הוא לחם בגבורה במלחמות ישראל ועוטר בעיטור העוז, שירת בתפקידים חשובים והגיע להישגים חסרי תקדים בחייו הצבאיים והאזרחיים. אך מה שהעלה את באלוף במיל' יצחק בריק לכותרות היה דו"ח נוקב שהעביר ביקורת קשה במיוחד על מוכנות צה"ל למלחמה. בריק מציף בעיות לא פשוטות במערכת הצבאית ומבהיר כי המלחמה הבאה, עלולה לעלות לכולנו ביוקר.
יצחק בריק, תושב חדרה, נולד ב-1947 לאם הונגריה ששרדה עם אחותה את מחנה ההשמדה אושוויץ בו נספתה יתר משפחתה. אביו, שעלה מפולין לפני המלחמה, לחם כפלמ"חניק ובמלחמת השחרור הגן על קיבוץ גלאון בו התגוררה המשפחה. בריק שירת בחיל השריון ובמלחמת ששת הימים לחם כמפקד טנק בחצי האי סיני. "היינו בגדוד שהיה צריך לעשות איגוף ולהגיע למערך של אבו עגילה מאחור. צה"ל לא ידע שיש כוח מצרי שמחכה לנו באיגוף, כך שנכנסנו לתוך המערך הזה מבלי שידענו שהוא קיים. היו לנו לא מעט הרוגים ופצועים, אבל הצלחנו לכבוש את המוצבים המצרים ומאותו הרגע התנועה לעבר תעלת סואץ הייתה פתוחה. לאחר שנפגעתי, נשארתי עם עוד 2-3 טנקים והגדוד המשיך הלאה".
בריק וכמה חיילים נוספים נשארו ימים אחדים במתחם המצרי הנטוש, באמצע שדה מוקשים, מבלי שיכלו ליצור קשר עם צה"ל ומבלי לדעת שמלחמת הבזק נגמרה. הידיעה על היעדרם התפשטה במהירות והגיעה גם לקיבוץ גלאון. "אחרי המלחמה הגיע יום יום חבר קיבוץ ללשכת הגיוס בבאר שבע כדי לקבל מידע. באחד מהימים סיפרו לו שאני נעדר ושיש סיכויים מאד גדולים שנהרגתי. הוא התבקש לשמור את המידע לעצמו עד שתימצא הגופה, אבל הוא סיפר למזכיר המשק והידיעה על מותי התפרסמה במהרה בקיבוץ. ההורים שלי היו בלחץ אדיר, הם הרגישו את התכונה הזו אבל אף אחד לא אמר להם כלום".
יומיים אחרי שהמלחמה נגמרה, עבר במקום מסוק. בריק לקח טלית של אחד הלוחמים שהייתה בטנק ונופף בה, הטייס הבחין ואסף אותם למחנה ג'וליס, שם חנה הגדוד שלו אחרי הלחימה. כשנכנס לאוהל של המג"ד, הוא שלח אותו מיד לביתו וסיפר לו שכולם משוכנעים שנהרג בקרב. "עליתי על טרמפ והגעתי לקיבוץ בשעת צהריים. כשהתקדמתי בגבעה לכיוון חדר האוכל, ראיתי חבר קיבוץ מבוגר שמביט בי בסקרנות ושואל מי אני, בזמן שאני מתקרב אליו אמרתי לו שזה אני, בריק, אבל הוא התעקש שבריק מת. כשהוא הבין שזה אני, הוא רץ לחדר האוכל וצעק 'הוא חי, הוא חי'. אמא שלי בדיוק עבדה במטבח, היא יצאה לראות מה פשר הצעקות וראתה את הבן שלה מונף באוויר, המת חי חזר לתחייה. כשראיתי את השמחה, את האהבה ואת החיבוק הגדול, הבנתי למה ה'יחד' בונה עוצמה. זה נכון לחברים שגדלו איתי וזה נכון גם לשדה הקרב. כאן אני מתחיל תהליך שהוא בגדר שליחות, כשאני רואה את המדינה, את החברה ואת המשפחה, לפני שאני מסתכל על עצמי".
ארבע שנים אחרי שחרורו, פרצה מלחמת יום הכיפורים. בריק לחם בגדוד 113 במשך 19 ימים רצופים, כשבמשך רוב ימי הלחימה נמצא בחוד החנית. על מעשיו בזמן המלחמה הוענק לו עיטור העוז. "נלחמנו בקרבות הבלימה וההתקפה משני צדי התעלה, כולל חציית התעלה, הגעה לעיר סואץ ולחימה מאד קשה בתוך מצרים, השתתפתי בכיתור הצבא המצרי שחצה את התעלה לתוך סיני ובהכרעת הצבא המצרי. הצלחנו לתת מכות קשות מאד, אבל גם חטפנו בעצמנו מכות לא פשוטות. המג"ד נהרג, שני מ"פ נהרגו, רוב חיילי ומפקדי הגדוד נהרגו או נפצעו. התחלנו עם מעל למאתיים לוחמים והגענו לסוף המלחמה רק שבעה אנשים מהגדוד המקורי".
בריק נפצע פעמיים, החליף שבעה טנקים, אבל במקום להתפנות נשאר עם חבריו. "כמ"פ הבנתי שאם אנטוש את החבורה, לא יהיה מי שינהיג אותם בתופת הזו. בסוף כל יום הייתי אוסף את האנשים לתדריך והדבר הראשון שהייתי עושה כמפקד היה לתת טפיחה על השכם, או מילה טוב, כדי לתת להם את הכוח להמשיך. היינו יושבים במעגל בתדריך ומסתכלים זה לזה בעיניים בידיעה שבתדריך הבא, לא כולם יהיו איתנו, דיברתי איתם בקור רוח גם כשהבטן שלי קרקרה מפחד והצלחנו יום יום להניע את התהליך למרות התוצאות".
מלחמת יום הכיפורים תפסה אותנו בהפתעה. האם היו קולות שצפו את המלחמה הזו?
"ללא ספק. כחודש לפני שהמלחמה פורצת, מתנהל קרב אווירי בצפון בו חיל האויר נלחם מול מיגים סוריים בתפר בין גבול לבנון וסוריה. אנחנו מפילים 12 מיגים בעוד שלנו נופל רק מטוס אחד. במדינת ישראל יש חגיגה גדולה שמלווה בתפיסה המוטעית שחיל האוויר יכול להכריע מלחמות. חמור מכך, בתקופה הזו המצרים מבצעים 24 תרגילים שכוללים את כל הצבא המצרי ואף אחד לא מתכונן לזה ברצינות. בתקופה הזו המדינה שרויה בתפיסה מוטעית שאף אחד לא יעז להילחם מול צה"ל".
האם מדובר בזחיחות?
"מדובר בזחיחות, יוהרה ושחצנות. בששת הימים יצאנו לקרב וכבשנו את סיני בשישה ימים, חיסלנו את הצבא המצרי, הגענו לקו התעלה ונשארנו שם שש שנים, במוצבים שנקראים 'קו בר לב'. אנחנו משוכנעים אז, שהתעלה שאנחנו יושבים לארכה בעומק אסטרטגי של 200 קילומטרים, היא ערובה לביטחוננו ושלמעשה אין שום סיכוי שהמצרים יעזו לעבור את התעלה."
מי ניצח במלחמה הזו?
"זו הייתה מלחמה שלא היינו מוכנים אליה, היא תפסה אותנו עם המכנסיים למטה וגבתה מאיתנו קרוב ל-3,000 הרוגים, אלפי פצועים וטראומה שנשארה איתנו עד עצם היום הזה. שלושת ימיה הראשונים של המלחמה בהם עסקה ועדת אגרנט הם מה שהציבור הישראלי מכיר ויודע עליו. בימים הללו חטפנו מכות נוראיות, עבדנו ללא פקודות, ללא מודיעין וללא הבנה של מה עומד מולנו ובאיזו עוצמה. אחרי כמה ימים, האסימון נופל לרמטכ"ל דדו והוא מקבל החלטה שמשנה את פני הקרב מכמעט תבוסה לניצחון הגדול ביותר שצה"ל השיג מעודו בקרבות יבשה, לזה הציבור פחות מודע. בימים הראשונים, הצבא המצרי הכניס שתי ארמיות לתוך סיני, הם כבשו את המוצבים שלנו ובצה"ל לא הבינו את הבעיה ושלחו גדוד גדוד אל התעלה. אחרי שהפיקוד מתעשת, מחליטים לבלום, תופסים עמדות בגבעות, כאשר בינינו לבין הצבא המצרי מפרידים כחמישה קילומטרים. בזמן שהם תוקפים אותנו, אנחנו מצליחים לדלל אותם ובמקביל, כוחות צה"ל חוצים את התעלה, עושים איגוף ומכתרים את הכוח המצרי. מתוך מצרים, אנחנו מגיעים לעיר סואץ ואז המצרים כבר צועקים להפסקת אש".
בשנת 1980, כשהוא משמש כמג"ד במיל', הרמטכ"ל דאז רפאל איתן (רפול) קורא לבריק לחזור לקבע. בריק, בשנות ה 30 לחייו, בעל ואב, מוכן להקשיב לצו השעה ולחתום קבע לתקופה מוגבלת של עד שנתיים, והופך למח"ט בדרגת אל"מ. כשמגיע הזמן לפרוש, פורצת מלחמת לבנון הראשונה. בצה"ל מבקשים מבריק שיישאר ולמרות לחצים מצד המשפחה, הוא נענה לצבא וחוזר לקבע, הפעם לשני עשורים. "באמת האמנתי שאני צריך להיות שם. כל הדרך שעשיתי בחיים הייתה מאהבת המולדת ואמרתי לעצמי שאני חייב לחזור, כי אם יקרה משהו חמור, אני אאשים את עצמי שלא נתתי יד".
בריק שירת כמח"ט סדיר בלבנון במשך שנתיים, בהמשך קודם לדרגת אלוף ושימש בין היתר כמפקד המכללה לביטחון לאומי. כאזרח, שימש כיועצו של התעשיין סטף ורטהיימר בענייני פיתוח הפריפריה ובהובלתו הוקם פורום ראשי רשויות לפיתוח הנגב והגליל, ויו"ר הוועד המנהל של המכללה האקדמית עמק יזרעאל. זאת עד 2008, בה מונה לנציב קבילות החיילים.
"החלטתי לקחת את התפקיד משום שראיתי בו אתגר גדול שעוסק בערכים ובנורמות בצבא. מהר מאד הבנתי, שאני יכול לעסוק באלפי קבילות ביום ולא לפתור שום בעיה, אם לא אתעסק בסיבה לקבילות הללו. הסיבה המרכזית שמצאתי לקבילות הייתה אובדן האמון של חיילים במפקדם. כשאתה לא מאמין במפקד שלך כדמות שיכולה לפתור לך את הבעיה, אתה מאבד מהמוטיבציה שלך, וחיילים שמאבדים אמון במפקדיהם לא ילכו אחריהם במצבי קיצון. חיילים יסכנו את חייהם לא בשביל דברים שברומו של עולם, אלא בשביל המפקד שלהם, כשהוא נחוש, מקצועי ומהווה דוגמא אישית, בשביל לכידות היחידה, הרעות, הערבות ההדדית ואחוות הלוחמים ובשל האמונה בצדקת הדרך וההבנה שאין לנו מדינה אחרת. את כל זה המפקדים צריכים לפתח ולטפח ואלה הם המפקדים שמצליחים ליצור יחידות למופת, גם במלחמה וגם בשגרה".
במשך עשר שנים בריק כתת רגליו והגיע ליותר מ-1,600 יחידות, כשבכל אחת מהן הוא מבלה שעות, משוחח עם החיילים וגם נפגש עם הפיקוד, במטרה לסייע בהגברת תחושת המוטיבציה בקרב חיילים. "מפקד צריך להיות נחוש והחלטי ועם זאת, לשמש ככתובת לחייליו, לדעת להגיד מילה טובה ולהסביר להם את הערך המוסף שלהם כדי שיבינו שהם לא בורג קטן במערכת גדולה אלא חוליה בשרשרת, שיכירו את המורשת של היחידה שלהם ויהיו גאים בה ויכירו את המדינה".
לקראת פרישה, הוציא יצחק בריק דו"ח מקיף על התרבות הארגונית הקלוקלת בצה"ל, ובמקביל הוציא גם דו"ח על חוסר המוכנות של צה"ל למלחמה, דו"ח שזכה לעניין רב, ובמקביל גם לביקורת רבה. "צה"ל הוא גוף כל כך גדול מבחינת תשתיות, כח אדם וכלכלה, וצריך לנהל אותו כמו כל חברה אזרחית. אין אינטגרציה בין המערכות. הפיקוד מקבל הנחיות במייל, אבל הדברים נופלים בין הכיסאות משום שאין בקרה מינימלית על מה ששולחים ועל הטיפול בביצוע ההנחיות", הוא מסביר את התרבות האירגונית החולה בצבא.
בריק, שמדבר על ההתפתחות הטכנולוגית המבורכת בחלקה, מתייחס גם למכשירי הטלפון הניידים שנכנסו לתמונה ומבהיר את חומרת הבעיה. "בצוק איתן, מאות חיילים ומפקדים נכנסו עם הניידים שלהם לקרב. אם החמאס היה מנצל את זה, היינו סופגים הרבה יותר אבדות, משום שהאויב רואה את התנועה שלך, לאן אתה נוסע ובאילו דרכים גם בלי שתדבר בנייד. בנוסף, מי שהתרגל לנהל את היחידה שלו באמצעות הסמארטפון, יתקשה להתנהל במבצעים, כשהרשת ממילא חסומה. מדובר בבעיה משמעתית שצה"ל לא עוסק בה, בין היתר כי הוא רוצה שכולם יהיו מרוצים. אבל צבא לא יכול להתנהל ככה. אני לא רוצה לקחת את האייפון מהיד של החייל לנצח, אלא לתת לו את היכולת להיות ערני במקומות בהם ערנות מחייבת, בין אם זה בסיור, בשמירות או כשהוא יוצא למבצע. ישנן יחידות שעושות את זה, אבל היות ואין מדיניות כוללת בנושא, הרבה יחידות לא אוכפות את התקנות הקיימות".
הדו"ח שכתב בריק על התרבות הארגונית התפרש על פני 40 עמודים וצורף לדו"ח השנתי שהוציא כנציב קבילות החיילים. אך היה זה הדו"ח הנוסף שכתב בריק באותה השנה, 2018, שהביא לסערה שטרם שככה בפיקוד הבכיר. בדו"ח שעסק במוכנות צבא היבשה למלחמה, בריק עיגן על פני 250 עמודים את כל מה שראה בעשר שנות עבודתו כנציב קבילות החיילים – אלפי שיחות, תחקירים ומסמכים שהרכיבו דו"ח קשה וביקורתי.
למה החלטת להוציא את הדו"ח הזה?
"כאדם שנלחם ואיבד את רוב חבריו ראיתי שאנחנו הולכים לקראת קטסטרופה והחלטתי שאני לא מוכן לשתוק. אנחנו נמצאים היום באחד המשברים החמורים ביותר בתולדות מדינת ישראל מבחינת כוח האדם בצבא, מה שפוגע אנושות בתשתית המקצועית וביכולת של הצבא להחזיק את מחסני החירום של ישראל. בוודאי שאמרו לי 'מה אתה צריך את זה?', אבל ידעתי שאת הדבר הזה אני עושה בכל מחיר כדי שאני אוכל לדעת שלא שתקתי והסתתרתי. אני מציג את האמת שהמלך הוא עירום. הצבא היום מודע ל'ברוך' הגדול ויש בהחלט רצון טוב לטפל בנושא. הבעיה היא שמדובר בטיפול לא פשוט, וצה"ל זקוק לגיבוי הממשלה".
שילמת על כך מחיר אישי?
"בהתחלה ניסו לעצור את הדו"ח הזה בכל דרך אפשרית, ניסו לפגוע בי אישית ולהציג את זה כאילו שאני 'שרוט', אבל אני לא מרגיש ששילמתי על כל מחיר אישי, אותי זה רק מחזק. יש לי פה ילדים ונכדים ואני דואג לא רק להיום, אלא גם למה שיקרה אחרי לכתי. אני מרגיש שאני עושה דרך עם המון משמעות. אני מצליח להזיז דברים, אני תורם לחברה וזה עושה לי טוב לדעת שאני עושה ככל יכולתי כדי להציף את הבעיות ולתרום גם לפתרונן".
איך תיראה המלחמה הבאה? וכמה חוסר המוכנות ישפיע עליה?
"המלחמה הבאה לא תהיה בזירה אחת, אנחנו עלולים בהחלט למצוא את עצמנו במלחמה מול החמאס בעזה, מול החיזבאללה בלבנון ומול הסורים, שלא לקחו אותם בחשבון בשנים האחרונות. בנוסף, האיראנים נכנסים גם הם לתהליך הזה וגם ביו"ש, ברגע שתהיה מלחמה, עלולה להתפתח חזית מול אנשי הטנזים. לאיראנים יהיה נוח יחסית להפעיל את הכוחות שלהם בתוך מדינת ישראל על מנת שהמיקוד יעבור מהאזור שלהם לאזור הזה. הצבא שלנו, שבנוי לשתי זירות עשוי למצוא את עצמו מתמודד מול ארבע זירות כשבנוסף לזה, אלפי טילים שנופלים כל יום על המדינה. לא מדובר רק בטילים קטנים, אלא גם בטילים שיש להם ראש נפץ של 500 ק"ג. טילים כאלה לא צריכים להיות מדויקים וברגע שהם ייפלו על גוש דן, על המטרה המקובצת של המדינה, הם יעשו נזק טוטלי באבדות, ברכוש ובכלכלה".
בריק מסביר כי האיראנים הגיעו להבנה שאין צורך להיכנס למגע עם צה"ל ולכן הם עשויים לנסות ולשחוק את מדינת ישראל ואת צה"ל מבחינה נפשית, באמצעות מערך של אלפי טילים שיפגעו באופן יומי במדינה והעניין המהותי הוא שלדבריו מדובר גם בטילים גדולים שיעשו שמות ושכיפת ברזל לא מסוגלת ליירט אותם. המשמעות היא, שבמצב כזה העורף יהפוך במלחמה הבאה לזירה המרכזית ובמילים פשוטות, לא תהיה אפשרות להגן על כולם.
האם מדובר באיום קיומי על מדינת ישראל?
"בעבר איום קיומי נתפס כאיום כיבוש, כיום האיום הקיומי כבר לובש צורה אחרת. זה לא שמחר הולכים לכבוש את חדרה, היום איום קיומי זו הפגיעה ברצון של אנשים לחיות במדינה הזאת. הרס מוחלט של אסטרטגיות ואלפי אבדות. הטראומה במצב כזה תהיה בעיצומה, הצעירים יברחו מפה ואנשים לא ירצו לעלות ארצה. לא תהיה שום מוטיבציה, אלא התשה נפשית קשה וחוסר רצון לפתח את המדינה הזו."
האם הגענו לנקודת האל- חזור או שמא זה עדיין אפשרי לשנות את פני הדברים?
"הקמתי לאחרונה צוות של מומחים מכל התחומים ויחד אנחנו מגבשים על סמך הדו"ח שהוצאתי. אחת מההמלצות היא הקמת צוות, בדומה למועצה לביטחון לאומי, שיכלול מומחים שישאלו עם אלו איומים אנחנו צפויים להתמודד, מה גודל הצבא שאנחנו זקוקים לו, ואיך מתייעלים מבלי לפגוע ביעילותן של יחידות צבאיות".
