תהפוך את נתניה למונמרטר

האמנית מזל קוטי לא למדה לצייר מעולם. אחרי השריפה הגדולה בכרמל, לקחת מכחול וצבע והתחילה לצייר בצבעים של אש. היא מציירת ציורים אורבניים בעלי נוכחות ונהנית מכל רגע. ומה הפלא? היא מהמארגנים של פטיבל אינזואגדה, יש לה תערוכה חדשה, פסל סביבתי בסירונית שיצרה מבקבוקים שנאספו מהמחזורית ולכם היא מחכה במדרחוב עם הפרויקט בהתנדבות שלה "מציירים עם מזל" – יוזמה שבאה מתוך רצון להפוך את מרכז העיר למונמרטר בפריז

השבוע חנכו בירידה לחוף סירונית את הפסל הסביבתי שיצרה מזל קוטי מנתניה. חנוכת הפסל באה ביחד עם סיום עונת הרחצה וסגירת מגדלי ההצלה, למעט בחוף סירונית. זה רק אחד מהאירועים בהן מזל מככבת לאחרונה. זה התחיל עם פסטיבל אינזואגדה שהיא מבין מארגניו, מיזם במדרחוב בשם "נתניה מציירת עם מזל", תערוכת ציורים שלה שנפתחה בשבוע שעבר וכעת הפסל הסביבתי.

מזל (65) אלמנה ואם לשני ילדים, נולדה בארץ ומגיל שלוש היא בנתניה. הוריה, שעלו ממצרים, דיברו צרפתית, איטלקית, אנגלית וערבית וכך היא דוברת את כולן. היא אישה יפה ויש לה נוכחות כובשת. בצעירותה הייתה דוגמנית ובשנות השמונים נסעה לאיטליה לתצוגות אופנה, שם גם הכירה את בעלה ונישאה לו. הם גרו בעיר מודנה – "העיר של הפרארי והפרמז'ן", שם נולדו שני ילדיהם. במלחמת המפרץ, בעת שאנשים עזבו את הארץ בגלל הסקאדים מזל, בעלה ושני הילדים חזרו לארץ: "הבן שלנו היה אלרגי לאוויר ולמים באיטליה ועקב כך הוא חלה המון, אז החלטנו לחזור לאוויר ולמים של נתניה, אל בית ילדותי בשיכון עמידר".

במשך 25 שנים היא עבדה כגננית: מתכננת גינות, יוצרת אותן ומתחזקת אותן. היא גוזמת עצים, מכסחת את הדשא מעשבת ועודרת. היא מקבלת גינה מוזנחת ומוסרת אותה בונבוניירה. הידיים שלה מחוספסות, העור שלה צרוב מהשמש, יש לה קמטים והיא לא מנסה להסתיר או להעלים אותם באיפור. "הקמטים שלי הם היופי שלי", היא אומרת. רואים עליה שהייתה יפה במיוחד ולא מפליא שעסקה בדוגמנות. היא לא גבוהה אבל יש לה יציבה מרשימה והופעה בולטת. היא לא התאפרה בצעירותה וגם היום לא נוגעת בקוסמטיקה ואיפור.

המשפחה חזרה מאיטליה לגור בבית של ההורים שלה: "שיפצתי את הבית שירשתי מהוריי והפכתי אותו לבית קטן בערבה. יש בו גלריה וכאן נוצר הקשר שלי עם "קהילת תרבות". פגשתי אותם במכולת והם סיפרו לי על הפסטיבל ועל הפעילות שלהם במתנ"ס. כשנודע להם שאני אמנית הם הפכו להיות בני בית אצלי ורואים בי סוג של אמא רוחנית. הצטרפתי לקהילה והחלטתי שאמנות פלסטית וציור יהיו התחומים שלי בפרויקטים בקהילה. כך נולד מיזם בשם "נתניה מציירת עם מזל" בחסות מינהלת מרכז העיר. הלכתי לעלוית פרוינד ואמרתי לה שיש לי אהבה לעיר, אני גמלאית ויש לי זמן. אמרתי לעלוית שתיתן לי חומרים ואני אאיר לה את העיר. אני רואה בזה התחלה של מסורת בדיוק כזו שהתפתחה במונמרטר בפריז – רובע אמנים שהפך למוקד תיירות. אז היא נתנה לי 60 קני ציור, צבעי מים ואקוורל ופסטל לילדים וכך אני מריצה את הפעילות הקהילתית הזו כבר שנה. שלוש ארבע פעמים בשבוע רחוב הרצל לובש צבע וחגיגיות, אנשים כבר מחכים לי. אני נרגשת מאוד מכך שהילדים מחפשים אותי בהרצל וקוראים לי בשמי. יש ילדים שלהם אני פורשת ניירות ציור על המדרכה. אני מגשימה כאן חלום. אני רוצה שנתניה תשגשג ושמרכז העיר יהיה אטרקטיבי. בפרויקט הזה אנשים מציירים ביחד עם אנשים ובאמצעות הציור והמוזיקה שברקע אני מכניסה להם אהבה לעיר".

אנשים מציירים עם אנשים

לצד הפעילויות בהתנדבות של מזל, לפני שבוע היא חנכה תערוכה משלה בהיכל התרבות העירוני. ציוריה גדולים שופעי צבע ואנרגיה. היא למדה ציור בעצמה. אף אחד לא כיוון אותה לסגנון מסוים אבל מה שהיא אוהבת במיוחד זה ציורים אורבניים. "כנראה שבגלגול הקודם הייתי מתכננת ערים", היא אומרת, "אני עומדת מול הקנבס כשברקע מתנגנת לה מוזיקה. אני נשאבת אל הציור ובוחרת באופן ספונטני את הצבעים שהם בדרך כלל חמים ובעלי עוצמה". הציורים שלה הם מופשטים אבל משדרים מציאות משולבת מסר. משהו עוצמתי קורה בעיר שבנייניה כחולים וכדור אש נוכח בה. ציוריה גדולים ובעלי נוכחות בדיוק כמו זו שיש למזל.

איך התחלת לצייר?

"הציור הראשון והאחרון שלי היה בגיל חמש. ציירתי כלנית וכשהראיתי אותו להורים שלי הם אמרו לי 'אין לנו כסף לצבעים ולא לניירות' מאז לא ציירתי. משהו קרה לי בעת השריפה הגדולה בכרמל. ראיתי את השריפה בטלוויזיה, הייתי מהופנטת במשך שבוע מהצבעים של האש, האדום, הכתום והצהוב. זה התפוצץ לי בעיניים, זה בער בי, זה הדליק אותי. מיד אחרי הטראומה הזאת, רצתי לקנות צבעים. עמדתי שעות רבות וציירתי עצים. כאילו נטעתי אותם מחדש. ועצים הם חלק מחיי היום יום שלי כגננית".

את מגלה כישרונות במפגשים שלך עם הציירים המזדמנים?

"בינתיים גיליתי ילדה בת שנתיים שהתחילה לצייר בפסטלים ועכשיו מחזיקה מכחול. יש לי עולה חדש מצרפת שמצייר יופי של נוף ומאד מרגש אותי לפגוש אישה דתייה שמגיעה בכל שבוע לצייר. אני חושבת שלנשים האלה פתחתי את הנשמה. נשים עם שבעה שמונה ילדים באות אלי הביתה וחלקן מתגלות ככישרונות".

כל השבוע הבית שלה פתוח לאמנים ולמשתוקקים לצייר, ואם מתחשק למישהו מהאמנים לצייר עם מזל בשעות הקטנות של הלילה הוא לא ימצא את עצמו לבד. בביתה יש אווירה. מציירים עם מוזיקה ברקע. "בית לאמנים". היא אומרת.

"יש אנשים שאוהבים צבע ואמנות אבל הם לא ציירו בחיים שלהם. הם פוחדים. אני מרככת את האווירה, נותנת הרגשה שכל אחד יכול ליצור. אני לא מלמדת. אומרת לו 'קח מכחול, תבחר בצבע שאתה אוהב, תטבול את המכחול ותתחיל לצייר. אם אתה לא יודע מה לצייר, תסתכל סביבך תצייר משהו. מה שקורה הוא שאחרי שעה וחצי אנשים יוצאים עם ציור. הם מאושרים. מצלמים את הציור וגאים לשלוח אותו ליקרים שלהם. גם אני לא למדתי לצייר. הציורים שלי הם ללא גבולות. לטעמי אין דבר שאסור. אני לא אוהבת מוסכמות כמו למשל התאמה של צבעים. בציורים שלי יש עוצמה והתנועה שלהם היא כלפי מעלה. כנראה שאני הולכת נגד הזרם".

הפסל של המיחזורית

מעל 2000 בקבוקים נדרשו להקמת הפסל הסביבתי, שהקימה מזל ביחד עם חיים צור מ"קהילת תרבות נתניה", בירידה לחוף סירונית. הפסל שגובהו 4.5 מטר, בנוי מבקבוקים של מים מינרלים שנאספו מהמיחזוריות. הבקבוקים משולבים בקונסטרוקציית ברזל שתוכננה ביחד עם מהנדס.

קוטי עובדת על הפרויקט יותר משנה. במהלך איסוף הבקבוקים העבירה לתלמידי "נעמי שמר" את התחתיות של הבקבוקים להם לא נזדקקה בעבודתה. ילדי בית הספר שהם חלק מקהילת תרבות עשו גם הם מעשה אמנות מהמיחזור.

עלוית פרוינד, ראש מינהלת מרכז העיר, אמרה למזל בפתיחת התערוכה: "הכרתי אותך בדיוק לפני שנה, באוקטובר 2018. זה התחיל מבקשה מוזרה של כמה קני ציור, קצת ניירות וחומרי ציור והבטחה לבוא לכיכר לצייר עם הקהל. אני כמובן שמחתי מאוד על ההצעה, אבל בלב חשבתי לי שתבואי פעם פעמיים, תתייאשי ולא תבואי יותר, כמו שזה קורה עם הרבה אמנים שהבטיחו להגיע ונעלמו אחרי הפעם הראשונה. אבל ההפתעה לא איחרה לבוא. את המשכת והגעת בכל יום יפה, סחבת קני ציור, גייסת עזרה עם המוזיקה ופתאום הכיכר הפכה להיות מלאת חיים. לאחר מכן, עברת לרחוב הרצל. אני, שהייתי מאושרת מהפעילות שאת מייצרת במרחב הציבורי, שמחתי מאוד. עם האנרגיות הבלתי נדלות שלך ושמחת החיים והיצירתיות החיית את רחוב הרצל, יצרת אפילו חבורה של גרופיס שממש חיכו לך והפכת את המרחב הציבורי למרחב תרבותי. הפכת את רחוב הרצל למרחב היצירה שלך וצירפת אלייך את העוברים והשבים, את הילדים, לשעה קלה של יצירה ואת המבוגרים למפגש בלתי צפוי עם האמנות שלך. הרחוב לבש צבע ומוזיקה ואנשים פשוט הסתובבו עם חיוך. יצרת משהו אחר וחדש והשלמת למעשה את היצירה שייצרנו ברחוב הרצל. וזה רק חלק קטן מאוד מהפעילות הענפה שלך בקבוצת אמני השכונות. גם בשכונה שלך פתחת את ביתך והפכת להיות מרכז הפעילות של תנועת תרבות בשכונות, ריכזת את החבר'ה הצעירים ו הדבקת אותם בהתלהבות שלך ובאנרגיות שלך, שמשאירות אותם הרחק מאחורייך. את פסטיבל אינזואגדה יצרת עם החברים ומימשת את החזון ברחוב הרצל.

התערוכה הזאת היא בעצם תמונת המראה שלך, של האשה שאת, תוססת וחמה וצבעונית ומלאת קצב ואנרגיה. יש בך גנרטור של יצירתיות ושמחת חיים שאני מקווה שלא תיגמר לעולם. אני מאחלת לך שתמשיכי ליצור גם על הקנבס, אולם בייחוד תביאי לחברה שלנו את מה שאבד לה מזמן, את שמחת החיים, האופטימיות, הנתינה ואהבת החינם".

הממונה על מרכז העיר, חברת מועצת העיר, ציפי קפל: "מזל קוטי היא דמות יוצאת דופן בקרב אמנים תושבי העיר. מוכרת בקרב צעירים, להם פתחה את ביתה שהפך לסטודיו שלהם ללימוד ציור, לציור מתוך הנאה ולמרכז חיים חברתי. היא מקיימת מסורת של גלריה פתוחה במרכז העיר, בהרצל המשופץ ומפיחה בו רוח חיים הודות לקשרים חמים עם עוברים ושבים שמקבלים ממנה את האומץ והרצון להתנסות בציור. היא מתנדבת אמנות מתמידה ועקבית ופעילותה נעשית באנרגיה נפלאה. היא פשוט מלכה באירועי הקיץ של מרכז העיר ומזוהה כ'ציירת הרחוב' הכי צבעונית של הרצל".