לקראת חג סוכות, המסמל את נדודי בני ישראל במדבר, מספרת כתבת "חדשות חדרה", קרן אידלזון, את סיפור עלייתם ארצה של הוריה ממרוקו: השאיפה להיות ישראלים, ההשתלבות במעוז האשכנזיות בבית אליעזר, והקמת הבית בחדרה של פעם, שהיתה, כמו כל המדינה, קיבוץ של גלויות.
"כמו כל הסיפורים, ההורים שלי מאד התרגשו ואבא שלי כרע לאדמה ונישק אותה"
אבי מאיר אזולאי נולד בשנת 1940בסוק אל ארבע, עיר במרוקו, והיה השלישי בין ששת ילדיהם של סימי ואליהו. בשנת 1948, עם קום המדינה, המשפחה כבר הייתה רשומה לעלות לישראל, אך מכיוון שאם המשפחה סימי הייתה בהריון, העלייה נדחתה בכמה שנים והמשפחה עלתה לבסוף שבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1955. "הגענו לקזבלנקה, זו הייתה העיר שכל היהודים הגיעו אליה כדי לעלות לארץ. שטנו כמה ימים באונייה בשם 'ג'נה' והגענו לצרפת. בפריז שיכנו אותנו בצריף קטן והמתנו לעלייה ארצה. אחרי חצי שנה הגבול לישראל נפתח והפלגנו באונייה בשם 'ירושלים' לכיוון חיפה. כמו בכל הסיפורים, ההורים שלי מאד התרגשו ואבא שלי כרע לאדמה ונישק אותה. הם שניהם רצו להגיע לישראל בכל מחיר והרגישו שהחלום שלהם התגשם".
אחרי ששהו כמה חודשים בשער העלייה, העבירו את המשפחה למגורי קבע במעברה בעיר רחובות. אבא שלי, שהיה בסך הכל בן 15 כשהמשפחה עלתה לארץ, לא המשיך ללמוד בבית ספר לאחר העלייה. "לא ידעתי עברית כמו שצריך והרגשתי שאני חייב ללמוד משהו, לרכוש לעצמי השכלה או לפחות ללמוד לקרוא ולכתוב. אמא שלי רשמה אותי לתוכנית של נוער עובד בקיבוץ בארי, למדתי שם עד כיתה י', עבדנו בחקלאות ובמקביל גם למדנו עברית. התקופה הזו הייתה נהדרת עבורי, היה שם חדר אוכל עם שפע מאכלים, מה שהיה חסר לנו מאד במעברה, עבדתי בקטיף ענבים וקטיף כותנה, למדתי עברית, הכרתי המון נערים כמוני ונהניתי מאד".
כשאבי חזר לרחובות אחרי התקופה היפה שהעביר בקיבוץ בארי, פרצה מלחמת סיני. הוא ראה בדרכו הביתה חיילים רבים שנוסעים ברכבת בדרכם לבסיס והרגיש שהוא מוכרח להתגייס לצה"ל. "הלכתי לקצין העיר והתחננתי שיגייסו אותי, אבל אמרו לי שאני ילד, בכל זאת, הייתי בסך הכל בן 16. התעקשתי והסכימו לקחת את פרטיי האישיים למקרה שיזדקקו לי, וכשהייתי בן 17 וחצי גייסו אותי. הרגשתי שנקראתי לדגל. גייסו אותי לגולני".
אחרי השירות הצבאי אבי חזר למעברה בה גרה משפחתו וגילה שהצריף שלהם נהרס כליל. לאחר ששאל בין השכנים, התברר לו שמשפחתו העתיקה את מגוריה לחדרה. "הגעתי לחדרה ולא ידעתי איך למצוא אותם. לא היו אז טלפונים, ובמשרד הפנים לא הסכימו לתת לי את כתובתם. נסעתי לקרובי משפחה שלנו, שגרו ברחוב התאנים בשכונת בית אליעזר, שם מצאתי את כל המשפחה".
אחרי תקופה קצרה באילת, אליה נסע עם חבר במטרה לנסות ולמצוא את מקומם בעבודה בדיג, אבי חזר לבית אליעזר והפעם, כדי להישאר. "בלשכת התעסוקה שלחו אותי ל'אליאנס', התקבלתי לעבוד שם כפועל במחלקה שנקראה 'במבורה' ובסוף כל יום הייתי חוזר הביתה שחור מפיח, אבל שום דבר לא הפריע לי, הגעתי לעבוד. אחרי שנה כבר נתנו לי קביעות ולאט לאט התקדמתי והפכתי למנהל עבודה. העבודה באליאנס הייתה אחד הצעדים שאני שמח שעשיתי בחיים. היא נתנה לי מסגרת יציבה ולמדתי שם המון".
במשך השנים, אבי המשיך להתגורר בבית הוריו שברחוב השושנים ואת המשכורת שהרוויח העביר להוריו. לא היה לו מושג כמה כסף יש לו בחשבון, וגם לא היה לו מושג שהוריו לא השתמשו בכסף שהרוויח, ולמעשה חסכו עבורו סכום נכבד, בעזרתו קנה את הבית שלהם, ברחוב העצמאות בשכונה.
"יום אחד אבא שלי אמר לי שהוא רוצה שנלך לחפש בית בבית אליעזר בשבילי, שאלתי אותו אם הוא זכה בלוטו, אבל הוא אמר לי לא לדאוג. הגענו לבית ברחוב העצמאות שעמד למכירה. הבית אמנם היה קטן, פחות משישים מ"ר, אבל החצר הייתה בגודל דונם וחצי. הבעלים רצה 9,000 שקלים ואבא אמר לי לקפוץ על המציאה, כי הבתים באזור נחטפים במהירות. הוא צדק כמובן".
ההחלטה הכלכלית הנבונה של סבי וסבתי אפשרה לאבא שלי לקנות את הבית, שהפך עם השנים גם לבית ילדותי, בתשלום אחד, עוד לפני שהתחתן עם אמי.
"ישראל הייתה חלום, למרות שלא ידענו מה זה אומר מבחינתנו"
אמי חנה נולדה בשנת 45 בשם אנט בן מוחה בבנימלל שבמרוקו, עיר יפהפייה, רוויית אגמים, מפלים ונוף עוצר נשימה. היא הייתה הרביעית בין עשרה ילדים וילדות שנולדו להוריה, יצחק ואסתר. סבי יצחק היה מבוגר מאשתו בשלושה עשורים. הוא הכיר היטב את אביה של אסתר וכשנולדה, החזיק אותה בידיו כתינוקת ואפילו נתן לה את שמה. מילדות שמעתי מאמי שיצחק ידע אז שכשאסתר תגדל היא תהיה אשתו.
"אבא שלי היה צורף, וכילדה צעירה אהבתי לעזור לו. עשיתי לילדים את החורים הראשונים שלהם באוזניים, הרבה לפני שהמציאו את האקדח לניקוב. הייתה לנו ילדות טובה מאד, לא היינו עשירים אבל גם לא חסר לנו דבר. אבא שלי עבד ימים כלילות ודאג לפרנס את הבית, מדי שבוע הוא היה נוסע לסוק אל ארבע ומוכר שם את התכשיטים, ורק לאחרונה, בטיול שורשים שעשינו במרוקו, התחוור לי שהוא היה נוסע בעצם לעיר מגוריו של מי שלימים יהפוך לבעלי".
החלום של סבי וסבתי על עלייה לישראל ליווה את אמי מאז שהיא זוכרת את עצמה. "ישראל הייתה חלום, למרות שלא ידענו מה זה אומר מבחינתנו. ב-1962, החלום התגשם ובני משפחת בן מוחה קיבלו את ההודעה המיוחלת שיש להם מקום בהפלגה לישראל. "ההורים שלי כל הזמן נרשמו לעליות שנפתחו. כשהגיע התור שלנו, היה חלון הזדמנויות של 15 מקומות. כשחזרתי מבית הספר, אני זוכרת שאמא שלי הכינה סיר גדול של קציצות דגים ותלתה כביסה, היא הסבירה לנו שאנחנו עולים לישראל בלילה ושצריך לשמור על זה בסוד ולהתארגן בשקט. אחד מהשכנים שהיה נגר הכין לנו שני ארגזי עץ גדולים והכנסנו לתוכם את כל מה שיכולנו, בלי לסדר. אני לא אשכח, שלמרות הבהילות וקוצר הזמן, אבא שלי שלח אותנו להחזיר את כל התכשיטים שתיקן ללקוחות שלו".
כשהאונייה שלהם עגנה בחיפה, החלום של המשפחה הפך מוחשי, "התקרבנו לנמל בשעות הלילה ועלינו לסיפון כדי לראות את המדינה שלנו, את הבית החדש. המראה של חיפה, עם כל האורות, זה היה פשוט וואו, אני מתרגשת כשאני נזכרת בזה".
כשירדו מהאונייה, חילקו לעולים, ביניהם גם משפחת בן מוחה, את תעודות העלייה שלהם, כשתאריך הלידה של אמי ושל אחותה שונה בכוונה כדי שתוכלנה לעבוד ולא ייחשבו קטינות. את תאריכי הלידה שינה אחיהן הגדול, שנותר בקזבלנקה בתור לעלייה נוספת.
כשמיינו את משפחות העולים ליישובים ברחבי הארץ, סבתי אמרה לאחראים שבנה מתגורר בחיפה ושאחיה גר בבני ציון, וביקשה שישכנו את המשפחה בקרבת מקום. וכך עשו. חדרה הייתה האלטרנטיבה המועדפת. סבתי הייתה תחת הרושם שבני ציון וחיפה נמצאים במרחק דקות הליכה ספורות מחדרה.
"הגענו יחד עם כמה משפחות שהתחברנו איתם כבר באונייה למעברה בנווה אליעזר, שהייתה ממוקמת באזור של בית הספר צליל. זה היה בלילה של יום חמישי, נכנסנו לצריף שלנו, שהיה בו סלון ושני חדרי שינה, ארבע מיטות קש מתקפלות מהסוכנות, שולחן עם ארבעה כיסאות וכמה מוצרי יסוד במטבח". הם היו תשע נפשות.
האסימון נפל עם הגעת המשפחה לצריף שלהם והשאלות החשובות התחילו להישאל, "ארוחת הערב הראשונה בצריף הייתה קשה. אבא שלי היה בן 80, הכלים שלו לא היו איתו ופתאום הוא הבין ששום דבר כאן לא כמו במרוקו. הוא הרגיש שלקח את המשפחה שלו להרפתקה לא פשוטה".
אחרי ימים ספורים בארץ, אמי התחילה לעבוד בישיבת בני עקיבא בכפר הרוא"ה וויתרה על חלום אישי משלה. "עבדתי בישיבה במשך ארבע שנים במשמרות שהחלו בשש בבוקר והסתיימו כשכבר היה בחוץ חשוך. תוך כדי העבודה, סיפרתי למישהי שלמדתי אחיות במרוקו והיא סיפרה לי על בית חולים בפרדס חנה שאפשר ללמוד בו תוך כדי עבודה מעשית. אבל המשכורת הייתה נמוכה שם וידעתי שיש לי אחריות לעזור למשפחה, אז נשארתי בישיבה".
"יצקנו בטון בבוקר של החתונה בידיעה ברורה שזה חפיף"
בתחנת האוטובוס בבית אליעזר, כשאמא שלי בדרכה לישיבה ואבא שלי חיכה להסעה לאליאנס, הם נפגשו. הוא, עם ותק של כמה שנים כאזרח ישראלי, והיא עולה חדשה במלוא מובן המילה. "מההתחלה הוא שם לב אליי, שאל לשמי והתעניין, בשלב מסוים גם אני התחלתי לשים לב אליו".
אז איך מבלה זוג בלי טלפון, רכב או כסף? די בנעימים, מתברר. "היינו מטיילים בפרדסים שעטפו את השכונה, מדי פעם היינו יוצאים לבתי קפה עם חברים, היה אז את קפה שבתאי ואת חרמון, בשבתות היינו הולכים למשחקי כדורגל של הפועל בית אליעזר ופעם בכמה זמן גם היינו יוצאים לקולנוע חוף ברחוב הנשיא, או לקולנוע 'מקהל' שהיה בבית אליעזר.
אחרי חודשיים של דייטים מוצלחים, אבא שלי שאל את השאלה ואמא שלי ענתה כן. התאריך נקבע והלוקיישן היה אמור להיות הבריכה העירונית. הכל כבר היה מוכן, אבל שלושה ימים לפני החתונה, בעלי המקום נפטר ומשפחתו ביטלה את כל האירועים שהוזמנו. "מאיר ישר הציע שנתחתן בחצר של הבית", אמא שלי מספרת.
החצר של הבית שלנו ברחוב העצמאות התאימה מבחינת גדלה אבל לא היתה ממש מוכנה. "רק קניתי את הבית באותה התקופה, ועדיין לא עברתי לגור בו ולא עבדתי בחצר, שהייתה מאד מוזנחת. קראתי לאחים שלי ולחברים וכולם באו לעזור, אחי הצית את הצמחייה היבשה ובדרך, האש קצת התפשטה ושרפה גם את עצי הפרי שהיו בחצר. יצקנו בטון בבוקר של החתונה בהבנה מוחלטת שזה חפיף ושאין סיכוי שהבטון יתייבש עד הערב, אבל לא הייתה ברירה."
למרות נקודת פתיחה רעועה, החתונה הייתה להיט גדול בשכונה. לאורחים שהגיעו לבריכה העירונית, חיכו מכוניות שהסיעו אותם למיקום החדש, התזמורת הופיעה על במה שההורים שלי קיבלו בהלוואה מעיריית חדרה, אחיה של אמי הרב מרדכי בר מוחה ז"ל חיתן אותם, הקייטרינג של מקומי מהשכונה בשם ברששת, היה לפי מה ששניהם מספרים מצוין, הצלם 'פוטו פרנק', צילם תמונות נפלאות מהאירוע ובסופו של דבר, בערך כל תושבי השכונה הגיעו לחתונה של ההורים שלי כדי לחגוג איתם ביום השמח שלהם. וכמובן שבהתאם להערכות, רחבת הבטון אכן סיימה את האירוע מלאה בעקבות נעליים.
כשהם מספרים על החיים הפשוטים שחיו אז, הם לא מדברים על דלות. ממרחק הזמן, הם נזכרים בתקופה הזו לחיוב: הכל היה פשוט יותר, לרוב המשפחות לא היה כלום, והכי חשוב – הם היו ביחד. בזמן ההריון הראשון שלה, לאמא שלי היו בארון הבגדים בסך הכל שתי שמלות, אותן לבשה וכיבסה וחוזר חלילה. את האוכל הייתה מכינה על פתיליה שקיבלו כשהתחתנו. אפילו עוגיות אפתה על הפתילייה.
עם הזמן, המשק חווה צמיחה, אבא שלי התקדם בעבודה, הם הביאו לעולם ילדה נוספת ואמי פתחה משפחתון קטן בבית. "כמעט ולא היו אז גנים פרטיים, היה את גן תמר וגן רינה וכשרינה רצתה לסגור את הגן שלה, היא עודדה אותי לפתוח גן בעצמי, היא נתנה לי שני שולחנות ותריסר כיסאות ולמעשה נתנה לי את הפוש הראשוני, כשהילדים שהיו אצלה בגן, עברו אליי. מאיר בנה נדנדה וארגז חול, קניתי משחקים והתחלתי לעבוד".
המשפחתון הזה עבד במשך כמה שנים, עד שאמי סגרה ועבדה בגן ויצ"ו במשך 18 שנים. כשעזבה את הגן, החליטה להגשים חלום ופתחה גן ילדים במבנה מאחורי הבית. העסק היה משפחתי במלוא מובן המילה. אבא שלי נרתם ועזר להקים את הגן והפך לחלק בלתי נפרד ממנו, כמו אב בית ממש. ילדי הגן קראו לו 'סבא מאיר'. כולנו עבדנו בגן בשלב כזה או אחר ואני, כשחזרתי לחדרה אחרי הלימודים לתואר, התחלתי לעבוד בגן באופן זמני, שהפך לקבוע מאד. ההורים שלי גידלו וחינכו כאן מאות רבות של ילדים, חלקם הגדול כבר גדלו והפכו לאנשי משפחה, וגם הם בנו את ביתם בבית אליעזר.
"מהר מאד למדנו פה שיש חלוקה לצבעים וחלוקה לעדות"
שניהם היו שותפים לחלום הגדול להיות ישראלים אמיתיים, צברים ככל האפשר. "הכרנו פה דברים שלא ראינו במרוקו, תימנים עם פאות ארוכות, חליפות וזקנים, תימניות עם בגדים מיוחדים ואותנטיים. היה פה קיבוץ גלויות – ואז התחילו להבדיל בין האנשים: אלו עיראקים, אלו רומנים, אלו מרוקאים, דברים שלפני כן לא היינו מודעים אליהם. לי היה מאד חשוב להיות ישראלית," אמי מסבירה. "רציתי ללמוד עברית ולדבר בלי מבטא, רציתי להיות כמו כל אחד מהישראלים ולא רציתי שיקראו לי מרוקאית או שוורצה. לפני שהגעתי לארץ חשבתי שיש יהודים ולא יהודים ובארץ ישראל כולנו יהודים וזה מה שחשוב, אבל גיליתי שיש כל מיני עדות ומנהגים, שפות שונות ומעמדות. כשהייתי יוצאת מהבית עם אמא שלי, הקפדתי לדבר איתה אך ורק בעברית. התביישתי לדבר בערבית, כדי שלא ישמעו אותי. בדיעבד, רק אחרי הרבה מאד שנים, הבנתי שכולם דיברו בשפות זרות, בין אם זה רומנית, יידיש או רוסית, וכעסתי על עצמי שאסרתי על אמא שלי לדבר איתי בערבית, שהדחקתי את המורשת שלי".
"אני לא שוכח את המילה שוורצה", מספר אבא שלי. "מהר מאד למדנו פה שיש חלוקה לצבעים וחלוקה לעדות, למדנו שיש אשכנזים ויש מזרחיים. היו לי הרבה חברים אשכנזים, מהבחינה הזאת לא עשיתי חשבון כי כך חונכנו, כולם שווים וכולם בני אדם, אבל הרבה פעמים שמעתי את המילה הזאת, שוורצה, שאלתי מה הפירוש שלה ואמרו לי שזה שחור. זה היה נוראי בעיניי."
למרות זאת, הם עברו לגור בבית ברחוב העצמאות, שהיה אז מעוז האשכנזיות של השכונה. "כשהגענו לרחוב העצמאות גרו כאן רק אשכנזים, למעט שתי משפחות ספרדיות שמאחת מהן קנינו את הבית. היו כאלה שהרימו גבה בהתחלה וקיבלו אותנו לא יפה, הם חששו שנהרוס להם את הרחוב. אבל עם הזמן למדו להכיר אותנו וראו שאנחנו אנשים טובים".
הם הגיעו לבית אליעזר, יישוב קטן וירוק מוקף פרדסים, בו כולם הכירו את כולם. אנחנו, הילדים, היינו באותם הגנים, שרק החליפו את שמם (בתקופה שלי הם נקראו גן עדינה וגן שושנה), באותו בית הספר היסודי קפלן, שהיה בגלגולו הראשון ברחוב העצמאות, היכן שהיום נמצא בית ספר שובו.
הרבה השתנה מאז, אבל יחד עם זאת הרבה גם נשאר בדיוק אותו הדבר. קולנוע מקהל שהיה מול ביתנו נסגר כשהייתי ילדה קטנה. המבנה שימש את תושבי השכונה לאירועים, טקסים ומסיבות בית ספר, ועם השנים הפך לסופרמרקט שכונתי. בית ספר קפלן, בו למדנו עד כיתה ח', כשלא היו חטיבות ביניים, עבר אמנם לרחוב אחר, אבל הילדים שלי לומדים בו כיום ומזכירת בית הספר האהובה עבדה בבית הספר גם כשאני הייתי תלמידה בו, לפני למעלה משלושים שנה.
את הפרדסים הירוקים שעטפו את השכונה, החליפו בניינים רבי קומות וקוטג'ים דו משפחתיים, משפחות חדשות מכל רחבי הארץ הגיעו לכאן וכך גם נגמר העידן בו הכרנו את כל התושבים ויכולנו לסמוך על כולם.
אבל הלב נשאר, הבית כאן. הזיכרונות הם אותם זיכרונות והחוויות ממשיכות להצטבר. הילדים שלי, נכדיהם הצעירים ביותר של הוריי, רוכבים גם הם על אופניים בגן קפלן, הולכים לדודו וקונים שם ארטיק קרח כדי להתרענן ויושבים על הקרוסלה שבגן השעשועים, שאמנם הוחלפה מאז, אבל היא נמצאת בדיוק באותו המקום שהייתה לפני חמישים שנה, כשהוריי היו זוג צעיר בתחילת דרכו.
