היום, נר ראשון של חנוכה, טילפן נדב הררי לארז אריאב. כדי להודות לו על שהציל את חייו, ביום הארור ההוא. שאותו לא ישכח לעולם. לפני 26 שנים.
יום ארור
זה היה ב-20 ביולי של שנת 1994. נדב הררי, 47, תושב היישוב אדורה, היה אז חייל בשירות סדיר. שקצת לפני האזכרה של סבתא שלו, לקח את הילדים של אחותו לים. לחוף בת גלים שבחיפה. כדי להעביר איתם כמה דקות של כייף, עד שתתחיל האזכרה. היום ההוא, נגמר באסון.
יובל הררי ובני אחותו, שהו קצת בחוף הים של בת גלים. ואז עשו את דרכם בחזרה. אלא שבעת חציית פסי הרכבת, אירעה להם תאונה. רכבת שקטה וחדישה, שאך לא מזמן עלתה עלך הפסים, הפתיעה אותם מאחור. והם לא שמעו אותה בכלל.
נדב ההרי, עוד הספיק איכשהו לדחוף שלושה מהילדים שאיתו קדימה, אל מעבר לפסים שדל המסילה. אבל את הילדה שהייתה האחרונה בשורה, לא הצליח להציל. וגם לא את עצמו. הילדה מתה במקום. הוא עצמו, נפצע ברורח אנוש. הקטר פגע בראשו, סובב אותו ושבר לו את עצם הבריח. והוא הועף לתעלה. ומי שהציל אותו אז, היה ארז אריאב. תושב פרדס חנה. שהיה אז חייל בשירות סדיר.
הסיפור הזה הוא נס
ארז אריאב: "הייתי אז חייל בודד, בשירות סדיר. ושירתתי בחיל הים בחיפה. באותו זמן שקרתה התאונה, נסעתי לכוון תל אביב. כדי לעשות כמה סידורים. עליתי על הרכבת בתחנת בת גלים וישבתי במרכזה. אני זוכר שהרכבת הייתה עמוסה בחיילים, כמעט ולא היה מקום לשבת. קדות ספורות אחרי שהרכבת יצאה לדרך, הרגשתי בלימה פתאומית וחזקה. חיילים ותיקים נפלו, היה סוג של כאוס בתוך הרכבת הסגורה. ואז היה שקט, והתחילו לחישות, על כך שיש בחוץ פצועים. כולם המשיכו לשבת, אבל אני לא ישבתי. פתחתי את הדלת של הרכבת, באמצעות לחצם המצוקה שעליה. ואז יצאתי החוצה, כדי לראות מה קורה ואיך אני יכול לעזור. כמאה מטרים ממני, בצד שמאל, ראיתי לפתע שתי דמויות. האחת מהן, הייתה שרועה בסמוך למסילת הרכבת. והדמות הנוספת עמדה על ברכיה והחזיקה את ראשה בידיה".
בשלב הזה, החל ארז אריאב לרוץ. ואז גילה כי הדמות השרועה על הארץ, כנראה אינה בין החיים. והוא החליט לעזור לדמות העומדת על ברכיה. שמקרוב, התבררה כחייל במדים. הנושא את השם נדב הררי.
ארז אריאב: "צעקתי לכולם לזרוק לי תחבושות וטיפלתי בו. ידעתי איך להעניק עזרה ראשונה, כי עברתי הכשרות כאלה לא פעם, במהלך השירות הצבאי שלי. אז. שמרתי לו על העורק הראשי פתוח וניסיתי לגרום לו שיישאר בהכרה. זה לא ממש הצליח. הענקתי לו טיפול ראשוני, עד שהגיע האמבולנס. שהבהיל אותו לבית החולים רמב"ם בחיפה".
בלי ארז, לא הייתי חי
השיקום של נדב הררי, שכיום חי בזוגיות ומגדל את שתי בנותיה של בת זוגו, היה ארוך וממושך. וארך שנה ויותר. עד היום, הוא סובל מתוצאות הלוואי של התאונה ההיא. "אני עיור בעין אחת", הוא אומר. "ובעין השנייה, אני רואה חלקית בלבד. בנוסף, אין לי חוש טעם וריח. וגם השמיעה שלי נפגעה. עברתי שבעה ניתוחי ראש ודלקות רבות של קרום המוח".
יחד עם זאת, הוא אופטימי ומברך על כל יום בחייו. "התאונה הזאת, שינתה לי את החיים", הוא מסביר. אני קם כל בוקר עם חיוך ואומר תודה על מה שיש. יש לי כיום 84 אחוזי נכות ולא 100 אחוז. כי אף פעם לא ויתרתי על החיים. אני לומד כל פעם משהו חדש, ונהנה מהחיים כמו שהם. למדתי עיצוב ועיסוי וכרגע אני לומד נדל"ן. בזמנו, אחרי שעברתי את התאונה, אמרו הרופאים שנותרו לי רק שמונה שעות לחיות. והנה אני, חי כבר למעלה מ-20 שנה".
ועל שיחת הטלפון שעשה היום לארז אריאב, הוא אומר: "בזכותו של ארז, אני בחיים. הוא זה שהציל אותי. אז התקשרתי להודות לו על הנס שלי, בחג החנוכה".
