לפני חמש שנים הייתה רויטל וייס – תושבת בנימינה, בת 47 כיום – בעלת עסק לנגרות שבו עשתה בעצמה רהיטי עץ והעברה סדנאות נגרות, גידלה את שלושת ילדיה עם אסף בעלה, ולא תיארה לעצמה עד כמה הולכות השנים הקרובות הולכות להיות שנים סוערות ומטלטלות בחייה, לכאן ולכאן. ואז הכל פשוט קרה, והיא צלחה הכל.
"לפני חמש שנים החלטתי לקחת פסק זמן מעסק הנגרות. הרגשתי שמיציתי את העניין, ואמרתי: 'אקח שנה לעצמי, כדי לעשות דברים שחלמתי עליהם'. באותה שנה התמקדתי בעבודה על ספר שהתחלתי לכתוב כמה שנים לפני כן, 'נפש תאומה', דרמה רומנטית שעוסקת בבחורה שאומצה בגיל חמש ועברה טראומה של אלימות במשפחה שגרמה לה לשכוח את חמש השנים הראשונות לחייה. בעקבות כתיבת הספר קראתי המון תחקירים על אלימות במשפחה ועל התייתמות. ואז ראיתי פרסום בעיתון על שני ילדים, אחים, שמחפשים עבורם בדחיפות משפחת אומנה. הסיפור ריגש אותי ונזכרתי בחלום הישן שלי, לאמץ ילד או להיות לו משפחת אומנה. מיד התקשרתי לבעלי, אסף, וסיפרתי לו על המודעה בדמעות. להפתעתי הוא לא פסל את הרעיון על הסף, אבל שנינו הבנו גם שגדול עלנו להפוך בבת אחת להורי אומנה לשני ילדים בלי לעבור לפני כן תהליך שדרוש למשפחת אומנה. אבל זה פתח את הדלת לנושא האומנה. פנינו לחברת מט"ב וביקשנו להצטרף למשפחות האומנה, ועובדת סוציאלית של מט"ב חזרה אלינו ותיאמה פגישה. משם זה התגלגל מהר לראיונות אישיים, טפסים, קורס למשפחות אומנה. הקורס קשה, הוא מביא את נקודת המבט של הילד ואת הצורך לגלות אמפתיה, ובכינו הרבה במהלכו. חששנו כל הזמן מהמשימה שאנחנו לוקחים על עצמנו, אבל היינו מאוד נעולים על המטרה".
עניין האומנה יצא לפועל בדרך בלתי צפויה לגמרי, לפני קצת למעלה משלוש שנים. "באותו זמן קנינו כרטיסים להופעה של להקת הסקורפיונס שביקרו בארץ, אחרי שנסענו קצת לחו"ל. זה היה חשוב לנו כי הבנו שאנחנו נכנסים בקרוב למשהו שלא יאפשר לנו להיות כל כך חופשיים. בשבוע ההופעה, ביום א', התקשרה אלינו מנחת האומנה ובישרה לנו שנכנס מקרה דחוף של תינוקת בת חודשיים, שנמצאת במקום זמני וזקוקה למקום אחר דחוף, וביום ג' יהיה משפט שיכריע אם תלך לאומנה. פחדנו לקחת תינוקת כל כך קטנה, כי פחדנו להיקשר, אבל אמרו לנו שיש אופק לאימוץ. קבענו פגישה בבית קפה, רק אני ואסף, כדי להעלות שם בינינו את כל הפלוסים והמינוסים, והחלטנו ללכת על זה. ביקשנו רק שזה יידחה ליום שישי, כדי שנוכל ללכת להופעה של הסקורפיונס יום לפני זה. ביום ג' התקשרה המנחה והודעה לנו 'בת המשפט נתן צו, הילדה שלכם, אבל אין לה לאן לעבור, זה צריך להיות עכשיו'. עצרנו בדרך לקנות חיתולים, ותוך שעה מהשיחה הביאו לנו אותה. הז היה ממש כאילו החסידה הביאה תינוקת. לא היה לנו כלום בשביל תינוקת בבית, הצעיר מבין שלושת ילדיי היה בן 5. פרסמתי הודעה בקהילת הבנות השוות בפייסבוק וכתבתי שאנחנו מקבלים תינוקת ואין לנו כלום בבית, ובאותו יום מימש סידרנו אותנו לשלושת החודשים הבאים: הביאו לנו מיטה, עגלה, בגדים והכל. היינו המומים מהנתינה של הקהילה. והסקורפיונס? מכרנו את הכרטיסים וויתרנו על ההופעה".
התינוקת, מספרת וייס, הגיעה אליהם בתת משקל ובמצוקה נפשית, מכווצת כולה, עם ריפולוקס קשה, לא בוכה ונראה שחסר לה מגע. "מנחת האומנה אמרה לנו: 'ברגע שהיא תחיל לבכות תדעו שטוב לה'. דבר ראשון שמתי אותי עלי, ומיד הרגשתי כמו אחרי לידה. החזה כאב, רציתי להניק אותה. אני ואסף בכינו כל הזמן והיינו בהתרגשות מאוד גדולה. בחודש הראשון הילדה היתה עלי כל הזמן במנשא, ותוך שבוע כבר ראו שינוי אצלה: היא התחילה לחייך, לפתוח ידיים, לבכות, לתקשר איתנו. הילדים הגדולים שלנו קיבלו אותה באופן מדהים והתאהבו בה. אנ ואסף הינו בחופשת לידה משותפת, התרכזנו בה והתחלפנו בטיפול בה. היום היא עדיין לא אומצה על ידינו רשמית, כי זה תהליך ארוך, אבל היא בתנו הרביעית לכל דבר, אני לא זוכרת אפילו שלא ילדתי אותה. היא דומה מאוד פיזית לילדים שלי, במיוחדת לבת כשהייתה בגילה. איש לא מנחש שהיא לא בתנו הביולוגית אם אני לא אומרת את זה".
וייס לא חזרה לעבוד גם באותה שנה ושילבה את הטיפול בילדה עם חינוך בתי לשני בניה. כשהילדה נכנסה לגן התחילה להתמקד בסיום הספר, ובפברואר שלחה את הנוסח שלו להדפסה. ואז זועזע עולמה שוב, והפעם בדך אחרת. "ב-1.3.2017 הספר היה אמור לצאת לאור, ובאמצע פברואר התחילו לי כאבים בצד שמאל של החזה, והרגשתי שם גוש מאוד גדול. קבעתי תור לכירורגית שד בתל אביב, שמיד הבינה שמשהו לא בסדר ושלחה אותי לממוגרפיה ולאולטרסאונד. למחרת בבוקר היא התקשרה אלי ואמרה לי שיש גוש אחד גדול ושניים קטנים, ושזה לא נראה טוב. במקום להתרכז בהוצאת הספר, חיי תפסו תפנית חדשה והתרכזתי בבדיקות רפואיות נוספות ובהמתנה לתוצאות".
הספר שעליו עבדה שנים יצא לאור כמתוכנן, אבל היא לא יכלה להתרכז בשיווקו. "במשך כל חודש מרץ חיכינו לתוצאות. התברר שהגוש מאוד גדול והיה שם הרבה זמן. שנתיים לא נבדקתי, למרות שאני באה ממשפחה עם הרבה מקרי סרטן. למזלי, זה לא היה סרטן אגרסיבי ולא היו גרורות. במשך 10 חודשים קיבלתי טיפול הורמונלי, במטרה להקטין את הגושים ולהימנע מכריתה מלאה. ההורמונים הביאו אותי למנואפזה מיידית: הפסקת וסת כבר באותו חודש, גלי חום מטורפים, כאבי שרירים, בריחת סידן, השמנה. בבדיקות החוזרות אחרי 10 חודשים התגלה שהגושים הצטמצמו והוחלט על כריתה חלקית שבוצעה ביחד עם פלסטיקאי, עם התאמה של השד השני. זה ניתוח מאוד קשה עם החלמה של כחודשיים, כשבמהלך חודש וחצי אסור היה לי לעשות כלום עם הידיים, דבר קשה כשיש ילדה קטנה בבית".
גם באותה תקופה התגלה כוחה של הקהילה, הפעם קהילת הורי בית הספר 'בראשית' בבנימינה שבמה של וייס לומד בו. "בתקופה ההחלמה קיבלנו כל יום אוכל הביתה ועזרו לנו בהסעות, כי לא יכולתי לבשל או לנהוג, ובעלי נשאר לבדו עם 4 הילדים. העזרה הייתה מדהימה. חצי שנה אחרי הניתוח עשיתי הקרנות, ואני ואסף החלטנו שכשאסיים את כל הטיפולים, נטוס עם הילדים לסרי לנקה, להתנתק מהכל. זה קרה באפריל האחרון, והיינו שם חודש. היה מדהים. עכשיו אני בריאה, ואמורה להמשיך בשבע השנים הקרובות בטיפולים הורמונליים, למניעת הישנות המחלה. חשוב לי לציין את חשיבות הבדיקה השנתית. אם היה מדובר בסרטן אגרסיבי, לא הייתי כאן היום. עכשיו אני עובדת על הספר השני שלי, דרמה-פנטזיה, ומקווה להמשיך בכתיבה ספרותית. תמיד כתבתי למגירה ובעבר לא היה לי אומץ לפרסם את זה. אין פרנסה אמיתית מזה, אבל המחלה המחישה לי שהחיים קצרים. השנה שבה חליתי הייתה שנה מדהימה, אחת השנים הטובות בחיי. כשמבינים כמה החיים קצרים, עושים הכל כדי ליהנות מהם. העברתי את עצמי לקדמת הבמה וסדר העדיפויות, לקחתי המון קורסים, יצאתי לנסיעות, יצרתי קשרים חברתיים. הצטרפתי ל'שלובות', ב לנשים חולות סרטן בבנימינה, רכשתי שם חברות ואנחנו עושות המון פעילויות ביחד, גם עכשיו, אחרי שהבראתי. היו לי גם כל מיני תובנות".
אילו תובנות? "למשל, איבדתי סבלנות לאנשים עם אנרגיה לא טובה, ואני מתרחקת מהם. אני גם לא דוחה יותר דברים שבא לי לעשות. אי אפשר לדעת מה יהיה מחר. אנחנו נוסעים המון לחו"ל עם הילדים, צוברים זכרונות וחוויות. אני רוצה ליהנות מהחיים ושהילדים שלי ייהנו מהם, שילמדו לא לדחות את מה שכיף להם לעשות".
הרבה אנשים שהחלימו מסרטן מספרים על נפילה רגשית מיד אחרי ההחלמה. –"כן, כשחזרנו לארץ מסרי לנקה הייתה לי נפילה רצינית. כל השנה הזאת התנהלה סביב המחלה. הייתה התעסקות של כולם ושלי רק בי ובמחלה, ולפני חצי שנה פתאום היה ריק ענק שהיה צורך למלא, והחזרה לשגרה היא לא פשוטה. יש אנשים שנכנסים לדיכאון של ממש בתקופה הזאת. אני הצלחתי לסחוב את עצמי החוצה. אני כותבת, עוסקת בגננות בגינה אורגנית בבית, וחוזרת לשגרה".
5 שאלות עם רויטל וייס
מודל להשראה: אחת הנשים שממלאת אותי בהשראה היא אופרה ווינפרי. היא כתבה פעם: "ותרו על סיפור העבר שעוצר אתכן מלהתקדם. המציאו לעצמכן סיפור חדש שיקדם ויניע אתכן". זה משפט חשוב ומשמעותי בשבילי.
מה לא תאכלי לעולם? בצל חי.
מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר? מבטלת מצב טיסה בטלפון ובודקת הודעות.
מה לא יודעים עלייך? כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שיש לי כוחות על, ועשיתי דברים כמו לקפוץ ממקומות גבוהים ומסוכנים.
אמונה טפלה: מאמינה שמי שמאמין באמונות טפלות, האמונות פועלות עליו.
