השבוע נפתח משפטו של השוטר שירה למוות בסלומון טקה ז"ל. המשפט סוקר ותועד בתקשורת, אבל דווקא פוסט ביקורתי ונוקב שנכתב באישון לילה בקבוצת אמהות על המשמר, הסב תשומת לב רבה.
"אם השופט היה שומע אפילו פעם אחת את וורקה טקה, לא היה חוזר במהלך הדיון הבוקר פעם אחר פעם 'אלימות לא משפיעה, הפגנות לא משפיעות'. וכאמור השופט, בהביטו אל המשפחה האבלה ואל הקומץ הקטן של התומכים, חזר על כך שוב ושוב, עד כדי אי נוחות של כולנו. זזנו, היבטנו אחת על השנייה וחיכינו למוצא פיו של השופט ואולי הפעם יאמר משפט אחר". יעל מקונן-דגו מקבוצת אמהות על המשמר מגוללת אט-אט את סיפור משפטו של השוטר היורה מנקודת מבט של מתבוננת מהצד, כאישה שבחרה ללוות את משפחת טקה, אבל חשה כאילו היא זו שיושבת על ספסל הנאשמים. לאחר כתיבת הפוסט נוצר קשר עם יעל, שהסכימה לספר על עצמה, על משפחתה ועל מה שחוותה בפתיחת משפטו של השוטר היורה, הכל תוך ציון סייג – "אני לא מייצגת אף אחד, רק את עצמי".
יעל מקונן-דגו, עצמאית ואם לשלושה- רועי (21), רני (13) ועדי (12), מגיעה מידי חמישי לתחנת משטרת זבולון כחלק מקבוצת אמהות על המשמר והיום כאמא על משמר משפחת טקה. "שיבינו שיש פה אימהות עקשניות, שעוזבות את הילדים והמשפחה שלהן, שבאות למחות על כל ילד ונער שפוגעים בו. שלרגע לא יחשבו שהם יוכלו לעשות את מה שעשו".
כעצמאית שעוסקת בקיום סדנאות בישול שעיקרן הבראה- חברתית ואישית, ניכר שהאקטיביזם החברתי זורם בעורקיה של יעל, שמספרת שהשיעור הטוב ביותר שקיבלה על אקטיביזם הגיע, באופן מפתיע, מבנה הבכור, רועי.
"הבנתי שאני חייבת לפעול למען דור העתיד"
רועי שובץ לקורס "אמיר" בראשית שירותו, קורס המיועד לעולים ארצה. רועי, יליד הארץ, הופתע לגלות שמדובר בתופעה שקיימת בקרב נוער ממוצא אתיופי, והחליט להעלות פוסט בפייסבוק. "התקדים של רועי הוא שהוא צילם את הציונים הפסיכוטכניים, הוא הראה שהקב"א והדפ"ר גבוהים ושם מראה בפרצופה של מדינת ישראל. הוא אמר 'תראו, למרות שאלו הציונים שלי, מדינת ישראל חושבת שבגלל צבע העור שלי אני צריך ללכת לקורס כזה, תשפטו בעצמכם'. זה היה מדהים לראות את אלפי התגובות, אז הבנתי את כוחו של הפייסבוק. רועי היה מאוד אמיץ, בזכותו הקורס נסגר בשנת 2017. דרך הבן שלי הבנתי שאני חייבת לפעול ולהילחם למען דור העתיד. זו כבר לא הישראליות שהכרתי בתור נערה. קורה פה תהליך שאנחנו לא מכירים ולא מודעים אליו".
קבוצת אימהות על המשמר, קבוצה "קטנה, איכותית, פעילה ברמ"ח איבריה", כפי שמתארת יעל, הוקמה לאחר אירוע האלימות כנגד החייל דמאס פיקאדה. "הבנו שקיימת תופעה רחבה של שיטור יתר. המקרה של דמאס פיקאדה שיקף לנו מציאות שידענו שהיא קיימת, אבל לא ידענו כמה זה חמור. אם שוטר מרשה לעצמו להכות חייל במדים, כנראה שהוא מרגיש מספיק בטוח, וכנראה שיש לו גיבוי. ההתפכחות הזו גורמת לנו לחשב מסלול מחדש".
"לא משנה מה קרה באותו הרגע, באותה סיטואציה. אנחנו יודעים שהיה שם ירי ושאין עוד נער"
קבוצת אמהות על המשמר יוזמות מפגשים עם נערים בשכונות, במטרה לייצר שיח עם נוער ממוצא אתיופי ולהבין את היקף תופעת שיטור היתר. "זה היה מדהים לראות ולשמוע את הסיפורים שהנערים סיפרו. כך הסתבר לנו שלרוב הנערים הייתה היתקלות עם המשטרה. אם זה מכות, כלא או מאסר, רדיפה על ידי שוטרים, איומים. הבנו שמדובר בתופעה רחבה ונוראית".
על אף ההיכרות המעמיקה של יעל עם תופעת שיטור היתר בקרב נוער ממוצא אתיופי, החדשות על מותו הטראגי של סלומון טקה תפסו את יעל בהפתעה גמורה. "זה רגע שאתה תופס את עצמך 'לא שוב, לא הגיוני' זה בלתי נתפס. חצי שנה לפני כן היה את המקרה של יהודה ביאגדה. הרגע הזה שנודע שיש נער הרוג, זה סוג של בהלה שאחזה בי. אני מתייחסת לתוצאה הסופית – יש פה נער שאיננו. הוא איננו בשביל משפחת טקה, החיים שלו הופסקו. זה דבר שאני לא יכולה להכיל אותו, להבין אותו. לא משנה מה קרה באותו הרגע, באותה סיטואציה. אנחנו יודעים שהיה שם ירי ושאין עוד נער".
בשלב זה התחיל להתגבש תהליך תפיסתי בקרב החברה הישראלית, כך לפי דבריה של יעל, שהמקרה הוא 'עניין אתיופי', נישתי, מגזרי. "אנחנו רואים את הדברים בתקשורת, את עם ישראל אומר 'איבדתם אותנו', רואים את תגובת ראש הממשלה לאירוע, לאט לאט העניין הופך ל'עניין אתיופי', הוא לא נוגע לציבור הכללי."
התובנה הזו מולידה את יוזמת אמהות על המשמר להגעה לתחנות המשטרה בימים חמישי, קיום מחאה לצד שיח על אלימות משטרתית ושיטור יתר בקרב נערים ונערות ממוצא אתיופי. "אנחנו רוצות לתזכר את השוטרים שכשהם יוצאים למשמרת שלהם, שיזכרו את הפרצופים שלנו, שיזכרו את האימהות".
שוטרים אמרו 'כנראה שהגיע לו'
בתחילת הדרך, לא תיארו לעצמן האימהות שהפעילות תימשך זמן רב כל כך. "גילינו שהשוטרים בתחנה כל כך אלימים, שיש צורך בפעילות שלנו. בחודשים הראשונים היינו תופסות כל שוטר, מבקשות לפתוח את החלון. בהתחלה היו משתפים פעולה ופותחים את החלון. לא היה שוטר שהבין את הטענות, למרות שהצגנו מקרים נוספים של נערים שהוכו על ידי שוטרים מאותה התחנה. בעניין סלומון טקה התגובות היו נוראיות.
שוטרים אמרו 'כנראה שהגיע לו'. יש פה עיוות בתפיסה, בעיה מאוד חמורה. זה לא שוטר אחד שאומר לנו את זה, זה שוטרים שאומרים את זה שוב ושוב. נכון להיום, עומדים במשמרת שלנו בזבולון יותר פרנג'ים (לא ממוצא אתיופי) עם מיעוט מיוצאי אתיופיה, כנראה שהם חוששים מהשוטרים או מיואשים, לא חושבים שזה יעזור."
לא מתייאשים כששומעים תגובות כאלו?
"השוטרות לא מסוגלות להסתכל לנו בעיניים, הייתה שוטרת שניגשה ואמרה לנו 'גם לי יש ילדים'. עצם העובדה שהיא יכולה לעשות את ההקבלה הזו, להבין שגם אנחנו בני אדם, זה לא מייאש אותנו. שמנו לב שהשוטרים מרגישים אי נוחות לאור השלטים הקשים שאנו נושאים מול עיניהם. קשה להסתכל במראה, עם אמת כזו. דבר נוסף, מדהים לראות שהציבור הישראלי לא קונה את הסיפור שמנסים לספר. יש תגובות מדהימות של אנשים 'אנחנו מזדהים איתכם, אנחנו מבינים אתכם', מבינים שהאלימות לא הייתה מידתית".
על החוויה מבית המשפט היא מוסיפה: "לבתי המשפט יש את משמר בתי המשפט, מי שניהל את ההתנהלות בדיון זה היה השוטרים". כפי שהיא כותבת בפוסט: "היה נאשם שישב מאחורי חלון זכוכית ומלפניו הצטופפו כ-15 שוטרים, שגוננו עליו כך שלא היה ניתן לראות את פרצופו. מלבד גברים חסונים ונשים שרירניות במדי משטרה כחולים כהים, שכה מוכרים לנו, לא ראינו כלום. מדי השוטרים בכחול כהה, חזק, כמו חבורה בגוף אחרי המכות שהרבה נערים חוטפים משוטרים כאלה".
