הפנינה של אור עקיבא

כשמגיעים לקריית החינוך אמי"ת עתידים באור עקיבא מבינים שהגענו למקום מיוחד. לא לעוד בית ספר. אפשר להבחין בשקט החריג, בכמות האפסית של הילדים שנמצאים בחצר, בניקיון בכל פינה. כשיושבים לראיון עם מנכ"לית הקרייה בשבע השנים האחרונות, אתי לרדו, מבינים את הכל.

לרדו, תושבת חיפה, נשואה פלוס ילדה, היא אשת חינוך כמו שכתוב בספר. סמכותית, ישירה, אפילו "קול של מנהלת" יש לה. אבל מה שחשוב מבחינתה, מבחינת קריית החינוך ואפילו מבחינת אור עקיבא כולה, אלו התוצאות. ואיתן קשה להתווכח. גם לא עם תעודת ההצטיינות המחוזית שתלויה על הקיר מאחוריה.

בשנים האחרונות בית הספר נמצא בצמרת הארצית של הישגי הבגרות עם למעלה מ~96 אחוזי הצלחה; אחוזי הגיוס הולכים ועולים וכמות הבוגרים והבוגרות שיוצאים לקצונה מרשימה מאוד. מבחינת לרדו, הדרך מאוד ברורה. והיא זו שמובילה להצלחות.

בקריית החינוך אמי"ת עתידים יש למעלה מ~1,000 תלמידים. בחטיבת ביניים וחטיבה עליונה. חוץ מזה יש מעל 100 מורים ועוד 50 אנשי צוות. כולם, ללא יוצא מהכלל, שותפים בתוכנית של לרדו לקידום בית הספר. "אין אצלנו הבדל בין תלמיד למורה. כולנו צוות, ולכולנו מטרה משותפת". היא עוד תרחיב על כך בהמשך.

אמי"ת זו רשת דתית, אתם בית ספר חילוני. איך זה הולך יחד?

"אני מאוד שלמה עם המגמה של הרשת להכניס בתי ספר חילונים. אנחנו חיים במדינה שבה אנחנו חייבים ללמוד לחיות עם האחר שלנו".

לרדו הגיעה לקריית החינוך לפני כשבע שנים. למעשה השנה היא השנה השמינית שהיא מתחילה כמנכ"לית המקום. היא לא מוכנה להרחיב את הדיבור על מה שהיא קיבלה, אבל זה לא סוד. היה שם "סדום ועמורה", ובעבודה קשה היא פשוט הפכה את המקום לפנינה ולמקור הגאווה מספר 1 של העיר. "תפיסת העולם שלי היא משמעת, סדר וחוקים בלתי מתפשרים כלפי כולם. מורים, הורים, תלמידים. לא מוותרים לאף אחד מצד אחד, אבל מצד שני נותנים אהבה, טיפול, אכפתיות. האמונה שלי היא שבמקום בו שני הדברים מתחברים, יהיו תוצאות. לא יהיה ניכור. ברגע שכולם באים ממקום של אכפתיות ואהבה, זה גם מצליח".

בטח לא היה פשוט.

"בשנה הראשונה העבודה הייתה נון סטופ סביב כל נושא המשמעת והסדר, אבל התוצאות לא איחרו לבוא".

ואיך זה עובד היום?

"בית ספר אמור לשנות את ייעודו הקלאסי. בתפיסה הישנה בית ספר הוא מקום שלומדים בו. בעידן החדש, עם החברה החדשה, בית ספר הוא מקום שמטפלים בו. וגם הלמידה היא טיפולית. הכל בנוי על קשר. וקשר נוצר במהות של טיפול. צריך להקשיב, לנסות לעזור, ושוב, מדובר על כולם. מורים, הורים ותלמידים".

את מדברת על שינוי גישה טוטאלי. אבל קשה לשנות ילד בכיתה ז'.

"נכון, אבל השנים הראשונות לא ממש מעניינות אותי מבחינת הישגים. כשאני מקבלת ילדים אני 'מריחה' אותם, ועושה עבודה. ישירה מולם. בלי דיבורים. שום פרמטר לא חשוב לי, אלא ללמוד את הילד. מיהו, מהו, מאיפה הוא בא. מה הוא צריך. ובהתאם לזה מתקדמים. הרי החתך הסוציואקונומי פה הוא נמוך מאוד, וזה לא פשוט. לכן אנחנו מאגמים משאבים עם הרשות המקומית שגם לא מגיעות המון מילים טובות, ועם כל מי שאפשר. ודרך זה מוצאים את הפתרונות לכל התלמידים. למעשה כולנו יועצות, כולנו מטפלות, כולנו סוג של פסיכולוגיות אפילו. והדבר הכי טוב שקורה הוא שאנחנו מקבלים אהבה בחזרה מהתלמידים. אני יכולה לומר ש~99 אחוז מהם אוהבים את בית הספר. אנחנו באמת מקבלים אהבה בלי סוף".

כדי לעשות את זה חייבים צוות חזק.

"יש לי את הצוות הכי מדהים בארץ. כולם עובדים קשה, והכל מתוך שליחות. יש המון דברים שהם יכולים לחסוך מהם, ואולי לעבוד פחות קשה, אבל הם עושים את כל מה שנדרש ולמעלה מכך. זו עבודה קשה, אבל לכן זכינו במצטייני המחוז בכל הנוגע להישגים לימודיים, ערכיים והתנהגותיים".

אולי את סוחטת את הלימון יותר מדי?

"אני מאמינה שלימון לא סחוט הוא בעייתי והוא זה שיוצר שחיקה, עייפות וניכור. אני מסתכלת על עצמי. אני עובדת קשה, אבל כל יום יודעת שיש לי הרבה מה לעשות. אני לא מקנאה במורה שמגיע לעבודה במטרה להחתים כרטיס וללכת הביתה".

המשמעת הקשה והדרך המיוחדת שלך לא גורמת לאנטי מצד חלק מהתלמידים?

"להיפך. אין לנו בכלל ונדליזם. ככה זה כשהם מבינים שאין משחקים. יש חוקים, וענישה קשה, אבל הכל בשקיפות והגינות כדי לא ליצור ניכור".

אולי השקיפות הזו היא סוג של 'כיסוי תחת'?

"ממש לא. להיפך, זה אומץ לבוא לומר בפנים של כולם את האמת. אין מקורבים ואין מחובבים. כולם יידעו שיקבלו את מה שמגיע, לטוב ולרע".

וזה עובד לך גם בבית?

"לא. קודם כל כי בבית יש לי שותף לדרך, ואנחנו חייבים להגיע להסכמה. וגם כי זה שונה. בבית ספר אני כל הזמן חושבת מחוץ לקופסא. בבית זה אחרת".

אחד הדברים שמספקים ללרדו גאווה גדולה הוא אחוז הגיוס של הבוגרים. "זה מראה שנעשית כאן עבודה לעומק", היא אומרת בחיוך, "אנחנו מעל הממוצע הארצי בגיוס לקרבי, ביציאה לקצונה, ומה שמשמח אותי שגם הבנות החלו ללכת לצבא או לשירות לאומי. ואל תשכח שאנחנו מתעסקים פה עם אוכלוסיה מסורתית. אני לא רוצה להגיד איפה אותם ילדים היו אם לא אנחנו ולא היו מגיעים לצבא".

ולכן גם בעיר מאוד גאים בכם.

"ברור. זו הפנינה של אור עקיבא. אנשים מאוד גאים בקריית החינוך. הבוגרים שומרים איתנו על קשר צמוד, האווירה פה מאוד טובה, ויש לזה השפעה על העיר כולה כמובן".

את מתחילה פה שנה שמינית אחרי שביצעת מהפכה. זה עדיין מאתגר?

"בוודאי, כי אנחנו עוסקים במערכת דינמית. כל שנה לא דומה לקודמתה. העבודה היא מאוד אינטנסיבית, אבל מבחינתי זה מצוין כי אני עם אותה רמת התלהבות כמו שהתחלתי. וגם הצוות. ואנחנו כל הזמן חושבים איך לשנות ואיך להתקדם, כי אם נעמוד במקום למעשה הלכנו אחורה. ולכן למדתי גם לתת לצוות שלי לעוף על עצמו".

מה ההישג הכי גדול שלך?

"שיש פה אווירה טובה, אווירה שונה, ובעיקר שיש פה אהבה. ואם יורדים למיקרו, אז יש לנו פה כיתת C.P, כיתה של ילדים עם מגבלה פיזית, ודאגנו שתהיה להם קליטה מדהימה. כולם יעשו בגרות, אפילו דאגנו לארגן להם שבוע גדנ"ע מיוחד שירגישו כמו כולם. אתגרנו את צה"ל, והוא עמד בזה. ובסופו של דבר זה הייעוד שלנו. יש פה ילדים שאם לא היה להם אותנו, לא היה להם אף אחד".

ויש משהו שהיית עושה אחרת?

"זה לא רלוונטי, כי אני כל הזמן מתקנת את דרכי. אני כל היום חושבת, מתקנת ומשפרת. למעשה אני מדמה את זה לבישול. כל הזמן מתקנים תוך כדי עשייה. כל הזמן עם יד על הדופק. לכן גם המערכת שלנו גמישה. הכל ניתן לשינוי. זה מה שאמרתי לך על חשיבה מחוץ לקופסא. אבל בגדול אני מאוד שלמה עם מה שאני עושה. לפני שהגעתי לכאן לחצו עלי ללכת לאקדמיה, אבל אני שמחה שבחרתי פה. אני מרגישה שזו זכות גדולה לעמוד בראש כזו מערכת".