בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, דחה את הערעור של עיריית קרית מוצקין על החלטת בית המשפט המחוזי שחייב אותה לשלם דמי חכירה לרשות מקרקעי ישראל עבור שימוש מסחרי בנכס שהוחכר לה לצורכי הציבור.
בשנת 1980 מסרה רשות מקרקעי ישראל לעיריית קרית מוצקין את השטח שעליו נמצא כיום קאנטרי קלאב גלי גיל. מתברר, כי השטח נמסר לעירייה כדי שתפעיל בו מרכז נופש שישמש נכס ציבורי כללי. הצדדים הסכימו כי השטח המוחכר יישאר ברשותה של העירייה או של חברה בבעלות מלאה של העירייה כנכס ציבורי. העירייה התחייבה שהמתקנים והשירותים שיינתנו יהיו פתוחים לקהל הרחב, ואם ייגבו דמי כניסה הם ייגבו לכיסוי ההוצאות בלבד ושיעורם ייקבע על ידי מועצת העיר. עוד הוסכם כי אם ישונה ייעוד השטח או חלק ממנו, הוא יוחזר לרשות ללא תביעות וטענות כלשהן. השטח הוחכר לעירייה תמורת תשלום סמלי של 12 שקלים בשנה.
לאחר חילופי דברים בין הצדדים, אפשרה רשות מקרקעי ישראל לעירייה, בשנת 1985, למסור את הפעלת מרכז הנופש ליזם פרטי בדרך של מכרז בכפוף לאישור הרשות ותנאיה. נקבע, כי תנאי חוזה הפיתוח יעמדו בעינם וכי מרכז הנופש יהיה פתוח לציבור במחירים הנתונים לפיקוח ציבורי מטעם העירייה.
מרכז הנופש גלי גיל החל לפעול בשנת 1988, וכבר מתחילת הפעלתו על ידי החברה הפרטית התברר לרשות מקרקעי ישראל כי נעשית בו פעילות מסחרית שאינה תואמת את חוזה הפיתוח, ללא מעורבות מטעם העירייה, זאת, לרבות הוספת שטחי מסחר שבהם הופעלו בית קפה, מסעדה, ספא וחנויות על ידי מפעילים חיצוניים תמורת דמי שכירות ששולמו לחברה. למרות ההתראות ששלחה רשות מקרקעי ישראל לעירייה, לחברה ולמפעילי שטחי המסחר בנוגע לשימושים אלה, לא חדלה בו הפעילות המסחרית ואף נפתחו עסקים חדשים למטרות רווח.
בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים בראשות נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, דחה את הערעור של העירייה וציין בפסק הדין שהעירייה התחייבה, כי "המתקנים והשירותים שיינתנו יהיו פתוחים לקהל הרחב ובמידה וייגבו דמי כניסה, הם ייגבו לשם כיסוי ההוצאות בלבד". עוד צוין בפסק הדין, כי משלא עלה בידי העירייה לקיים את חוזה הפיתוח בעצמה, התנתה רשות מקרקעי ישראל את הסכמתה לאפשר את הקמתו והפעלתו של המרכז על ידי יזם פרטי בכך שתנאי חוזה הפיתוח יעמדו בעינם והנכס ישמש לצורכי ציבור. בפועל פעלו במרכז הנופש מיום פתיחתו עסקים מסחריים למטרות רווח, בניגוד למטרות לשמן הוקם. העירייה, צוין בפסק הדין, הייתה ערה לפתיחת עסקים אלה, אך נמנעה מלנקוט צעדים לסגירתם חרף דרישות חוזרות ונשנות מצד הרשות. השימושים המסחריים במרכז הנופש לא התמצו בפתיחת העסקים. למעשה, אף המתקנים שהיו אמורים להיות מיועדים לציבור הרחב בהתאם לחוזה הפיתוח, לרבות בריכת השחייה ומתקני הספורט, הופעלו כעסק פרטי מבלי שהעירייה פיקחה על הנעשה במקום.
מפסק הדין: "הוכח כי הנכס בכללותו פעל מיום הקמתו כעסק פרטי למטרות רווח, בלא שהעירייה מפקחת על הנעשה בו ובלא שהיא מעורבת בקביעת מחירי הכניסה והשימוש במתקניו ומאפשרת לחברה, למעשה, לעשות בנכס כבתוך בשלה. על אף שרשות מקרקעי ישראל לא פעלה במשך שנים לגביית הכסף המגיע לה… באיזון הנדרש בין מחדלי הרשות בגביית החוב מזה ובין התנהלותה הבעייתית ביותר של העירייה מזה, לא נמצא כי ידה של העירייה על העליונה, עד כי יש להיעתר לתביעתה ולהורות על בטלות החוב".
