"שירה היא לא עסק כלכלי" על תור הכסף הרוסי שמעתם?

תכירו את ד"ר מריאנה נאומובסקי תושבת נתניה יותר מארבעים שנה, רופאה מומחית לרפואת משפחה במקצועה, ציירת, כותבת שירה וסיפורים קצרים ומתרגמת שירה מרוסית לעברית. בימים אלה היא עסוקה בתרגום השירים של משוררי  תור הכסף הרוסי כמו: אנה אחמטובה ומרינה צבטייבה

תור הכסף של השירה הרוסית הוא כינוי המקובל בתרבות הרוסית לעשורים הראשונים של המאה העשרים וסופה הוא עם תחילתה של מלחמת העולם השניה.

פעם בשבוע היא מפרסמת בפייסבוק תרגום של שיר. שיריה בעברית התפרסמו בעבר בעיתונים הארציים אך לדבריה ערוץ הפייסבוק מאפשר שיגיעו לקהל ייעד של אוהבי השירה.

"חלקם של המשוררים בתקופת תור הכסף היו יהודים אבל הם לא הזדהו עם היהדות כי היא לא היתה משמעותית לאחר המהפכה. בין אלה ששאבו משירת תור הכסף היו אלכסנדר פן, רחל, לאה גולדברג ואחרים.

מריאנה, 65 גרושה ואם לשניים היתה בין הרופאים הראשונים שהתמחו ברפואת משפחה. היא עבדה כרופאה בקופת חולים ובדיור מוגן.

"כל החיים שלי אהבתי לכתוב ולתרגם. מאז שהזמן הפך להיות אצלי משאב זמין אני כותבת ומתרגמת ומחפשת עכשו גוף שיקח על עצמו את פרסום פרוייקט התרגומים. שירה היא לא בדיוק עסק כלכלי וצריך למצוא נותן חסות".

האינטראקציה שלה עם הקוראים בולטת בתגובות לשירים ולסיפורים הקצרים שהיא כותבת. כך אני הגעתי אליה. היא השתתפה באתגר הציורים, אני אהבתי את הציור שלה וקראתי את הסיפור שבעקבותיו הוא צויר.

הציור של אם המחזיקה בידה של בתה היה ציור אינטואיטיבי של מריאנה. בציור הזה היא בעצם מספרת את סיפור חייה.

"את הסצנה הזאת ראיתי באיזה שהוא מקום וזה הזכיר לי משהו שחבוי בתוכי. כמיהה למשהו שלא יתממש. אני הייתי זקוקה לזה".

עד גיל שבע מריאנה נאומובסקי  ראתה את הוריה כפעמיים בשנה והיא לא הבינה בכלל אם יש לה הורים ומי הם. כשחזרה אל הוריה היא גרה איתם עשר שנים וברגע שיכלה היא עזבה את הבית.

גדלה אצל סבתא וסבא

"זה קרה בברית המועצות. אני נולדתי בקישינב ושם גרו סבתא וסבא שלי. הורי קבלו עבודה במרחק 130 ק"מ, ומגיל חצי שנה השאירו אותי אצל הסבתא ולא משנה מה הסיבה שהחליטו כך. סבתא וסבא היו מבוגרים מאד ואני לא ראיתי בהם הורים. הם היו מנותקים ממני רגשית וסבלו בעצמם לאחר שאיבדו בזמן המלחמה את קרוביהם ואת כל עולמם. אני גדלתי בחצרות אותם תאר ביאליק ביצירתו "בעיר ההריגה".

בגיל שבע היא עברה לגור עם הוריה ובגיל 17 כשהרגישה שהיא מספיק עצמאית היא עזבה את הוריה ונסעה ללמוד בלנינגרד. שם היא נישאה ליהודי ממשפחה ציונית ובשנת 1978 הם עלו לארץ: "חצי שנה ראשונה היתה קשה לנו, למדתי שש שנים רפואה בלנינגרד, עשיתי כאן התמחות וסטאז'".

היא מפרסמת בכל שבוע סיפור קצר בקבוצה שהיא מנהלת "כזה סיפור". היא לא צריכה להמציא ספורים שהרי סיפור חייה הוא מרתק.

למה לא לכתוב ספר?

"אני מעדיפה לפרסם באמצעים דיגיטליים. אני רואה מי קרא, אני רואה תגובות וזה מגיע לאנשים שמתעניינים. אני מפגישה אנשים אוהבי מילה כתובה במסגרת 'בוק סרפינג' שזו עמותה שמטרתה להפגיש אנשים סביב טקסטים. יש לנו קבוצה פעילה בנתניה".

מריאנה נאומובסקי מרצה על משוררי תור הכסף הרוסי כבר 17 שנים: "יש קהל שמתעניין בשירה הזאת. מה שמניע אותי הוא שהציבור ידע שיש תרבות של שירה, שמתרגמים שירה וכותבים שירה. להרבה אנשים שירה היא סם חיים".

מה המסר שלך?

"שירה וכתיבה בכלל מאפשרת לאדם להתרומם מהצרות שלו. זה על זמני. אני מקבלת המון תודות על פרסום תרגומי השירה הרוסית"

מה החלום שלך?

"להוציא את האסופה של תרגומי השירים לספר. שימצא גוף שיממן את זה. אני מפרסמת בכל יום חמישי ושבת שירים מתורגמים בפייסבוק. הם נוגעים בלבבותיהם של רבים".

על הציור הזה היא כותבת: "מכל הסיפורים ששמעתי מהורי על חוויותיהם במהלך מלחמת העולם השניה נחרטו בתודעתי אלה שהוכיחו מעבר לכל ספק – התקווה והאמונה בטוב שאכן התממשו במרוצת השנים – הן שהחזיקו אותם בחיים במצבים בלתי אפשריים.

להאמין בטוב כלל לא נראה לי כדרך לברוח מהמציאות, כהצדקה לאי העשיה ואף כטפשות או אי שפיות. בגלל שבזמן האחרון אני פחות ופחות מבינה את מה שמתרחש כנגד עיני בעולם ובמדינה, האמונה בטוב מצטיירת בעיני כתבונה…"