ד"ר יואל לבנה מנתניה הוא פסיכולוג רפואי שעובד מספר שנים בנתניה וגם כגמלאי הוא מנהל קליניקה ונהנה מעבודתו. לבנה ורעייתו הגיעו לנתניה לפני שנתיים מהישוב עינב בשומרון.
לבנה מתייחס להתמודדות פסיכולוגית בתקופת מגפת הקורונה ובאופן ספציפי לבידוד אצל האוכלוסיה המבוגרת.
"הרבה אנשים סבלו, פיזית ונפשית בתקופה הזאת. אלה שחלו ונפטרו ואיתם בני משפחותיהם. אך לא ניתן לזלזל בהתקפי החרדה של רבים מאתנו שפוחדים להדבק בווירוס, או שחווים קושי לשרוד את הנזק הכלכלי. כמי שמומחה בתחום החרדה והפחדים אני יכול להעיד שאנשים רבים עוברים סבל רב בתקופה הזאת גם אם הם לא חולים פיזית בקורונה".
מה גורם להם לפחד?
"אולי אדם קרוב יחלה, או שאני אחטוף. כל ערב צפינו בטלוויזיה, וראינו הסברים איך ניתן להידבק בווירוס בקלות, אפילו על ידי נגיעה בחפץ. הפחד לרדת במעלית כשמולקולות עלולות לנחות על העורף החשוף, ואחרי זמן קצר למצוא את הדרך לתוך מערכת הנשימה".
מהתשדירים ניתן היה להבין שהווירוס הבלתי נראה הוא אויב שנמצא בכול מקום ובעיקר אצל ילדים וצעירים בכלל וכך האוכלוסייה המבוגרת נדרשת לבידוד מהסביבה, מניעה ממגע פיזי עם ילדים נכדים, חברים ועם קרובי משפחה.
ד"ר יואל לבנה: "הבידוד, לכאורה, הוא סוג של עונש, דומה לעבריין שנמצא במעצר בית ונגזל ממנו החופש. לאט החלו הנוהלים להשתנות, פחות חולים ופחות מונשמים והודיעו שכבר אפשר להתראות עם הנכדים, חוזרים לעבודה והולכים לים וגם מסעדות נפתחו. השבוע, בפעם הראשונה מזה שלושה חודשים, נפתחה הכניסה לחדר כושר ושחיתי את הקילומטר שלי".
איך מגיב הציבור לפתיחת הסגר?
"לאנשים יש רגשות ומחשבות היו שספרו שהיה להם טוב. היה מי שאמר שמעניין אם מדי פעם יעשו עוד ניסיון כזה. ויש כאלה שלמדו להנות מהמצב. אני קורא לזה 'הפרדוקס של הבידוד'. לא ערכתי מחקר וסטטיסטיקה, מדובר בהתרשמות משיחות עם אנשים".
איך אתה מסביר את זה?
"נטלו מאתנו את החרות להיות נוכח כמעט בכול מקום שברצוננו להיות בו. אנחנו שנהנינו מחופש תנועה רחב דנו אותנו לעונש חמור מעצר בית. מאידך היה לנו חופש להחליט דברים רבים אחרים: לפרוץ גבולות שאנחנו רגילים להם. לא היה צורך ללכת מוקדם לישון, לא להתמודד עם פקקים, לא לעבוד קשה לפרנסה. אכלנו ארוחות משותפות עם בני הזוג. היה זמן פנוי לסדר את המחסן, לקרוא ספר בנחת. גם להגבלה על חדר כושר ובית קולנוע נמצא פתרון".
מה אנשים יקחו איתם מהתקופה הזאת?
"שאפשר להסתכל לא רק על הרע אלא לנצל את הזמן לתועלתינו. לעשות את כל הדברים שדחינו כמו ספר הסטוריה עב כרס. למדנו שאפשר להאט את הקצב של החיים שלנו, להנות ממה שיש לנו בבית ובסביבה הקרובה, להמעיט בצרכנות ובחוויות שעשועים מחוץ לבית ולמשפחה ובעיקר ללמוד לחיות עם המשפחה הגרעינית ולהבין שיש אור בקצה המנהרה וזה רק זמני. אולי זמני ארוך, אולי שינוי אורח חיים בעתיד אבל לא סגר ולא מעצר בית. כן ונוכל ללמוד לחיות עם זה. כאשר תהיה התפרצות שנייה נהיה מוכנים ונכנס לבידוד בפחות חרדות כי 'כבר עברנו את זה'".
אתה הגעת לנתניה מהישוב עינב בשומרון. זה לא סוג של סגר?
יואל לבנה: "זה נכון שיש כאן גם כן סוג של פרדוקס. מצד אחד הישוב בודד בשומרון נעול וסגור ויש פיגועים בסביבה מאידך אורח החיים היה נפלא, הילדים גדלו באופן הבריא ביותר בחופשיות ובחברה מגובשת. צריך למצוא את הטוב בכל הזדמנות".
