הפרויקט הייחודי של הילה גד הוד טל נוצר מתוך אהבה גדולה ותשוקה למוזיקה ואמנות. הילה בחרה שירים ויצירות מוזיקליות מז'אנרים מוזיקליים מגוונים, החל מנישואי פיגארו של מוצארט ועד shake it off של טיילור סוויפט, ויצרה על פיהם יצירות אמנות אבסטרקטית המאפשרת לצופה להתמסר לסיפורים של הצלילים ולתחושות והרגשות שנובעים מהחיבור הקסום שבין מוזיקה ואמנות.
בכניסה לחלל התערוכה של הילה בגלריית Art& About באזור התעשייה בעמק חפר מונחות אוזניות וליד כל יצירה ישנו קוד QR אותו יש לסרוק באמצעות הטלפון הנייד ולהגיע דרך האפליקציה לשיר הקשור ליצירה. כל מה שנותר לכם לעשות הוא להאזין, להתבונן וכמובן, להרגיש.
"חיברתי בין שתי אהבות של חיי שמלוות אותי מילדות, ויצרתי דואט ביניהן", מספרת הילה. "הצופה חווה מן משולש שמורכב מהציור, הקטע המוזיקלי והוא עצמו, כך שנוצר חיבור אקטיבי ליצירה, לתהליך ולמסר, אבל בזכות האוזניות, נוצר גם סוג של ניתוק או הפרדה מול כל השאר".
זו אמנם חוויה אישית אך היא מתאימה לאוהבי מוזיקה ואוהבי אמנות באשר הם וטעמם המוזיקלי ואפילו ידידותית למשפחות עם ילדים. מתברר כי ילדים מתחברים היטב לתערוכה, גם אם הם לא מכירים את רוב היצירות המוזיקליות המוצגות בתערוכה.
הילה, חובבת מוזיקת מטאל שראתה הופעות חיות של הלהקות הגדולות בז'אנר, בחרה ביצירות מוזיקליות מגוונות, את חלקן לא הכירה וחלקן אפילו לא היו לטעמה. "בחרתי את הז'אנרים המוזיקליים ואת השירים ובזמן שהאזנתי להם ציירתי את הציורים ללא תכנון מראש, אלא תוך כדי שמיעה, בצורה אינטואיטיבית ובהתאם לרגשות שהשיר העביר לי".
הילה גד הוד טל (45) גדלה ברמת גן והגיעה ליישוב בית חרות בעקבות האהבה לערן, בן היישוב, בעלה ואב לשלושת ילדיהם, יובל (13), ליאור (11) ואפק (7). האמנות תמיד הייתה חלק מהותי מחייה, ומילדות ציירה, כתבה שירה ועיצבה את סביבתה הקרובה בצבע. האהבה למוזיקה ליוותה אותה בכל שעל ועיצבה את פסקול חייה.
"אני מאד אוהבת מוזיקה, במיוחד מוזיקה שנמצאת מחוץ למיינסטרים. בילדות, כשהילדים בכיתה לא שמעו בכלל מוזיקה לועזית, אני שמעתי את ג'ורג' מייקל ומייקל ג'קסון. קניתי באופן קבוע את בראבו, מגזין מוזיקה בגרמנית. אני לא מבינה את השפה אבל תמיד היו בו את הפוסטרים הכי שווים של להקות שאהבתי".
כנערה בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, הילה התחברה לסגנון המטאל (רוק כבד) והייתה לדיירת קבע במועדונים שהפכו עם השנים לאייקונים אגדיים, כמו הפינגווין ורוקסן. "זאת הייתה הסצנה באותה תקופה והייתי לגמרי בהארדקור שלה. כולם הכירו את כולם, זה היה פחות או יותר אותו קהל שפקד את המועדונים אז. זו לא הייתה חברות שיצאה מגבולות המועדונים, אבל זו לגמרי הייתה חברות מיוחדת במינה".
באותן השנים, הגיעה לכאן רכבת אווירית של הרכבים מוזיקליים מובחרים והילה, שהייתה נוסעת למועדונים באוטובוס וחוזרת הביתה באוטובוס הראשון של הבוקר, הגיעה לכל ההופעות, נפגשה עם כמה מהשמות הגדולים ביותר בעולם הרוק וגם עם כמה מוזיקאים ישראלים שהיו גם הם, חזק בסצנה.
אחרי חמש שנות נדודים בעולם, חזרה לארץ והתקבלה ללימודי עיצוב פנים, טקסטיל ואמנות במכללת שנקר. בזמן הלימודים התגוררה אצל הוריה, עד שפגשה את ערן, ועם סיום הלימודים עבר הזוג הצעיר לבית חרות. הילה, שעבדה אז כסוכנת נסיעות לקבוצות בחברת "השטיח המעופף", מצאה עבודה במשרדי בילבונג שביישוב, שם היא עובדת עד היום, כמנהלת שירות לקוחות ורכש.
למה החלטת להוציא את האמנות שלך מהמגירה?
"יצרתי במשך שנים לעצמי והרגשתי שאני זקוקה להגשמה עצמית. הרגשתי שאני רוצה שיראו את האמנות שלי, שאני מייצרת כבר במשך שנים לעצמי. היצירה הפכה אצלי עם השנים לחלק משמעותי ממני והבנתי שאני רוצה ליצור, רוצה שיראו את היצירות שלי ויותר חשוב, הבנתי שאני יכולה וצריכה לעשות את מה שאני אוהבת".
היו לך חששות?
"תמיד הייתי רוחנית והרגשתי שיש בתוכי קול פנימי שמנחה אותי בדרך. לא קראתי לו בשם, אבל הרגשתי שזה משהו גדול ממני, מעבר למה שאני מבינה. חיפשתי בכתבים של ביירון קייטי, ברנדון בייס, דיפאק צ'ופרה ואחרים, למדתי תקשור וחיפשתי תשובות, עד שלפני כשנתיים, התחלתי להאזין לפריידי מרגלית ולימור הניג, שמדברות על מרחב המודעות. למרות שהן אומרות את אותם הדברים, הם מנגישות את המידע באופן שהתחברתי אליו. נפלו לי כמה אסימונים והבנתי שאני מייצרת את המציאות שלי ומה שייצרתי הוא בידיים שלי ובאחריותי. זו הייתה עבורי סטירת לחי, אבל גם בשורה גדולה, כי הבנתי שכפי שייצרתי בעצמי דברים לא טובים, אני יכולה לייצר לעצמי גם הצלחות, מציאות חיובית, ובעיקר הגשמה עצמית."
אז איך עשית את זה?
"החלטתי שאני מתנתקת מהשיפוטיות והביקורת העצמית, שהשאירו את היצירות שלי עמוק בתוך המגירה ומתחילה לפעול כדי להגשים את עצמי ואת החלומות שלי. תרמתי למתנ"ס ויתקין אחת מהיצירות שלי, יצירה בגודל שני מטרים על שני מטרים שעוסקת בקהילה וזה גם שמה והיא נתלתה בחדרו של מנהל המתנ"ס. זה הוביל לתערוכת ציורים במתנ"ס וכשעיצבנו את המתנ"ס לקראת התערוכה והציורים שלי היו תלויים על קירות המתנ"ס, פתאום הסתכלתי על זה והתרגשתי מאד. אחרי אותה התערוכה, תרמתי חלק מהיצירות שלי לבית הספר רמות ים ופניתי לאגודת המושבים, שמציגים תערוכות מתחלפות בתל אביב. הצגתי למנהל המקום את הרעיון שלי לתערוכה בהשראת יצירות מוזיקליות והוא קבע לי תערוכה. את הרעיון לתערוכה הזו, שהוצגה בתחילת השנה באגודת המושבים ומוצגת בימים אלה בגלריית Art& About , חלמתי בחלום צלול וכשהתעוררתי ידעתי שיש בו משהו מיוחד".
כיצד המוזיקה מתקשרת לאמנות?
"המוזיקה והאמנות הן לדעתי בילד אין, הן קשורות אחת לשנייה ומעצימות זו את זו. ציירתי גם לצלילי סגנונות מוזיקליים שאני פחות מתחברת אליהם, אבל התהליך היה אותו תהליך. פשוט הקשבתי לשיר, למילים, לצלילים ולהרמוניה וציירתי את מה שהרגשתי, אבל פילטרתי את התחושות האישיות שלי לגבי הקטעים המוזיקליים, אלה שאני אוהבת ואלה שפחות".
התוצאות הפתיעו אותך?
"כן, מאד. מצאתי את עצמי רוקדת לצלילי שיר של טיילור סוויפט למשל, משהו שלא חשבתי שיקרה, הוספתי שכבות, שיניתי צבעים ועברתי תהליכים מיוחדים עם כל אחת מהיצירות. גם מבחינת הקהל, התגובות מאד ריגשו אותי. האבסטרקט לוקח את הצופה לכל מיני מקומות, גם מבחינת הצבעים, גם בנראות של היצירה וכשאתה שומע את המוזיקה, נוצרים חיבורים שמשתנים בין צופה לצופה".
קצת על הגלריה בה את מציגה את התערוכה…
"המקום הזה מושלם. יש כאן כל כך הרבה סגנונות וכל היצירות פה הן פשוט וואו. אני מאד אוהבת את הוורסטיליות שיש במקום הזה, את האווירה, ואני חושבת שזה שיש פה כמה תערוכות במקביל במקום כל כך גדול ומיוחד, זה 'מרים' את כולן ומעניק להן עומק".
