ליז ומוטי נהנים ביחד למרות שגרים בנפרד, דורית ונתן מקווים שכל מי שמגיע לפרק ב' בחיים יזכה, כמוהם, למצוא את האדם הנכון, ורחל הרחיקה עד אפריקה כדי לחזור לפרדס חנה עם פרק ד'. שלושה זוגות מהאזור מספרים על הזוגיות שמצאו אחרי שהתגרשו, וכמו במציאות, כל סיפור הוא אחר ומיוחד.
"לפרק ב' באים עם אחריות גדולה יותר"
אחד הזוגות המיוחדים בפרק ב' באזור הוא ליז סעדיה ומוטי דיין, תושבי פרדס חנה. מוטי, בן 43, עצמאי בתחום הקמת גינות, גרוש מזה 15 שנים. ליז, בת 39, סוכנת מכירות ברשת "יינות ביתן", גרושה 11 שנים. הם בקשר זוגי אחד עם השני כבר 8 שנים. למוטי שתי בנות תאומות, בנות 17, אותן הוא מגדל כחד הורי מאז שהיו בנות 3, ולליז שתי בנות בגילאי 17 ו-14.
"הכרנו דרך חבר משותף", מספרת ליז. "הייתי עושה הליכות בערב, ופעם פגשתי במהלך הליכה כזאת את החבר המשותף, עידו, שישב בפיצוציה ושתה קפה עם מוטי. עצרתי להגיד לו שלום, ואז עידו קיבל טלפון. בינתיים אני ומוטי דיברנו קצת, והמשכתי בהליכה. שבוע אחר כך, עידו התקשר לכל אחד מאיתנו ושאל מה דעתו על השני, מוטי הציע לי חברות בפייסבוק ומשם זה התגלגל".
בשמונה השנים של הקשר ביניהם היו עליות וירידות רבות, והיו גם לא מעט פרידות, אבל הם תמיד חזרו אחד לשני. "אנחנו זוג חזק שלמד ליהנות מהביחד ומהלחוד", הם אומרים. חלק מהסוד שלהם הוא שבמשך כל אותן שנים הם המשיכו לגור בבתים שונים ולנהל משקי בית נפרדים. גם היום הם לא גרים יחד, אבל הם רואים אחד את השני בתכיפות יומיומית. "אנחנו כל יום ביחד, דואגים לצאת למסעדות, בתי קפה, חופשות ביחד וחופשות משפחתיות עם כל הבנות. אנחנו ישנים אחד בבית של השני ומעבירים את השבתות והחגים לרוב יחדיו".
אבל – כמו בכל פרק ב' שבו לשני בני הזוג יש ילדים בבית – הדברים לא היו קלים. "כשהבנות היו קטנות לא היה לנו המון זמן ליהנות מהזוגיות החדשה", הם מספרים. "תמיד היו סביבנו הילדות, וכשהן היו קטנות, היו ביניהן מתחים וקנאות. לקח להן זמן להפוך להיות חברות, כפי שהן היום. לכן העדפנו שכל אחד יחיה בביתו, עם הילדים שלו, וייהנה מהפרטיות. היום, כשיש לנו ארבע בנות גדולות, אנחנו מרגישים כמו זוג רווקים ונהנים מאוד מהזוגיות. אנחנו משפחה מטיילת. הבנות חברות טובות ועושות דברים גם לא דרכנו, ויש גם חברות טובה עם פרק א' בכל אחד משני הצדדים".
פרק ב', הם מסכימים, שונה במהותו מפרק א'. "בפרק ב' אתה כבר בא אחרי שלמדת את הלקחים שלך", מחדד מוטי. "אתה כבר יודע על מה אתה מוכן לוותר ועל מה לא. בפרק א', כשאתה נשוי וחי עם האישה והילדים, יש יותר שגרה ופחות חיזור. בפרק ב' צריך להשקיע יותר, להיות שם באמת. בפרק ב' יש חברות. בפרק א' אתה מחויב למסגרת של טקס נישואין, ילדים ומשכנתא, בפרק ב' אתה יודע שאתה יכול גם לקום וללכת ולהמשיך הלאה אם אתה רוצה, ולכן אתה מחויב בדרך שונה, מתוך חופש. אתה נהנה מהזוגיות, מהחוויות. יש לנו את הזמן שלנו".
"לפרק ב' באים עם תובנות ואחריות גדולות יותר", הם מסכמים. "אצלנו זה מורכב במיוחד, כי שנינו הגענו לקשר כהורים לילדים מנישואים קודמים החיים עימם. שותפים במשפחות מורכבות לומדים וצריכים לקבל עוד משפחה חדשה ומורחבת, אתה מקבל ילדים שהם לא שלך, צריך להתמודד עם העבר של כל אחד. צריך הרבה סבלנות והמון אהבה".
"האתגר בפרק ב' הוא לא להביא את החוויות מפרק א'"
דורית מזרחי (בת 56) ונתן יצהר (בן 64), הם תושבי פרדס חנה כרכור. החודש הם חוגגים 12 שנים ביחד. לנתן יש שני בנים ובת מנישואים קודמים, לדורית יש שתי בנות מנישואים קודמים. הילדים של שניהם היו כבר גדולים כשהם התגרשו והכירו אחד את השני. הילדים היו כבר בגילאי צבא או אחרי צבא, והיום הם ברובם בעלי משפחות.
דורית ונתן לא חיכו הרבה בין הגירושים ליחסים החדשים, במושגים של רובנו: נתן התגרש שנה לפני שהכירו, ודורית התגרשה חצי שנה לפני שהכירו. "הכירה בינינו חברת ילדות שלנו, אישה יקרה שהכירה את שנינו", הם מספרים. "היום, אחרי 12 שנים ביחד, יש לנו כבר שמונה נכדים משותפים". בעודם מדברים, יושבים באוטו שלהם שניים מהנכדים, שבאים לישון אצלם במהלך החופש הגדול.
מה סוד ההצלחה של פרק ב'?
"ההצלחה של הקשר שלנו, ושל בניית משפחה חדשה בפרק ב' בכלל, באה מכך ששנינו באנו לקשר עם רצון לנתינה", סבורה דורית. "על זה מבוסס הקשר שלנו. לא הסתכלנו כל אחד על עצמו, אלא על איך לעשות טוב אחד לשני. הילדים היו חשדנים בהתחלה, אבל לאט לאט הכנסנו את כולם לתוך המעגל הזה, של להיות בנתינה, ומצאנו ששנינו כל כך נשכרים מזה! בפרק א' אתה כובל את עצמך במחויבות, כי יש ילדים. בפרק ב' יש מחויבות אמיתית, כי ככה את רוצה. אנחנו לא נשואים. תחושת הקשר היא פנימית. כשבאים ממקום כזה, זה סוחף".
מה האתגר המיוחד שבקשר?
"יש הרבה אתגרים. בכלל, יש אתגרים כל הזמן בחיים", דורית צוחקת. נתן מחדד באופן יותר ספציפי: "האתגר הוא למצוא את האדם המתאים לך בפרק ב'. הפספוס בפרק א' הוא בכך שהרבה פעמים אתה מתחתן עם האדם הלא נכון בשבילך, ואחרי כמה זמן מתחילות לצוץ כל האי-התאמות האלה, וזה הולך ומחריף. אם אתה זוכה בפרק ב' למצוא את האדם הנכון, החיים זורמים יותר".
ודורית מוסיפה מנקודת מבטה: "האתגר בפרק ב' הוא לא להביא איתך לקשר בפרק ב' את החוויות מפרק א'. כשהתחיל הקשר ביני לבין נתן, הוא בדיוק חגג יום הולדת, וכתבתי לו לכבוד יום ההולדת ששנינו באנו לפגישה עם לב שבור והרבה אכזבות. אז הסוד הוא לא להביא את זה. כדאי לבוא לפרק ב' כאילו זה פרק א'. לא להביא שברון לב וכעסים שנשארים באופן טבעי מפרק א'. לבוא נקי, למרות שזה פרק ב' ושניכם למודי ניסיון מר. אני אשמח אם תהיה תקווה לאנשים בפרק ב' למצוא, כמונו, את האדם הנכון ולחיות איתו בזוגיות טובה".
"הייתה בינינו טלפתיה, יכולנו לשמוע אחד את המחשבות של השני"
כשרחל וסבולה בנגורה נפגשו בגמביה שבאפריקה, התחיל פרק ד' של רחל, שהייתה נשואה שלוש פעמים לפני שפגשה את סבולה; בעוד שסבולה חיכה לאישה של חייו שתופיע, וגם התבשר על בואה באותות ובמופתים ובצדפים. מאז זרמו הרבה מים בנהר החיים, וכבר 19 שנים שהם נשואים וגרים יחד, בכרכור, כאן פתחו יחד את העסק המשותף שלהם, "בנגורה – מרכז למחול ותיפוף".
"התחתנתי לראשונה כשהייתי בת 18", מספרת רחל, בת 62 כיום. "זה היה בתקופת מלחמת יום כיפור. התקופה המתוחה ליבתה את אהבת הנעורים שהייתה לי אז לחייל, אך אחרי חודש גיליתי שאנחנו לא מתאימים, והתגרשתי".
פרק ב' היה עם תושב כרכור שחי עד היום במושבה, בקרבת מקום, והוא אביהם של שני ילדיה, בן ובת, כיום בני 40 ו-36. "הנישואים עם פרק ב' נמשכו חמש שנים והסתיימו. פרק ג' היה כשגרתי בלונדון, למדתי תופים וריקוד אפריקאי והתפרנסתי מתיפוף ברחובות. הוא היה אנגלי מברבדוס, נגן סקסופון, ואלה היו נישואים שהתבססו על ידידות יותר מאשר על אהבה. הייתי איתו שבע שנים. כמו כל השחורים יוצאי הקריביים, גם מוצאו היה משושלת עבדים שהובלו לשם מאפריקה, והוא רצה לנסוע לבקר באפריקה כדי להכיר את שורשיו. גם אני רציתי לנסוע לשם, כדי ללמוד תיפוף וריקוד. נסענו יחד, ובמהלך הנסיעה הכרתי את פרק ד' והאחרון שלי, סבולה".
סבולה הוא, במובנים רבים, ההיפך הגמור מקודמו. כלומר, עליו אי אפשר לומר שזה קשר שהתחיל יותר מידידות ופחות מאהבה סוערת. בדיוק ההיפך. "באוקטובר 1998 הגעתי לאפריקה עם בעל ג', ואחרי ויכוחים הצלחתי לשכנע אותו להגיע למחנה מתופפים בגמביה שקיבלתי את הכתובת שלו", רחל מתארת. "כשנכנסתי לחצר המתופפים בדיוק תופפו, ואז ראיתי את סבולה, מנהיג הלהקה. זו הייתה להקה של מתופפים יוצאי גינאה קונקרי, שם יש תיפוף מיוחד. כבר מבחוץ שמעתי תיפוף מאוד אינטליגנטי וחכם, ובקושי יצאתי מהמונית מרוב התלהבות מהתיפוף הזה. פתחתי את הדלת לחצר, נכנסתי לשם וקראתי 'סאלאם עליכום!' וכל המתופפים ענו לי 'עליכום סאלאם'. רק סבולה התבייש והתחמק ממני באותו רגע. דאגתי לעצמי לתוף, ולמחרת, כשישבתי ומתחתי אותו, הוא התאהב בי. מתיחת תוף נחשבת למלאכה גברית, פיזית, שדורשת מיומנות מיוחדת וכוח, ואני, אחרי שנים כמתופפת נודדת, הייתי חזקה ומיומנת וידעתי לעשות זאת בעצמי. סבולה התפעל ואמר לחבריו המתופפים: 'אפילו לגדול מתופפי אפריקה אין בוודאי אישה שיודעת למתוח בעצמה את התוף'".
סבולה הוא בן לאיש צבא שנלחם בצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה, ואחר כך פתח בקריירה של מפקד משטרה. הוא רצה שבנו ילך בדרכיו, אבל סבולה רצה לתופף, והלהקה הלאומית של גינאה קונקרי רצתה בו כמתופף גם היא. "אבא שלי אמר לי בילדותי שמכל העמים והדתות, הוא אוהב במיוחד את היהודים, כי יש בהם משהו מיוחד", הוא מספר. "הוא ראה בהם את העם הנבחר שיש לו קשר מיוחד עם הבורא".
כשסבולה עבר לגמביה, הוא נהג ללכת לקורא עתידות בצדפים, כמקובל באפריקה, וקורא העתידות היה אומר לו: "תבוא אליך בחורה מארץ רחוקה ותרגיש אליה מיד חיבור חזק מאוד". ביום השני לבואה של רחל הוא היה בקריאת עתידות כזאת, וסבולה, שמעולם לא התאהב לפני כן, שאל את הקורא בצדפים: "יכול להיות שהאישה שבאה עכשיו, עם גבר אחר, היא האישה שלי? כבר 20 שנה אני מחכה לה". קורא העתידות ענה "כן, זאת הבחירה שלך, ובזכות הגורל, זה יסתדר".
הסיפור של רחל וסבולה בנגורה מזכיר לי את האמירה המיוחסת לאנטואן סן אכזיפרי, "האהבה היא לא מבט של שניים זה על זה, אלא מבט של שניים לאותו כיוון". אצל רחל וסבולה ההשראה, המוזיקה והקצב הם חלק בלתי נפרד מהקשר. "נוצר מיד משולש – גבר, אישה ומשהו נעלה", רחל מגדירה את זה. "התיפוף והריקוד היו דבר שכבר תפס בעיניי מקום של קדושה אחרי עשר שנים בתחום. כבר ביום השני לשהותי בחצר המתופפים הבנתי שאני מאוהבת בסבולה. זה היה שכרון חושים. גם כל החצר ידעה מה קורה עוד לפני שהתקרבנו פיזית זה לזה. הייתה בינינו טלפתיה, יכולנו ממש לשמוע אחד את המחשבות של השני. זה לא קרה לי אף פעם לפני כן, ואני לא יכולה לשכוח את התחושה".
באותו יום רחל סיפרה על כך לבעל מספר 3, שהביע ספקנות נחרצת בנוגע לסיכויים הפרקטיים של המשך הקשר בין הישראלית שחיה בלונדון לבין המתופף חסר האמצעים מגינאה קונקרי. "ביום לפני האחרון של שהותי שם, סבולה, שסבל ממלריה, לא הרגיש טוב וביקש שאעזור לו. רק אז העזתי לראשונה להיות איתו לבד. ישבנו באמצע החצר והוא שכב ושם את ראשו בחיקי, ואז בעל מספר 3 נכנס לחצר והכל היה ברור לו כשמש. באותו יום, יום לפני הנסיעה, ארזתי את חפציי ועברתי לחדר של סבולה. הפכנו לזוג. הוא נסע איתי לשוק, ושעה לפני הנסיעה החלפנו פרטים. התכתבנו ובמהלך השנתיים הבאות באתי עוד ארבע פעמים לאותו מקום בגמביה, והקשר הלך והעמיק. בינתיים התגרשתי מבעל מספר 3, חזרתי לכרכור, התחלתי ללמד במבואות עירון תיפוף וריקוד והקמתי להקת נוער. פעלתי מול השגרירות והסדרתי את בואו של סבולה לארץ, התחתנו והוא קיבל אישור לבוא ולהתאזרח. הוא הגיע לכאן בשנת 2000. מאז ועד היום אנחנו מאוחדים, גרים בכרכור, יוצרים יחד ואוהבים את אותם דברים. בשביל שנינו, הידע האפריקאי הוא קדוש. הקמנו את המרכז, אני חברה בעמותת הכוריאוגרפים והוא חבר באקו"ם. אנחנו עושים הכל ביחד, וזה סוד העוצמה שלנו. הוא מתרכז יותר בניהול המתופפים, ואני עובדת יותר עם הרקדנים".
