השבוע נפתחה בכרכור קבוצה בשם "בחזרה לחיים", עליה חתומות שתי נשים מהאזור. מדובר בקבוצת תמיכה לאלמנות ולאלמנים תושבי האזור, שתקיים מפגש מדי יום שלישי בערב. "בקבוצה יהיו עד 15 משתתפים", מתארות לין חלמיש ועדי ליליאור, מנחות הקבוצה. "אפשר להצטרף גם אחרי הפגישה הראשונה. כל אדם, בכל גיל, שהתאלמן ומרגיש שיש לו צורך בעיבוד האבל יכול לבוא, בכל מרחק זמן ממותו של בן הזוג, החל משלושה חודשים אחרי מותו של בן הזוג. הקבוצה מתאימה לכל סוגי האלמנים והאלמנות, פרט לאלה שהתאלמנו כתוצאה מהתאבדות בן הזוג – הם זקוקים לקבוצה מיוחדת משלהם. בקבוצה יתקיימו 12 מפגשים, אבל יש אפשרות שבעתיד היא תימשך בפורמט ארוך יותר".
אף שהשתיים חברות טובות כבר הרבה שנים, ואף שהנושא לא זר לאף אחת מהן, הן פותחות קבוצה כזאת בפעם הראשונה. חלמיש מכרכור, בת 64, היא טנטולוגית (מדעי האובדן), תחום לא מוכר יחסית בארץ. היא בעלת תואר שני בטנטולוגיה ובגרונטולוגיה (חקר ההזדקנות), מרצה, מאמנת ויועצת בנושא מוות, אבל ואובדן, ומלמדת רופאים ואחיות במחלקות שיש בהן תמותה גבוהה, בארץ ובחו"ל. חלמיש כתבה ביחד עם דורון חרמוני את הספר "הערבה הבוכייה _ מפגשים עם אבל ואובדן".
"מסע למיטיבי לכת"
ליליאור מבנימינה, בת 49 ואם לשלושה ילדים, היא מנחת קבוצות במקצועה, והסדנה, היא מתארת, היא שילוב של העולם הדינמי של הקבוצה ביחד עם עולם התוכן שלין מביאה בנושא התמודדות עם אבל. עם נושא ההתאלמנות נפגשה באופן אישי לפני 17 שנים, כשבעלה נהרג בתאונה במהלך טיול בזמן שילדיה הגדולים היו בני 5 ו-3 והיא הייתה בחודש התשיעי להריונה השלישי. את המסע של אלמנותה היא מתארת כ"מסע למיטיבי לכת, שמתנהל בנוף מאוד מבותר וקיצוני". אלא שלהבדיל מרוב המסעות המאתגרים בחיים, את מיטיבי הלכת של המסע הזה, איש לא שאל אם הם מעוניינים לצאת אליו.
שלוש שנים לאחר מותו הפתאומי של בעלה, כתבה ליליאור את הספר "עד שהמוות" בהוצאת משרד הביטחון. הספר כולל מכתבים שכתבה לבעלה במהלך שלוש השנים לאחר מותו. "זה תיעוד בזמן אמת של ההתאוששות שלי", היא מספרת.
שם הקבוצה, "בחזרה לחיים", מבטא במדויק את הצורך לייצר חיבור למשאבי הכוח, האנרגיה והחיות אחרי תקופה שטורפת את הספינה. עדי ולין מפתיעות אותי כשהן מספרות שקבוצות תמיכה לאלמנים ואלמנות הן נדירות בארץ, שהן מתקיימות מטעם משרד הביטחון ומעבר לזה קשה למצוא אותן.
הייתי בטוחה שסביב נושא האובדן יקומו הכי הרבה קבוצות תמיכה.
"ההבדל בין טיפול פרטני לבין קבוצה הוא בכך שהקבוצה מייצרת משאבים מאוד רחבים של תמיכה, שפע של רעיונות וניסיון של אנשים אחרים, וגם אתה יכול להיות בה משאב עבור אנשים אחרים", אומרת עדי. לין מוסיפה: "זה גם שובר את הבדידות, שהיא בעיה מאוד גדולה אחרי התאלמנות. בן הזוג שנשאר לבד צריך לחפש חברים חדשים, כי החברויות היו מבוססות במקרים רבים על מתכונת של זוגות. נוצר מצב שבו דווקא כשאדם נמצא בשפל, הוא צריך לחפש חברים".
ערכה של הקבוצה גדול גם מבחינה פרקטית, כפי שמסבירה עדי: "כשאדם מתאלמן, הוא מגלה דברים שבן או בת הזוג עשה. הוא השלים אותך, ועכשיו אתה צריך לעשות הכול בעצמך. אפשר להביא לקבוצה את כל המצב הזה, שאי אפשר להניח לפתחו של איש, והוא מעיק".
שלמרות שהקבוצה מעורבת, הן מציינות שיש בעיות ספציפיות לנשים אלמנות, למשל "אם את הולכת למוסך לבד, המחיר כפול", אומרת לין, "אך גם לאלמנים גברים יש בעיות שמיוחדות להם. האלמן בהווה גם הוא יותר חסר אונים. אלמנים מאבדים את הבית, כי האישה נותנת את תחושת הבית. הם מרגישים אבודים, וקשה להם לבטא במילים את תחושת ההזדקקות הזאת, ובכלל, לגברים קשה יותר לדבר על רגשות".
ברור ששני המינים עוברים חוויה שיש בה הרבה משותף כשהם מתאלמנים. יש עוד התלבטויות רבות שצריך לעשות לבד, כולל התלבטויות לגבי הילדים וחינוכם. עדי מסבירה: "יש התמודדות פרגמטית לבד מול אלף חזיתות. כשהתאלמנתי, הייתי עם ילדים קטנים ולפני לידה, והייתי חייבת לבחור לחיות", אומרת עדי. "הדבר המשמעותי הוא שלא הייתה לי קבוצה כזאת בתחילת הדרך. הרגשתי מאוד בודדה, כאילו אין אף אחד שיכול להבין את החוויה הקיצונית שלך. יש לי משפחה וחברים מהאגדות, ולמרות זאת, עדיין יש מקומות שאתה נשלח בהם לארץ גזירה. אי אפשר להעמיס את 100 הטונות האלה על אחרים. יש גם דברים מפחידים ושמעוררים בך בושה, חששות של חוסר אונים שנפגשים בהם ביום-יום. קשה יותר לחלוק, וקבוצה מאפשרת להביא הכול, כי כל מי שנמצא בה עבר תהליך מקביל. אילו הייתה לי קבוצה כזאת לפני 15 שנים, זו הייתה יכולה להיות עזרה עצומה במסע הזה".
מה מייחד את חוויית האבל של אלמן או אלמנה מזו של אנשים שעוברים אובדנים אחרים של אנשים קרובים, כגון אובדן ילדים, הורים או אחים?
לין: "התאלמנות היא האובדן היחיד שפוגע, מבחינה סטטיסטית, באופן משמעותי עד כדי מחלה פיזית. אלמנים מפסיקים לאכול פעמים רבות. הם נשארים מאוד לבד. אין להם את האפשרות שיש, למשל, להורים לילד שנפטר, להתאבל יחד".
עדי: "בן הזוג הוא ההווה והעתיד. ממחיש את זה משפט מהמקורות היהודיים שהיה לביטוי רווח, 'לא אלמן ישראל' (ירמיהו פרק נ"א, פסוק ה'). זה לא מקרי שלא נאמר, למשל, 'לא יתום ישראל', אלא דווקא 'לא אלמן ישראל'. עם ישראל הוא לא אלמן, כי אלמן הוא חסר אונים, וחוסר האונים הוא אחד הנושאים החזקים בחייו. מכאן ניתן להבין שכבר בימים ההם ראו את זה כמצב משתק".
להבדיל מימי התנ"ך, אנשים רבים כיום לא מבינים את משך האבל, כפי שטוענת לין: "רבים מצפים שאחרי שלושה חודשים תחזור לעצמך לגמרי, כשלמעשה אחרי שלושה חודשים רק קולטים את המוות והאבל רק מתחיל. הציפיות לא מציאותיות. חלק גדול מהעבודה שלי כיועצת פרטנית הוא נורמליזציה בנושא. אנשים מבולבלים: מה 'נורמלי' ומה 'לא נורמלי' במצב כזה? פגיעה בריכוז היא דבר נורמלי, ורוב האנשים עוברים אותה. הם באים אלי ואומרים: 'אני לא יכול לעבוד, אני נכנס לאוטו ונוסע למקומות הלא נכונים'. זה זמן שמתרחשות בו הרבה תאונות. זה לא פשוט".
עדי, כמה זמן לקח לך לסיים את תהליך האבל?
"קשה לענות. זה קורה בהדרגה. יוצא ניצן ועוד ניצן ועוד אחד, ובסוף את שיח פורח. זה קורה תוך כדי החתירה במים סוערים. אתה שוחה ומחזק את השרירים, הלב והריאות, ואתה חי. במובן מסוים, זו חזרה לחיים השניים שלך. תינוק שבא לעולם כאילו איבד הכל, את הקולות והריחות של הרחם. אנחנו יודעים שהוא קיבל את המתנה הגדולה ביותר, החיים, אבל הוא לא יודע את זה, והוא צריך ללמוד לעשות את הכול מחדש. גם בהתאלמנות, כמו בלידה, צריך ללמוד מחדש שהחיים ראויים, ואיך אני לומד ללכת ולרוץ, מה המקום שלי כאן, מי לידי, מי אני רוצה שיהיה לידי. בקבוצת תמיכה יש מי שיכול לתת לי יד בדרך".
המעוניינים להצטרף מוזמנים ליצור קשר בטל': 050-6666553 (עדי ליליאור), 054-3158882 (לין חלמיש).
