דודי שליט, יליד 1932, ונעמי שליט, אשתו, ילידת 1934, הם הורים ל-3 ילדים, 9 נכדים ו-4 נינים. מהם בן, נכד ושני נינים גרים איתם באותו רחוב, רחוב תבור בפרדס חנה, בו הקימו את ביתם בסוף שנות ה-50. כל חייהם עברו עליהם בפרדס חנה, בה נולדו שנים ספורות לאחר לידת היישוב, והם עברו איתו את כל ההתפתחויות, הצמיחה והשינויים העצומים שעבר מאז.
פרדס חנה נוסדה במרץ 1929 על ידי חברת פיק"א, שרכשה את הקרקע, תכננה את היישוב ויישבה בו את התושבים הראשונים. בכוונת פיק"א היה להקים יישוב ייחודי שאחד התנאים להתיישבות בו הוא שכל מתיישב יפקיד הון עצמי קטן בבנק. בשנות העשרים פרח בארץ ענף ההדרים, ופרדס חנה – כפי שממחיש שמה – נועדה להיות מושבה של פרדסנים, בניגוד למושבות הגליל, שהתבססו בחלקן הגדול על גידולי פלחה. שיטת ההשקיה שמצריך פרדס מחייבת קידוח בארות, מה שהצריך הון מסוים והעסקת בעלי כישורים טכניים. התוצאה הייתה שמראשיתו, היישוב היה קצת יותר מבוסס כלכלית מהממוצע הרווח בארץ, ולא התבסס רק על חסדי שמים וגשם.
עם זאת, בדרום פרדס חנה של היום, האזור שנקרא תל אלון, כיכבה יוזמה פרטית וחלוצית: שלושה יהודים צעירים מבריטניה רכשו שם חלקות קרקע כבר ב-1926, וב-1928 בנו את בתיהם שם, וסביב הבתים חוות. אלה היו קאופמן, קסלר, ומולה שליט, אביו של דודי שליט. "הוא היה בחור צעיר מאוד, בן 21-22", מספר דודי שליט על אביו. "הבית שבנה בארץ, ואני נולדתי וגדלתי בו, עדיין עומד על תלו כיום, ואחיין שלי גר בו. שני הבתים האחרים של השלישייה היו במרחקים של כקילומטר אחד מהשני. הם חפרו באר כדי שיהיו להם מים, והיו להם משקים מעורבים: פרדס, לולי עופות, פרות, בעלי חיים אחרים. קאופמן גם גידל כבשים".
שלושת החלוצים היו די בודדים במיקומם המנותק שעוד לא התחבר עם שאר היישוב, ומצד שני הם ישבו על מקום אסטרטגי, על אם הדרך מצפון הארץ לדרומה ולהיפך. "עוברי אורח שנסעו בארץ היו נקלעים אלינו. היו הרבה אורחים, זה הפך מרכז לאנשי ביטחון – נוטרים וגם אנשי המשטרה הבריטית – ומסביב, בעיקר מדרום לנו, היו שבטי בדואים. הם היו שכנים לא רעים שהיו עובדים אצלנו לפעמים וסוחרים איתנו בביצים וירקות. בתקופת המאורעות של 1936-1939 אני זוכר שהיו יורים קצת בלילות, הוצבו אצלנו שומרים ועל גג הבית הוקמה עמדה, אבל אני לא זוכר אווירה של פחד אמיתי ממעשי טבח כמו שהייתה במקומות אחרים בארץ באותה תקופה".
לצד היזמים הבריטים העצמאיים, הקבוצה הראשונה המאורגנת של מתיישבים בפרדס חנה הייתה מורכבת מפועלים של חברת פיק"א שעבדו בחברה כשכירים. אחרי תקופה שבה גרו בבנימינה ובאו לעבוד בהכנת ונטיעת הפרדסים, יישבה אותם החברה ברחוב הראשונים בפרדס חנה, במה שנקרא מיד "שכונת הפועלים". אחרי רחוב הראשונים נוספו בשנים הבאות בהדרגה עוד ועוד רחובות, כמו רחוב הדקלים, דרך הנדיב, רחוב האורנים, רחוב החרובים.
אחת הקבוצות העיקריות במתיישבי פרדס חנה הראשונים הייתה יוצאי גרמניה. בקבוצת הפועלים שהתיישבה ברחוב הראשונים היו כבר מספר יוצאי גרמניה, וב-1932-1933 הגיעה קבוצת עולים מגרמניה שהתארגנה לפני כן ביוזמת ד"ר ברים, רופא מחדרה, ששכנע אותם לקנות קרקע בישראל בשכונה בפרדס חנה שנקראה לימים שכונת מגד, שם שניתן לה על ידי גיסו של ד"ר ברים, ש"י עגנון). לתושבי שכונת מגד היו שאיפות להיות יישוב נפרד, ואף הוקמו גדרות שהקיפו את השכונה, אבל בסופו של דבר היא נבלעה בפרדס חנה. גל התישבות נוסף של יוצאי גרמניה, שחלקם הגיעו ללא כל הכשרה חקלאית קודמת, נמשך בשנים 1933-1935, מיד אחרי עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה. ה"ייקים" שהגיעו לפרדס חנה הצליחו לצאת מגרמניה בזמן, וברשותם היה קצת הון, והם הטביעו את חותמם על המושבה בשנותיה הראשונות כמושבה מאוד מסודרת. וביניהם עורכי דין, רופאים ובעלי תארים גבוהים, היו לפרדסנים ולמגדלי עופות, והקימו בחלקותיהם פרדסים וגם לולים. רחוב האורנים ורחוב החרובים, לעומת זאת, תוככנו ונועדו לאכלס בעלי מלאכה ולא חקלאים. בהתאם לכך הם קיבלו חלקות קטנות יותר, בלי משק, וגרו ופעלו בהם מאפייה, ספר, רתך, חשמלאי, בנאי, מזכיר המועצה, שוחט ועוד.
אביה של נעמי שליט, שעלה לארץ שנים לפניהם מפרנקפורט שבגרמניה, הספיק להכשיר את עצמו מעט לחקלאות, אך לא היה לו ידע בפרדסנות. סיפורו מיוחד במינו. "אבא שלי עלה לארץ בשנת 1925, לא במסגרת של קבוצה. הוא היה בחור בן 22", מספרת נעמי. "הוא היה ציוני והתחנך בגרמניה בתנועת הנוער 'בלאו וייס', כחול לבן, ובא כשליח של תנועת אגודת ישראל בפרנקפורט, שקנתה שטח אדמה ליד עפולה, במקום שהיום יושב עליו קיבוץ דברת, מתוך מטרה שהוא יכשיר את האדמה ויהודים מגרמניה יבואו ויקימו שם יישוב יהודי דתי. הוא החל לחרוש ולהכשיר את הקרקע בעזרת פועלים ששכר, ותוך כדי כך הכיר ביבנאל – אליה נסע ללמוד את עבודת החקלאות – את אמה של נעמי, חלוצה שבאה לארץ כמה חודשים לפניו. הם נישאו והקימו בשטח שליד עפולה צריך שקראו לו, בהתאם לייעוד הקרקע, "מחנה ישראל". אך במהרה באו ערבים מהסביבה וטענו שהאדמה שייכת להם. כעבור שנתיים התברר שטענתם נכונה: אותו יהודי שקנה את האדמה, קנה אותה מנוכל שהאדמה לא הייתה שייכת לו. אבי נאלץ לעזוב את אזור עפולה, שמע על ההתיישבות בפרדס חנה והגיע לכאן ב-1929. הוא בא מבית דתי מאוד, אבל אחרי שבא לארץ הסיר את הכיפה, קיצץ בזקנו והיה לחילוני".
בהתאם לשיטה של תקן ההון שהנהיגה חברת פיק"א, הוריה של נעמי הגיעו כחלק -10 המתיישבים הראשונים ברחוב הדקלים, שכונה אז "רחוב ה-500", כי כל מי שהתיישב בו נדרש להוכיח שיש לו הון של 500 ליש"ט בבנק, כדי שיוכל להתקיים 5 שנים עד שהפרדס יתחיל להניב. (דרך הנדיב, אגב, נקראה "רחוב ה-800" בהתאם). עם זאת, פיק"א החזיקה את הכספים אצלה בבנק והשתמשה בהם לפיתוח היישוב, והמתיישבים לא חיו על ההון אלא עבדו בפרדסים כדי להתקיים. הוריה של נעמי נכנסו לגור בבית הפינתי שבדרך הים-דרך הדקלים. "עד שהתבססו, חיי המתיישבים היו מאוד קשים", היא מתארת. "הם עבדו בנטיעות כשכירי יום. כל אחד מהם קיבל בית וחצר של 5 דונם, והם גידלו תרנגולות, נטעו עצי פרי בחצר וחלקם הקימו רפתות, ואכלו את מה שגידלו. אני נולדתי שם ואחריי נולדו שתי אחיותיי".
קבוצות נוספות עברו ביישוב בשנות ה-30 והטביעו את חותמן בדרך זו או אחרת. למשל, פרדס חנה הייתה ידועה כמושבה שהיו בה קבוצות הכשרה לקיבוצים. הקיבוצים מעגן מיכאל ושלוחות, למשל, ראשיתם הייתה בפרדס חנה. הצעירים היו באים לכאן, חיים ביחד בקומונה ועובדים אצל החקלאים המקומיים כדי להתפרנס וללמוד חקלאות, ואחר כך היו עולים על הקרקע ביישובים המיועדים להם. בינתיים, המושבה עצמה פרחה תרבותית בעוצמות האנרגיה שהביאו המתיישבים הראשונים. "באמפיתיאטרון שברחוב המעלה, העומד שומם כיום, היו מעלים בו הצגות של התיאטראות הידועים בארץ, תיאטרון הבימה, האוהל ועוד. זה היה אולם פתוח, ללא גג, אבל הוא היה מרכז האזור. גם בתחום החינוך התבלטה המושבה הצעירה: התיכון החקלאי, שבו למדו תלמידים מהיישוב ומהסביבה, היה בית הספר היחיד בימים ההם שבו למדו גם חקלאות וגם עמדו בבחינות הבגרות הרגילות שנהגו בכל הגימנסיות בארץ, ולכן היו בו 5 שנות תיכון. בהמשך התווספה לו גם מדרשיית נועם, בית ספר עם פנימייה שהייתה מסגרת תיכונית מאוד נחשבת בקרב הציונות הדתית בארץ, ושמנה וסלתה של תנועת בני עקיבא באו ללמוד בו.
היישוב בראשיתו התאפיין בגיוון גדול של טיפוסים עם סיפורי חיים שונים. אמו של דודי הייתה ילידת תל אביב, בת למשפחה ממקימי העיר העברית. "היא הייתה אישה עם מודעות פמיניסטית שאחרי שסיימה גמנסיה הרצליה נסעה ללונדון ללמוד כלכלת בית בהמלצת חנה מייזל. משחזרה לארץ, לימדה כלכלת בית ותזונה בחדרה במשך שנים רבות, הייתה פעילה במגן דוד אדום והקימה בפרדס חנה סנף של 'סרופטימוס', ארגון עולמי של נשים בעלות מקצוע, והייתה אישה עצמאית. רוב נשות פרדס חנה עבדו במשק הביתי". לצד הגיוון נוצרו ביישוב מערכות יחסים חבריות. קופת החולים המקומית של ההסתדרות נתנה שירות לכולם, כי המועצה – מסודרת ואחראית כפי שהייתה – עשתה הסכם יחודי ליישוב עם ההסתדרות שלפיו כל תושבי פרדס חנה הם חברי קופת חולים, גם אלה מביניהם שאינם חברי הסתדרות.
דודי ונעמי גדלו יחד ובאותן מסגרות. "הלכנו כאן לגן הילדים, אחר כך למדנו בבית הספר היסודי אלונים, ובהמשך בתיכון החקלאי", מתאר דודי. "נעמי עזבה את התיכון באמצע הלימודים ונסעה לירושלים, ללמוד בסמינר בית הכרם, והייתה למורה מקצועית שלימדה בתיכון החקלאי. אני למדתי אגרונומיה, וגם אני לימדתי בתיכון החקלאי חקלאות תקופה מסוימת, ועסקתי בפרדסנות כל חיי: בפרדס, באריזה, בשיווק פירות הדר בארץ ובעולם".
אחרי שהיו לזוג – זה היה כמובן כבר בפרק ב' של המושבה, זה שאחרי קום המדינה – הגיעו לרחוב תבור, רחוב עם היסטוריה מיוחדת: כל תושביו ילידי פרדס חנה וחברים באגודת נצרים, של בני האיכרים ביישוב. "כשפיק"א סיימה את פעילותה, נותרו בידיה קרקעות ביישובים שונים. הקרקעות בפרדס חנה ניתנו לבני פרדס חנה שהתארגנו לקבוצה והפכו לאגודה. הגענו לרחוב ב-1959, חברת רסקו בנתה לנו בתים ואנחנו נטענו את הפרדסים, ועד היום אנחנו יושבים פה. בתחילת ימי הרחוב כולם בו היו חקלאים, ועם השנים החקלאות הצטמקה ואנשים מצאו להם מקצועות ומקורות פרנסה אחרים, למרות שלכולם כאן יש חלקת פרדס. אבל בשנים הראשונות הייתה כאן אווירה כמעט כמו בקיבוץ. כולם הכירו את כולם וכולם למדו באותו בית ספר. היום חלק מהתושבים של אז כבר אינם, אבל יש בנים ממשיכים. בננו בנה בית בחצר שלנו, ונכדנו נישא לבתו של מתיישב אחר וגם הוא בנה בית".
כשאני שואלת את דודי ונעמי שליט על ההבדל בין פרדס חנה של ילדותם לבין פרדס חנה של חייהם כזוג צעיר, מתברר ההבדל התהומי שבין החיים ביישוב, ובארץ בכלל, 'לפני' ו'אחרי' קום המדינה, ויש שוני עצום בין התקופות. "בשנות ה-20 וה-30, לפני מלחמת העולם השנייה, כל התחבורה כאן הייתה חמורים, סוסים ועגלות. בשנים הראשונות רכבתי מתל אלון לבית ספר אלונים על גבי חמור, עם עוד ילדים, ולתיכון החקלאי נסענו באופניים. לא היו כבישים סלולים, כל הדרכים היו חוליות" מתאר דודי. "רק דרך הנדיב הייתה סלולה עד קום המדינה, וכילד קטן אני זוכר שגם היא עוד לא הייתה סלולה, עד שהבריטים סללו אותה. שנות ה-50 הביאו עולם אחר לגמרי: הגיעו עולים, סללו כבישים, התחילו להיות מכוניות לאנשים, החקלאות עברה מבהמות עבודה לטרקטורים".
אבל כמו שציינו קודם, היישוב של הוריהם של דודי ונעמי, ככל שהתנאים בו היו פשוטים – ממש תנאים שלפני המהפכה התעשייתית – וככל שהעבודה בו הייתה פיזית ומפרכת, דבר לא עצר את האנרגיה האינטלקטואלית והרוחנית שהביאו המתיישבים, ולא הייתה להם שום כוונה להזניח את התחום הזה בחייהם. מיד קמה במקום ספרייה, כי בשנה הראשונה שהמתיישבים הגיעו לכאן כבר עבר רודה, אחד המתיישבים הראשונים, מבית לבית, אסף ספרים והקים ספרייה. מתיאוריה של נעמי את הוריה ניתן להבין איך התעלו המתיישבים על חיי היום יום הקשים: "אמא שלי עבדה קשה מאוד, גידלה ירקות ועופות ועזים, הכיני גבינות והחליפה אותן בירקות עם השכנות שלה בשיטת 'קח ותן', ובערבים הייתה רוקמת, תופרת וסורגת, והייתה מלבישה אותנו, הבנות, במעשי ידיה מכף רגל עד ראש, עד שהגננת אמרה לה: 'אל תשלחי את הילדות לגן כשהן לבושות כל כך יפה, הן לא רוצות לשחק בארגז החול כדי לא להתלכלך'. אבא שלי, כשחרש את האדמה, מצא שני מטבעות עתיקים מהמאות 1 ו-2 לספירה, וכדי שיבין מה כתוב עליהם למימד את עצמו בלילות את הכתב העברי העתיק. אחרי ימי העבודה הקשים הוא גם למד בעצמו אנגלית, כי היו רק מגזינים באנגלית שמהם יכול היה ללמוד על המטבעות, והיה ארכיאולוג חובב כל חייו, שהתכתב עם מומחים באוניברסיטה העברית". ככה זה: כשבאים עם תשוקה ללמוד וליצור, לא חייבים לגור בשביל זה בעיר מתוחכמת עם אוניברסיטה ושפע חוגים, לא חייבים להיות צמודים למוסדות ולא חייבים את המידע הנגיש ברשת. הרוח יכולה לעשות הכל.
