לקראת שבוע הספר (15 ביוני) הוציאה ורד לוי-ברזילי, עיתונאית ועורכת המתגוררת בנתניה, יחד עם המורה הרוחני שלה, ניסים אמון, את ספר הילדים "הכל בסדר". הספר מספר על תום, ילד שחלם שהוא צף על גלים של אושר ועל המסע המרתק שלו למצוא שוב את התחושה המופלאה הזאת. הספר מדיטטיבי ומרגיע והוא נועד לעזור לילדים למצוא את המקום השקט בתוכם, מקום שבו הכל בסדר. הוא כתוב באופן חיובי, מרחיב אופקים ומוביל ילדים אל עולם של אושר פנימי ורגיעה נעימה בגוף.
ברזילי, בת 56, עיתונאית וכתבת מגזינים שעבדה 25 שנים ב"על המשמר", "ידיעות תקשורת" ו"הארץ", עזבה את העיתונות לפני כעשור. מאז כתבה וערכה ספרי ביוגרפיה וסיפורי חיים רבים. בשנת 2006 הוציאה לאור את הספר "17 שיחות עם אסא כשר" בהוצאת כנרת זמורה ביתן וכן שימשה עורכת הבית של הוצאה לאור קטנה בתל אביב.
הקשר עם ניסים אמון, מורה רוחני מוסמך ללימודי זן, החל לפני כעשר שנים. "הייתי בסדנה שלו במדבר והמפגש איתו שינה את חיי. המוטו שלו: 'החיים יפים, מותר ליהנות, הכל בסדר' הפך למוטו שלי. לשמוע את ניסים מדבר או מנחה מדיטציה, היה עבורי כמו מים זכים לצמא במדבר. כמה שנים אחר כך באה לעולם השיטה הטיפולית טרילותרפיה שהוא פיתח ולמדתי אותה אצלו במשך שנה. השיטה מחברת בין תורת זן ובין פסיכותרפיה מודרנית, גשר בין חוכמת המזרח העתיקה ובין הפסיכולוגיה המערבית. נרשמתי ללימודים ולמדתי אצלו שנה באופן מסודר. כאנשים מערביים אנחנו מונעים על ידי הראש והרגש שמושכים אותנו לכיוונים מנוגדים. אנחנו מאמינים שאנחנו מנווטים את חיינו, אבל בפועל אין זה כך. אין לנו באמת שליטה על החיים שלנו. הראש שלנו והרגש מנהלים אותנו וברוב המקרים יש ביניהם יחסים לא טובים. אנחנו נעים במערבולת אינסופית, חסרי שלווה, חסרי כיוון. אחרי שמתוודעים אליהם, משוחחים איתם ומביאים אותם לאיזון, רק אז מתעורר ה'אמצע' שהוא האני האמיתי שלנו. כשאנחנו פועלים בעולם מתוך האמצע, אנחנו בהרמוניה עם הכל. זה בדיוק מה שקורה לתום, גיבור הספר שלנו, שמתוודע לראש ולרגש שלו כחברים דמיוניים ומגלה שהם מסוכסכים. הוא יוצא למסע הרפתקאות שבמהלכו הוא עוזר להם להשכין שלום ביניהם, עד שהוא פוגש את עצמו שקט, מאושר, צף על גלים של אהבה ולא חסר לו דבר".
לא פשוט להעביר מסר של שיטה טיפולית לילדים בני חמש.
"נכון. אחרי שחייתי את השיטה והיא נהייתה לי טבע שני, תהיתי איך אני יכולה להעביר את הרעיון לילדים קטנים, לפני ש'יקלקלו' אותם. כתבתי טיוטה ראשונה לפני כמה שנים. ניסים ואני קראנו וראינו שהמסר היה שם אבל היה חסר הקסם".
איפה מצאת את הקסם?
"אני שוחה הרבה בים, וחולמת על הים בלילות. לילה אחד חלמתי על ילד בשם תום וראיתי את הראש והרגש שלו כשתי דמויות, ממש פגשתי בהן, ראיתי איך הן נראות, אפילו שמעתי את הקולות שלהן בטונים מדובבים חמודים כאלה. ראיתי את תום נישא על גלים בים הפתוח וחווה משהו שאני עצמי חווה בזמן הרחצה בים – שלווה גמורה. אושר. משם הסיפור נולד. תום חולם בדיוק את החלום הזה. אחר כך הוא קם בבוקר ורוצה לחזור למה שחווה על הגלים, להרגשה של רוגע ושלמות. אבל בבוקר הוא פוגש בעולם האמיתי, שבו הגוף שלו מדבר, והוא צריך להתמודד עם מטלות הבוקר – ללכת לגן למרות שלא בא לו, והוא רוצה רק לחזור לאותה תחושה מופלאה. כך הוא חווה את המאבק בין הראש לרגש, בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא צריך".
כך נולדה טיוטה חדשה עליה עבדו ברזילי ואמון במשך שנה שלמה. הם העבירו מאות מיילים זה לזו, כשהם דנים ומדייקים שוב ושוב כל מילה ואות בטקסט. האיורים היפהפיים של האמנית מיה גור הם בצבעי מים, בגוני פסטל בהירים ושקופים. "עשרות מאיירים פנו וביקשו להצטרף לפרויקט", מספרת ברזילי, "אבל ברגע שראיתי את העבודות של מיה, ידעתי שזה זה. האיורים שלה תרמו נופך נוסף לספר ותאמו במדויק את האווירה החלומית ששורה עליו".
אפשר לומר שהספר הוא סוג של כדור שינה לילדים?
"לא. זה ספר שעוזר לילדים להשכין שלום בתוכם, עוזר להם להירגע. עשינו ניסיונות הקראה לילדים וראינו במו עינינו, לשמחתנו, כיצד הסיפור מכניס אותם לאנרגיה שקטה ולרוגע נעים בגוף. קיבלנו משובים מצוינים מהורים שזה באמת עובד כמו קסם".
ורד ואמנון ברזילי הגיעו לנתניה משיכון ותיקים ברמת גן והגשימו חלום: "גרנו בשיכון הכי יפה ברמת גן, בדירת קרקע קטנה עם גינה מטריפה. אבל שנינו 'חולי' ים, מאוהבים בים, וחלמנו שנים לגור ממש בקרבתו. החלום היה דירה עם נוף מלא לים, במרחק הליכה ממנו, ורחוב חטיבת גבעתי בשכונת גלי ים בעיר ענה עליו בדיוק. בחודשי החורף אנחנו שוחים בבריכה בווינגייט, מרחק דקות מהבית, ובשבעת החודשים האחרים שוחים בחוף ארגמן או בחוף סירונית. איכות החיים שלנו השתפרה בהרבה מובנים. מדירה של 70 מ"ר עברנו לדירה של 124 מ"ר עם מרחבים פתוחים למערב ולמזרח ונוף ים של 180 מעלות. גילינו שבנתניה החיים נוחים וידידותיים -הכל קל ובהישג יד. יש חנויות באזור התעשייה החדש בכל תחום שצריכים, נדהמנו מכמות מרכזי הקניות. הפתעה נוספת היו שירותי הבריאות המצוינים – כמעט אין תורים והשירות מקצועי וידידותי. גולת הכותרת היא הטיילת הנדירה ביופייה. אנחנו עושים הליכות לאורכה ולא מפסיקים להתפעל גם אחרי חמש שנים. שמעתי נתנייתים שמתלוננים על מצוקת חנייה. זה מצחיק אותי. אנחנו שגרנו בתל אביב וברמת גן יודעים להעריך את זה שאפשר בקלות למצוא חנייה בכל מקום כאן, בין אם זה לאורך הטיילת, או בעיר, ברחוב הרצל וברחובות אחרים".
הפכתם ליחצנים של נתניה.
"יש בזה משהו. חברים שבאים לבקר את הזוג המוזר שנעלם מהרדאר, מתעלפים מהנוף ואומרים שרכשנו דירת נופש נצחית. אנחנו אומרים להם שעד שלא יראו את הטיילת, לא יבינו באמת איפה אנחנו גרים. בתום הסיור הקבוע, הם שואלים אם אנחנו יודעים על נכס להשקעה".
הכל כל כך טוב ומושלם? יש גם משהו שלא מצא חן בעינייך בעיר הזאת?
"ברור. החיים תמיד מורכבים יותר. הקושי הוא ברמה החברתית. אנחנו פוגשים פחות מדי אנשים בני גילנו בעלי רקע דומה, ולכן לא התברכנו בקשרים חברתיים חדשים עם אנשים מנתניה. פיתחתי סטנד~אפ בנושא אותו אני מציגה בפני החברים והמשפחה: לרופאה שלי כאן קוראים ד"ר ברטה אוסץ'. רופאה מעולה. פקידת הקבלה שלה, אולגה, היא ממוצא רוסי, 99.9 אחוז מהפציינטים מדברים רוסית. אני יושבת בחדר ההמתנה ואין לי מושג ירוק מה קורה סביבי. כשאני יורדת לים לשחות, כולם פונים אליי בצרפתית. מזל שאני דוברת את השפה. אבל שוב, התחושה היא שאני בעצם בחו"ל. לא בבית. בשבעת הבניינים בקומפלקס שבו אנו גרים, ניתן לשמוע בליל של שפות ומעט עברית. מאז שהיגרנו לנתניה, אני מבינה מה זה להיות במיעוט. זאת עובדה חברתית תרבותית, אני מחוץ לאקווריום שלי. זה לא קל ולפעמים מאתגר מאוד. יחד עם זאת, זה מרתק ומעורר, ויש לחוויה הזו ערך מוסף אדיר. אני חייבת לצאת פעם~פעמיים בשבוע להסניף את הרחובות ואת בתי הקפה בתל אביב, את המקומות שבהם, אין מה לעשות, אני מרגישה לגמרי בבית. אז אפשר לסכם שאני נהנית משני העולמות".
