"אם תעברו ברחוב ותראו דירת סטודיו ממנה נשמעת מוזיקה וקולות של אנשים ודלת הכניסה תהיה פתוחה, האם תציצו?" את השאלה הזו שואלת אורית בנימין (37), שספר הביכורים שלה, "69 פיתויים של טירוף", יצא לא מזמן לאור. בספר מתוארות סצנות סקסיות ומאד חושפניות מחייה של אורית ומשחקי תפקידים שהיא יצרה במהלך חיי הזוגיות שלה עם נשים.
כל סצנה בספר היא סיפור קצר העומד בזכות עצמו ולקוח מתקופות חיים שונות בעברה. הספר מלא בסיפורים נוטפי תשוקה, שיגרמו לקוראים ולקוראות להרגיש כאילו היו זבוב על הקיר, או שהחליטו להציץ לדירת הסטודיו המסקרנת.
בספר מופיעות שבעים סצנות, 69 סצנות ועוד סצנת בונוס עם חמש נשים. כל הסצנות נבחרו מהחיים ולאורך השנים, עם פרטנריות מיניות שונות. אורית מגדירה אותו כספר לא סטנדרטי, ואכן, הספר הוא הדבר הכי רחוק מהסטנדרט. "אתם לא הולכים לקרוא פה סיפור עם עלילה, זה לא 50 גוונים של אפור, למרות שזה מה שמצפים מהספר שלי. הספר מספק יצר מציצנות שקיים אצל רובנו. הוא מכניס אותך לסיטואציה בבום ונותן לך סטירת לחי מצלצלת. הסצנות מציגות שברירי מפגשים, מבלי שתהיה היכרות מעמיקה עם הדמויות לפני כן, מי הן, מה הקשר ביניהן, או איך הן הגיעו לאקט המיני ביניהן".
הספר קרם עור וגידים בזכות קבוצת הפייסבוק "סקסימאמא", אליה הצטרפה לפני כחמש שנים. בקבוצה הסקסית חברות כיום מעל ל-150 אלף נשים מהארץ ומהעולם ומשתפות את סיפוריהן האישיים, מתייעצות ועוזרות אחת לשנייה. אורית מספרת שלא הייתה אושיית פייסבוק כשהצטרפה לקבוצה, אבל עד מהרה הפכה לאחת כזו. היא שיתפה בסיפוריה האישיים וכתבה על חוויות מיניות שעברה, וקיבלה מנשים רבות תמיכה ואהדה רבה.
"כשנכנסתי, זו הייתה קבוצה קטנה יחסית, שמנתה כאלפיים נשים. התחברתי מידית, הרגשתי שזו קבוצה שעוזרת לנשים ועושה שינוי משמעותי, כי ברגע שיש לך מישהו שיקשיב לך, שיראה אותך, את יכולה לשנות".
בהתחלה אורית בעיקר הגיבה לפוסטים וייעצה לנשים, אך בהמשך החלה להעלות פוסטים משלה שצברו עם הזמן תשומת לב ועניין. "היו כאלה שראו בי אייקון סקס, אבל היו גם כאלה שבאמת הבינו את המסר שאני רוצה להעביר בין השורות".
אורית, שמצד אחד שומרת על פרטיותה בקפידה ומצד שני חושפנית ופתוחה, היתה בעבר סטייליסטית ולאחרונה סיימה לימודי ייעוץ זוגי ונמצאת בשלב ההתמחות, עם הזוג הרביעי לו היא מייעצת. הספר שלה מתחבר אצלה לאהבה, לזוגיות ולהעצמה אישית, וגם עם הייעוץ הזוגי והמסר שהיא רוצה להעביר.
"אנשים נכנסים לזוגיות שלהם ומהר מאד נוצרת סוג של שגרה. בשלב הזה, באופן טבעי, האף מתחיל לרחרח ריחות שונים, בזמן שהבושם הוא אותו הבושם, ניחוח מוכר ואהוב, השמלות הן אותן שמלות. את השגרה, נפלאה ככל שתהיה, אני חושבת שכדאי לשבור. אני רוצה שהקוראים שלי ישאלו את עצמם שאלות כשהם קוראים את הספר, ישליכו את הסצנות לעולמם הפרטי ויתמסרו לחוויה".
על הייעוץ הזוגי, שבירת השגרה ותיבול היחסים בין בני הזוג, אורית מספרת שהתנסתה בכולם בעצמה. "אף אחד לא יגלה לך את אלוהים בייעוץ הזוגי. לרוב, אנשים מודעים בתוך תוכם לבעיות בזוגיות שלהם, אבל פשוט לא יודעים איך לגשת אליהן. דרך הייעוץ הזוגי את לומדת דרכים שונות לפתרון הבעיות. אני לא נותנת פתרונות לאף אחד, אני פשוט משקפת את הדברים כצד שלישי. זוגיות זו עבודה, אם את מורידה את הרגל מהגז, את יכולה להישאר במקום במקרה הטוב, או גרוע מזה, להידרדר במהירות. אבל כשיש לך כלים נכונים ונכונות לעבוד, זה יכול להיות גן עדן".
אורית מוסיפה גם על עצמה ועל הזוגיות שלה, שהיא מתחזקת למעלה משנה: "מבחינתי, אם זה לא גן עדן, אני לא רוצה את זה בכלל. אני לא בינונית, לא כאדם ולא בזוגיות שלי. עברתי לא מעט בחיים, הייתי במקומות עצובים וגם במקומות נורא שמחים ובגלל שמטבעי אני אדם מאד שמח, גם כשהייתי למטה, תמיד מצאתי דרך לטפס למעלה".
מיהו קהל הקוראים שלך?
"הספר פונה לכולם, מבוגרות, צעירות, סטרייטיות, לסביות, חילוניות, דתיות ואפילו חרדיות. לאחרונה הופתעתי לגלות שגם גברים קראו את הספר והתחברו אליו".
למה משחקי תפקידים?
"בעולם האמיתי שלי, אני חיה בזוגיות, כיף לנו מאד יחד ואנחנו יכולות להיות יחד ימים שלמים, מנותקות לגמרי מהציוויליזציה. הזוגיות מביאה איתה שגרה, שהיא הכרח, ומשחקי התפקידים הם חוסר השגרה שלנו. יש אנשים שרואים את המשחק המקדים, ה'פורפליי', כמשהו שמתרחש לפני האקט עצמו, אבל בשבילי זה משהו מסעיר שיכול להמשך גם יומיים או שלושה. את יכולה להיות מי שאת רוצה להיות ולהתנהג איך שאת רוצה להתנהג. זה היופי במשחקי תפקידים, בתוכם את יכולה להרשות לעצמך, אפילו בלי קשר לסקס, דברים שאת לא מרשה לעצמך לרוב".
צילום: דויד וייל
איך זה עובד?
"הדמויות הן פרי משחק מעולמי האישי. אני נכנסת למן דמות וכותבת לבת הזוג שלי הודעה, כאילו אני אדם אחר לגמרי. אנחנו קובעות להיפגש, בדרך כלל אני כותבת לה איפה ניפגש, ונותנת קווי מתאר כלליים לסיפור, סיטואציה כללית. משם היא לוקחת את זה לאן שהיא רוצה בהתאם למי שהיא רוצה להיות. אני לא אומרת לה מה ללבוש או כיצד להתנהג".
מה חשוב לדעת על משחקי תפקידים?
"אני חושבת שצריכה להיות כימיה ואיזושהי קרבה, אבל אין באמת חוקים. אם את מאמינה שמשהו נכון לך וזה מרגיש לך נכון, אז זה כנראה באמת נכון. איפה שטוב לך, שם תהיי."
למרות שאין חוקים, אורית כן מוסיפה כמה דגשים למשחקי תפקידים. "אני לעולם לא אגע ומעולם לא נגעתי באישה עד שלא ראיתי את האש בעיניים שלה, את חום הגוף, התנועות, הדופק. מעבר להסכמה, צריך להרגיש את הפרטנר, לראות אותו, אם משהו לא נעים לצד השני, זה לא אמור לקרות, בין אם זה אקט מיני של חצי שעה, או של חמש שעות. אם משהו פחות מתאים לבת הזוג שלי, זה לא יעשה לי את זה גם אם מדובר בפנטזיה שלי".
הסכמה ורצון הם בהחלט דברים חשובים, אך אורית מתייחסת גם לנושא האקט המיני עצמו. "בספר מתוארים מצבים של קשירות, חשוב לי לחדד שצריך לדעת איך לעשות את זה, משום שזה בהחלט יכול לגרום לנזק בלתי הפיך. אני כשלעצמי לא מגיעה למצבים האלה בכלל, כאב פיזי לא עושה לי את זה בכלל, אני אוהבת את המשחק, את התפאורה, אבל אני לא אתן לאף אחת להיות עפר לרגליי. גם כשהיא על ארבע, היא תרגיש כמו מלכה".
האם תמיד אהבת משחקי תפקידים?
"כשהגעתי לשנות העשרים בחיי, זה נוצר באופן טבעי. הרגשתי שאני לא אוהבת סקס רגיל והתחלתי במשחקי התפקידים, שהתפתחו מעצמם וממשיכים כל הזמן להתפתח. אני לא אוהבת כל כך את המילה 'כנועה', אבל אם נשתמש בה, אני לא אוכל להיות עם מישהי שהיא כנועה בשגרה, אני אוהבת נשים שהם חזקות בחייהן. אני גם לא מאלה שיחזרו עם מישהי שיכורה ממועדון, לא עושה לי את זה שהבחורה לא יודעת מה היא עושה או איפה היא. אני רוצה לדעת שאם את על ארבע עכשיו, זה בדיוק המקום שאת רוצה להיות בו כרגע".
על התקופה בחדרה אורית מדברת בערגה. היא נזכרת בנוסטלגיה בלימודיה בבית הספר היסודי צפרירים ובתיכון הרב תחומי, שם הרגישה בבית. "זה היה בית ספר מדהים, הייתי אז ילדה שובבה ועשיתי הרבה שטויות, אבל מצאתי שם מקום לבטא את עצמי ולצמוח. ממנהל בית הספר המדהים נחום כץ ועד הצוות החינוכי, כולם היו אנשים פשוט מדהימים. הם מעולם לא שפטו אותי וקיבלתי שם חינוך מעולה".
צילום: אלבום משפחתי
כשהייתה בת 12, הוריה התגרשו. אביה עבר להתגורר באשדוד ואמה נשארה עם אורית ואחותה בחדרה. על היציאה מהארון בפני בני משפחתה בגיל 17 מספרת אורית עם ניצוץ בעיניים וחיוך מלא בהתרגשות. "תמיד היה לי את כל החופש שבעולם, עד כדי כך הייתי חופשית, שהנחתי באופן גלוי מכתב שקיבלתי מחברה, מכתב תשוקתי שלא משתמע לשתי פנים. אמא שלי ראתה את המכתב וסיפרה גם לאחותי, רק אחרי כמה ימים היא באה ואמרה לי, 'אני יודעת, אבל אני רוצה לשמוע את זה ממך, מתי שתרגישי לנכון, תדעי שאני כאן'. אחרי כמה ימים ישבתי איתה וסיפרתי לה, היא הקשיבה לי ואז אמרה לי שהיא תמיד תעמוד לצדי".
גם אביה של אורית, ששמע את הבשורות מאוחר יותר, קיבל אותן ברוח טובה ודאג לחזק אותה ולתמוך בה. "ישבנו לדבר במרפסת ביתו. זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו כמו חברים. אמרתי לו שזה לא מהיום ולא מאתמול, הוא אמר שכבר ידע, אבל כמו אמא לי, הוא לא רצה להלחיץ אותי וחיכה עד שאהיה מוכנה לספר לו בעצמי. הצגתי את זה באופן טבעי".
ולסיכום, אחרי שהגשמת את אחד מהחלומות שלך והוצאת לאור את ספרך, מה היעד הבא?
"השלב הבא הוא להרצות. הייתי מאד רוצה שישמעו אותי, לייעץ, לשתף, לחלוק ולהקשיב ולעזור כמובן לאנשים אחרים".
