היא רק בת 28. אבל סיפור חייה הקשה של אווי דרי, יכול בשקט להתפרש גם על פני כמה גלגולי חיים של אדם ממוצע. כזה שחייו רגילים לכאורה.
היא נולדה לתוך משפחה רגילה: אימא ואבא, חנות רהיטים משגשגת, סבא וסבתא אוהבים. אלא שכאשר הייתה בת שמונה בלבד, הכל השתבש. העסק נקלע לחובות כבדים וההידרדרות מטה הייתה קשה ואכזרית. כמו משאית כבדה, שאיבדה את הבלמים והיא שועטת במדרון תלול, בלי דרך חזרה. החובות תפחו, האב עזב את הבית. האם, זהבה, נשארה עם שמונה ילדים ועם שברי חייה. הצער כסס והיא נפטרה מסרטן.
קשה להתרומם, עם סיפור חיים כזה. אבל אווי הצליחה. "קל מאוד להפיל תיקים על ההורים שלי ולהאשים אותם", היא אומרת. אבל אני שואלת את עצמי: איך אני מתרוממת משם. כי להאשים ולהרגיש מסכנה, זה לא מוביל לשום מקום".
"ילדים זה עם רע"
מאז שאווי דרי זוכרת את עצמה, חיי המשפחה היו קשים. מאוד. "מספרים לי שלפני הנפילה העסקית של ההורים שלי, כשהייתי קטנה, היו לנו חיים טובים. עם נסיעות לאילת, בילויים ומתנות. אצלי כל זה פשוט נמחק. מה שאני זוכרת, זה בתי תמחוי ותרומות", היא אומרת. "בגיל 14, במקום להיות ילדה נורמטיבית, שמביאה ציונים הבייתה, זה היה לעבוד במלצרות. עד ארבע לפנות בוקר. כדי שאימא תקח את הכסף לכיסוי החובות, ואולי יישארו לי מזה כמה שקלים. והיו כמובן הנושים, שדפקו על הדלת באמצע הלילה. כי החובות הגיעו למיליונים".
היא למדה במערכת החינוך הדתית בחדרה. בבית הספר היסודי 'דרך חיים' ובתכון 'מבשרת'. "במהלך כל השנים שלי בבית הספר היסודי ובתיכון", היא אומרת, "היינו אורחים של קבע בארגון 'לתת'. אני זוכרת שכל הזמן יצא לי לראות את המשפחה שלי בטלביזיה, עם הפנים המטושטשות שלנו, בתשדירים של העמותה לבקשת תרומות. עום הסיפור של אימא, על ההתמוטטות הכלכלית שלה. שוב ושוב ושוב. גם הילדים בכיתה שלי ראו, וילדים זה עם רע"
מה עשו לך?
"היו כל מיני מקרים של התעללות. היו פעמים שכאשר הגעתי לבית הספר, חסמו לי את הכניסה לכיתה עם הר של כיסאות, כדי שלא אוכל להיכנס פנימה. והיו גם צחקוקים מאחורי הגב ולחשושים של 'אוי מסכנה'".
כועסת על מי ששפטו
מהו זכרון הילדות הראשון שלך?
"אני זוכרת תחרות תחפושות, שנערכה על ידי ארגון 'לתת', בבית הספר תחכמוני בחדרה. זה לא היה כייף. זה היה פחד. כי הבת של אחד התורמים לעמותה, למדה איתי בכיתה. והיא הגיעה לשם עם אבא שלה, וראתה אותי. עם תחפושת של אינדיאנית, הום-מייד. זה כל כך הביך אותי, שהיא ראתה. כי ידעתי שאחר כך, בכיתה, יתחילו על זה התלחשויות".
על מה את הכי כועסת?
"על אלה ששפטו את אימא שלי, ואמרו עליה: איך היא הביאה שמונה ילדים, אם אין לה במה להאכיל אותם. להורים שלי, היה פעם המון כסף. הם עשו טעויות כלכליות ככל הנראה, בניהול העסק. כל אחד עושה טעויות. אימא עשתה הכל כדי להשיג לנו תרומות. היא הייתה בטלפון 24/7, כדי שלא נהיה רעבים. בגלל יחס הילדים כלפי, ביסודי ובתיכון, לא היו לי כמעט חברים. מלבד חברה אחת, שכיום אני כבר לא בקשר איתה".
"יש לי סרטן"
היא גדלה והתבגרה, בצל המצב הקשה בבית. את כל הכסף שהרוויחה, מאז היותה בת 14 ועד גיוסה לצה"ל, נתנה לאימה. למרות שגדלה בבית דתי, מעידה על עצמה אווי דרי, שהחליטה למרוד. ובמקום לעשות שירות לאומי, התגייסה לשירות צבאי במשטרה. היא קבלה אישור עבודה והמשיכה לעבוד, כדי לסייע בבית.
"גרתי בבית השוטר בירושליים", משחזרת אווי דרי. "אחר כך עברתי תפקיד ושירתתי בקריה. סיימתי את הצבא בחמש ואחר כך עבדתי בחנות בגדים, עד הסגירה. שהייתה ב-23.00. ככה כל יום. כשפספסתי את הרכבת לחדרה, וזה קרה לפעמים, הייתי שמה מזרון במשרד שלי בקריה, וישנה על הרצפה. ואז קמה בשש, שעתיים לפני תחילת היום בבסיס, ומתקלחת. היו ימים שהייתי שבורה מתה, וחייתי מסיגרייה לסיגרייה".
אחרי הצבא, טסה אווי דרי לעבוד בברצלונה. ביחד עם כמה ישראלים שהכירה. היא הייתה אז בת 20, ורצתה לטרוף את העולם ולחיות חיים רגילים. כאלה שלא היו לה אף פעם. עוד לפני שטסה, משהו השתנה במצבה הבריאותי של האם. היא ירדה במשקל והגיעה ל-45 קילו. אבל בשלב הזה, אף אחד לא חשב על סרטן. אלא על הלחץ המתמשך. ואז, אחרי שנחתה בברצלונה, הגיעה הטלפון מישראל, שאווי לא תשכח לעולם.
"אימא התקשרה ואמרה לי: מה שלומך חיים שלי? תקדישי חמש דקות לקריאת פרק תהילים, כי מחר אני נכנסת לניתוח", היא משחזרת. "כי מסתבר, שיש לי גידול על חלק מאוד גדול מהמעיים. יש לי סרטן".
נלחמה כמו לביאה
ומה קרה אז?
"התמוטט לי העולם", אומרת אווי דרי. סבתא נפטרה שלוש שנים קודם, אבא נעלם מהרדאר ואימא הייתה הכל בשבילי. אני זוכרת המון בכי והיסטריה, ואני לא בחורה דרמטית. באותו יום, צלצלתי לבוס והוא קנה לי על חשבונו כרטיס טיסה חזרה לישראל. זה היה מאוד מהיר. על הבוקר, בשעה שמונה, כבר הייתי בבית. כשאימא עוד לא נסעה לבית החולים. ואמרתי לה: 'בוקר טוב, אימוש. אימא חשבה שהיא בהזיה והתחילה לבכות. ובשעה 12 היינו בבית החולים ואימא נכנסה לניתוח. משה, אחי הקטן, היה אז בן 11 בלבד. הרופא הכניס אותנו, הגדולים לחדר ואמר: 'צר לי לבשר לכם, שלאימא יש גידולים סרטניים על 80 אחוז מהמעיים. עם גרורות. יש לה שלושה חודשים לחיות' ".
בניגוד לתחזיות הרופאים, החזיקה האם מעמד שלוש שנים נוספות. במהלכן עברה ניתוחים וכימותרפיה וסבלה ייסורים קשים. "היא נלחמה כמו לביאה", מספרת אווי. "וניסתה ללכת לרבנים, לקחת תרופה ביולוגית נסיונית ומה לא. אני עבדתי במשמרות כפולות וגרתי בדירה שכורה, ליד אימא. אבל הסרטן לא עזב אותה. היו גרורות בשחלות, ברקטום ובחצוצרות. אימא תמיד הייתה מטופחת ומאופרת, עם הבלונד בשיער ועם הפן. בשנה האחרונה כבר לא, וידענו שזהו. היו הקאות קשות, היא בקושי הצליחה לאכול. ארבעת החודשים האחרונים, היו איומים. עם תרופות, קנאביס רפואי ומדבקות של משככי כאבים. בשבוע האחרון, אמרה לנו אימא בצלילות, שהיא מסרבת להחייאה. היא כבר לא יכלה לאכול ולשתות. בשלישי למרס, 2016, אימא נפטרה. כשהיא בת 46 בלבד".
התחלה חדשה
אחרי שנפטרה האם, עבדה אווי דרי מבוקר עד לילה ושילמה 80 אלף שקלים נוספים מכרטיס האשראי שלה, כדי לכסות את יתרת החובות. כפי שעשו אחיה. כעבור שנה, היא יצאה לחיים חדשים.
"כולם הסתכלו עלי תמיד כעל עוף מוזר", היא אומרת. "אז החלטתי, שאני העוף המוזר הכי מיוחד שיש ואני מתחילה מחדש. עם בגרות של אישה בת 40 שבאה מהקרקעית".
כיום, היא מתגוררת ביישוב שערי תקווה שבשומרון. עובדת בשתי עבודות, ולומדת. חברת מועצת העיר, חדווה יחזקאלי, דואגת לה לעתים למלגות. נשאר לה סמסטר אחד אחרון, לסיום התואר הראשון במנהל, ממשל ומשפט. "אני חושבת על קורס צוערים במשרד החוץ", היא אומרת. "או על תואר שני באוניברסיטת אריאל. מי היה מאמין עלי בכלל, בטח שלא אני. בגלל המצב בבית, הייתה לי בגרות חלקית בלבד. עם ממוצע ציונים של 50-60. כשאימא נפטרה, לפני ארבע שנים, התחלתי מכינה. הציונים שהשגתי, הפתיעו אותי. חשבתי שאני לא חכמה, כי בתיכון היו לי ציונים נמוכים. למי בכלל היה כוח או רצון ללמוד, עם המצב בבית. ופתאום אני משיגה ממוצע ציונים של 94. למדתי שכאשר אני רוצה משהו, השמיים הם הגבול. אני גרה בשכירות. מצליחה לעבוד בשתי עבודות וגם ללמוד, ומשלמת על הרוב בעצמי. מלבד המלגות שאני מקבלת מידי פעם. לא קיים אצלי המושג חוב. היו ימים, שבמקרר שלי היו רק ביצים ולחם. חייתי ככה שנה וחצי והרגשתי שלא חסר לי כלום".
הישארו מעודכנים באתר בלינקר או בפייסבוק חדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס
