ביום שישי האחרון מתקיימת פעילות קהילתית מיוחדת בבנימינה: "מאפה ומעשה". פעם בשנה אופים הילדים חוג ללימוד אנגלית באמצעות אפייה, "טלי קוקינג" בניצוחה של טלי ליבנה, כמות גדולה של עוגות, אותן הם מוכרים לקהילה. השנה הוקדשה מכירת העוגות למיזם "שלובות", קבוצת תמיכה לנשים המתמודדות עם סרטן.
שרון כהן, תושבת בנימינה, בת 48, אם לשלושה (בני 24, 19 ו-14). אמונה על סניף "שלובות" בבנימינה, אותו פתחה לפני שנתיים. "זה סניף מוביל", היא מספרת, "התחלנו 12 נשים, אצלי בסלון על השטיח, והיום – לדאבוני ולשמחתי – אנחנו כ-40 נשים, רובן הגדול מבנימינה, ויש עוד נשים מהאזור: זכרון יעקב, חוף הכרמל, פרדס חנה כרכור. גדלנו מאוד, וזה כבר לא נכנס לבית שלי. כרגע אנחנו נפגשות במתנ"ס בנימינה, בחלל שמאפשרים לנו להשתמש בו, וכאן המקום להודות למיכל ורדינגר, מנהלת המתנ"ס".
היא אובחנה כחולה בסרטן לפני כחמש שנים, במקביל לאבחון מחלתה של חברתה הטובה, שרון איתן. שרון איתן, סופרת תושבת רחובות, החליטה לפעול בתגובה למחלה בכך שיסדה את "שלובות" על מנת לענות על צורך. אמנם היו ועדיין ישנן קבוצות תמיכה לחולות סרטן שנפגשות בתדירות שבועית ומדברות על המחלה, אבל ב"שלובות" רצו לעשות משהו אחר: להוציא את הנשים משגרת הטיפולים והבדיקות ולעשות בקבוצה דווקא דברים שאינם קשורים למחלה. כיום מיזם "שלובות" כולל 12 סניפים ברחבי הארץ.
שרון כהן, שאובחנה בסרטן שד גרורתי, מספרת: "הרגשתי גוש בשד, הלכתי להיבדק ואמרו שזה סרטן שהתגלה בשלב מאוחר. הייתי צעירה, בת 43, בלי היסטוריה משפחתית של סרטן ובלי היסטריה, ולכן לא נבדקתי מעולם עד אז. גם היום בודקים סרטן שד אצל נשים כדרך שגרה רק החל מגיל 50, ובעיניי זה חמור, כי זה מביא לגילוי מאוחר אצל נשים צעירות. תוך שבוע מהגילוי כבר הייתי בטיפול הכימותרפי הראשון, עם כל ההתמודדות עם הסימפטומים המלווים את הטיפול הקשה הזה".
היא עברה טיפולים כימותרפיים של חצי שנה ועד היום ממשיכה לקבל טיפול ביולוגי נגד המחלה. "אחרי חצי שנה חזרתי ל'שגרה' – קירחת (עם פאה), בלי ריסים, בלי גבות, עם מערכות גוף שקרסו ונחלשו. הכימותרפיה מטפלת בתאים הסרטניים אבל גם הורסת את התאים הבריאים. לא חשבתי שעוד אהיה בחיים חמש שנים אחר כך, אבל הרפואה המודרנית שלנו הוכיחה את עצמה, הכימו עזר לי והטיפולים הביולוגיים שומרים עלי. גם תפיסת עולמי השתנתה. התחלתי לשים את עצמי בקדמת הבמה, הפסקתי לדחות בילויים ונסיעות לחו"ל. אם קודם תמיד הבית, הפרנסה והילדים היו במקום הראשון, פתאום אני התחלתי להיות במקום הראשון".
בהתחלה פירוש הדבר היה להמשיך לעבוד. "הרגשתי שכל עוד אני קמה בבוקר, מתאפרת והולכת לעבודה, משמע שאני בריאה, ולכן המשכתי בעבודתי ברפאל במשך שלוש שנים אחרי האבחון. אבל שינוי פרסונלי שחל במקום העבודה שלוש שנים אחרי שחליתי גרם לי לחשב מסלול מחדש, וזה הדבר שהכי קסם לי לעשות: החלטתי שאני פותחת את 'שלובות בנימינה' ומקדישה את שארית חיי בהתנדבות לנשים שמתמודדות עם סרטן. כשהתחלתי פרסמתי הודעה אחת בקבוצת השוות, ובאמצעותה הגיעו 12 נשים שמתמודדות עם סרטן, ולהפתעתי הרבה, גם כ-30 מתנדבים מהקהילה. המפגש הוא אומנם רק פעם בשבוע, אבל יש סביב זה המון התעסקות. אנחנו נפגשות בכל יום שלישי למפגשי העשרה ופנאי שכוללים תנועה, יצירה, סדנה ודינמיקה, ואני משתדלת להביא כל שבוע משהו חדש. לדוגמא: לפני שבועיים הייתה לנו סדנת יצירה מבטון שבה יצרנו עציצים, בשבוע שעבר הייתה הרצאה על העצמה ונשיות והשבוע יש לנו סדנת קליגרפיה שמעביר האמן יורם קפלן. לפני כמה חודשים הגיעה אלה גולן, אחת מנשותיו של גואל רצון, שסיפרה את סיפורה. היתה גם סדנת תיפוף על כדורים 'דראמס' של סטודיו נוגה, ויום כיף מלא בפעילות אופנה וצילומים אצל אילנית בארי. ארבע פעמים בשנה אנחנו יוצאות לטיול. במרץ האחרון, למשל, היינו בטיול 'דרום אדום' שמומן כולו על ידי תרומות, ועכשיו אני מארגנת מסיבת קיץ, גם היא בתרומה. כל הפעילויות בהתנדבות מלאה, וכך גם הפעילות שלי. האג'נדה היא מיזם ללא כסף. אני עושה משהו טוב לקהילה והקהילה עושה משהו טוב עבור 'שלובות'. לא משנה לי המניע, חשוב לי ש'שלובות' ייהנו". ב'שלובות בנימינה' יש מגוון נשים בשלבים שונים של המחלה. יש שרק עכשיו אובחנו, ויש נשים כמוני, שאובחנו לפני שנים. יש נשים עם כל סוגי הסרטן, יש קלים יותר ויש קשים יותר. יש מכנה משותף בין כולנו, אבל אנחנו לא מדברות על המחלה במפגשי הקבוצה. נשים כן יכולות לדבר על זה במהלך ארוחת הבוקר שפותחת כל מפגש, במהלכה הן יכולות לשוחח על מצבן הבריאותי ולהתייעץ, אבל לא במפגש עצמו. אני גם ככה אצל הרופא פעם ברבעון, אני לא רוצה יותר. לכן, לא אביא למפגש דיאטנית שתדבר על תזונה מתאימה לחולי סרטן, כי בתפיסה שלי, חולי סרטן יכולים לאכול מה שבא להם, לעשות מה שבא להם ולהקשיב לגוף שלהם. סרטן כבר יש לנו, מה יכול לקרות?"
נשמע שהמפגשים שלכן שמחים. –"כן. אבל זה לא אומר שזה תמיד קל. המפגשים שמחים, אבל כולן מתמודדות, ואת רואה נשים שנגמרות שם מול עינייך וממשיכה בשביל התקווה ובשביל ליהנות מכל רגע שנשאר. במהלך השנתיים האלה נפרדתי משלוש חברות לקבוצה שנפטרו, וכל פרידה כזאת היא מאוד קשה ומטלטלת. חברתנו לקבוצה נירית קוטיגרו, שנפטרה במרץ השנה, ריסקה את לבי. היא הייתה מאוד דומיננטית וקרובה אליי והפרידה ממנה השאירה אצל כולנו כאב גדול. בהספד שהקראתי על קברה אמרתי בין השאר: 'אני יודעת כמה זה קשה, אבל צריך לזכור שאנחנו השלובות כל יום בוחרות בחיים ועושות כל כך הרבה טוב אחת לשנייה, וזה מצליח לחזק'. אנחנו מוצאות חיבור חדש לחיים בתוך ההתמודדות. גרייס, מתמודדת נוספת שנפרדנו ממנה, בנוסף לזה שהיה לה סרטן מאוד קשה הייתה גם ערירית. אחת החברות מהקבוצה לקחה אותה תחת חסותה, סעדה אותה וטיפלה בה. בתום כל ארוחה הייתה אוספת בשבילה בקופסאות את מה שנשאר, מביאה לה ומטפלת בה, ואנחנו היינו מלוות אותה לטיפולים. בסוף היא נפטרה, אבל לפחות בחודשים האחרונים לחייה היא לא הייתה לבד".
לעתיד הקרוב יש לה תכנית חדשה: לפתוח גם קבוצה למטפלים, מתוך גישה של לטפל במטפל. מדובר בבני זוג ומשפחה קרובה של חולי סרטן. "כשהייתי בטיפולי כימותרפיה, הייתי סמרטוט רצפה ובעלי היה צריך לתמוך בי ולעשות הכל בבית ובמשפחה, במקביל לעובדה שהוא הפך למפרנס היחיד. חצי שנה הוא לא תקשר, רק תפקד. כולם שאלו לשלומי, אך איש לא שאל מה קורה איתו, האם הוא זקוק לעזרה, להתאוורר. כך נולד הרעיון של קבוצה שתומכת במטפלים. בימים אלה אני מסיימת לימודי הנחיית קבוצות, ובתחילת השנה אני רוצה לפתוח את הקבוצה".
את מאושרת היום? –"מאוד. היום אני במקום אחר לגמרי משהייתי אחרי האבחון. 'שלובות' זה הריפוי שלי, זה הביא להחלמה שלי. מצאתי את הייעוד שלי, וכל עוד אני יכולה להיות במקום כזה, שנותן מענה לנשים שנמצאות במקום הכי חשוך בחייהן, זה נפלא. היום אני מרגישה בריאה, למרות שמבחינת מצבי הבריאותי אני במצב לא להיט. כרגע המחלה היא ברמיסיה, אבל מכיוון שמדובר בסרטן גרורתי, לעולם לא אוכל להגיד שהבראתי לגמרי. אני מרגישה טוב בגלל מה שאני עושה".
איך את מרגישה לגבי המוות? "זה לא נושא פשוט, אבל אני יכולה לספר על חוויה מעניינת שהייתה לי לאחרונה וחידדה לי משהו לגבי המוות: קיבלתי במתנה ליום ההולדת טיפול וואטסו במים אצל ללי באביאל. במהלך הטיפול, במשך כשעה היא שיקעה אותי במים, כשכל פעם הצלילה הייתה ארוכה יותר ויותר, בתחילה לקחתי אוויר לפני הצלילות, ובהמשך כבר לא הייתי צריכה. בניגוד לאחרים, שהחוויה שלהם מהטיפול הייתה כחזרה לרחם, אני הרגשתי כאילו מדובר היה בחוויה של מוות נעים. הרגשתי שהכל בסדר, הייתי מלאת ביטחון שעשיתי כל מה שרציתי בחיי, ושאני משאירה את ילדיי בידיים טובות. עכשיו אני מחכה לטיפול הבא".
חמש שאלות עם שרון כהן
מודל לחיקוי: "חברתי למסע, מיכל כהן מלמד, שנפטרה בקיץ שעבר והייתה אופטימית חסרת תקנה".
מה לא תאכלי לעולם? "גפילטע פיש או רגל קרושה".
מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר? "טיפול ביולוגי".
מה לא יודעים עלייך? "שלפני תשובות של בדיקות משמעותיות אני לגמרי 'מאבדת את זה' ושוקעת לתהומות עצב ופחדים".
אמונה טפלה: "אני יורקת כשאני רואה חתול שחור".
