שרון בלוך היא אשת חינוך, גננת מוסמכת (בעבר בעלת גנים בבית חרות) ומנחת צוותי חינוך, סופרת ומרצה. אך יותר מכל, שרון היא מפיצת שמחה. להרפתקה שנשאבה אליה לפני כמה שנים שרון מתייחסת כיום כמתנה וכדוגמה לכוח שיש בנו להתמודד עם קשיים ומצבים מורכבים.
כולנו ישבנו מרותקים למסך כשבתוכנית התחקירים "עובדה" הובא סיפורה המטלטל של בלוך (53), תושבת חדרה ואמא לאורין, שלפני שמונה שנים נאלצה להיפרד מרם, הילד אותו אימצה כתינוק וגידלה במשך שנה וחצי, אך לפי פסיקת בית משפט נאלצה למסור אותו לסבתו שחיה באוסטרליה. בעקבות הפרידה המתוקשרת מהילד שהיה אמור להפוך לבנה באופן רשמי, היא סגרה את הגן המצליח שפתחה 15 שנים קודם לכן ועברה משבר שנמשך שנים. אבל היא הצליחה לראות את האור בזכות תודעה חיובית ועבודה עצמית, כתבה סדרת ספרים לילדים, החלה להרצות ולהנחות אנשי חינוך.
כשבלוך הבינה שלא תוכל להיכנס להריון שוב, קיבלה אישור ממשרד הרווחה להפוך למשפחת אומנה. שנה וחצי מאוחר יותר, הילד שגידלה ואהבה נלקח ממנה, שבועיים לפני שאימצה אותו רשמית. בשנת 2011 נחתם צו האומנה של רם, ילד סודני שאימו גורשה מהארץ עם שלושת אחיו. התמונה הראשונה שהראו לשרון, הייתה של רם, שהיה אז תינוק בן 9 חודשים. "ישר אמרתי כן", היא מספרת. "רם היה בבית שבתאי לוי בחיפה. כחיפאית במקור התנדבתי שם מכיתה ט' ועד סוף הצבא. המקום הזה עיצב אותי ונתן לי המון, שם הייתה החוויה ההורית הראשונה שלי, כשטיפלתי בילדה מגיל 8 חודשים ועד גיל שש, כשהיא נמסרה לאימוץ. כשהגעתי לשם, עליתי לחדר התינוקות שבקומה השנייה, רם היה על אחת המטפלות בידיים ומהרגע הראשון הרגשתי חיבור עמוק אליו. זה היה משהו גדול ממני שהבנתי שאני צריכה להתמסר אליו".
רם נכנס באופן טבעי לחייהן של שרון ואורין בתה, שהייתה אז בת עשר. "הייתי בטוחה שאני מאמצת את רם ושהוא נשאר איתנו לכל החיים. רם הגיע עם צורך באהבה וכשהוא קיבל את האהבה שלנו הוא פשוט עף מזה ואנחנו עפנו אתו. היינו צוחקים במשפחה שהוא זה שיסיע אותי בכיסא הגלגלים שלי כשאהיה זקנה, החיבור היה חזק ומאד אולטימטיבי והייתי בטוחה שזה לתמיד".
בינתיים, סבתו של רם, פליטה סודנית בשם נינג'וק, שמעה על הגירוש של בתה, אימו של רם, וניהלה מאבק משפטי כדי לקבל לחזקתה את הנכד הקטן רם. "באותו הזמן לא ידעתי כלום על זה, אבל אחרי שבית המשפט קבע שאימו של רם היא הורה לא כשיר והיא גורשה יחד עם האחים שלו ועם האבא, נינג'וק, שהייתה כל הזמן ברקע, לקחה את זה מאד קשה ועלתה על מטוס לישראל כשרם היה בן חודש. עצרו אותה בנתב"ג, היא הייתה כלואה כאן עד שגורשה בחזרה לאוסטרליה, שם היא מתגוררת", מספרת שרון. נינג'וק לא ויתרה והחלה בהליך משפטי שארך כמעט שנתיים, כשבביקור השני שלה בישראל, המצלמות של "עובדה" המתינו לה, יחד עם שרון שכבר הבינה שתאלץ להיפרד מרם.
נינג'וק נכנסה לארץ ולחייה של שרון והתהליך שהיה אמור לארוך כחודש נמשך כחמישה חודשים, ארבעה מתוכם במגורים משותפים של נינג'וק בביתה של שרון. "הבנתי שאם אני רוצה שיהיה לי איזשהו קשר עם רם אני צריכה לאהוב את סבתא שלו. מהמפגש הראשון בינינו היה איזשהו חוזה לא כתוב של כבוד הדדי וברור שהסיפור הזה הוא תוצר של האינטראקציה בינינו. כפליטה סודנית שבגיל 15 כבר הסתובבה באזור מלחמה, נינג'וק חיה עם דעה מאד מסוימת על החברה הלבנה. היא אמרה את זה כל כך יפה בסרט, 'הילד הקטן הזה חיבר בינינו כדי שאני אבין שיש גם אנשים לבנים טובים'. המפגש הזה גם פתח בפניי את ההזדמנות לקשר קרוב עם משפחה אפריקאית, שחיה על פי קודים אחרים ומאד שונים מהקודים המערביים שאנחנו חיים לפיהם. זה עזר לי לפתח איזושהי צניעות תודעתית ולהבין שישנן מגוון דעות ומגוון דרכים לגדל ילד".
חשבת להיאבק משפטית בנינג'וק ולנסות להשאיר את רם בחזקתך?
"העוצמה הרגשית שליוותה את כל התהליך הזה פירקה לי את האגו בלי מאמץ. זה אפשר לי לעשות את הדבר הנכון ובזכות התוכנית גם קיבלתי המון פידבק, שגרם לי להבין שבחרתי בדרך הנכונה. אם רם היה גדל אצלי הוא היה מתחנך במערכת חינוכית טובה יותר, חי חיים טובים ומקבל יותר הזדמנויות בחיים. מול זה אני מבינה גם שכדי שהוא יחיה אצלי הוא יצטרך לעבור הליך משפטי שבו נינג'וק תאלץ לוותר עליו כסבתא שלו, הוא ייאלץ לוותר על האזרחות האוסטרלית שלו ולהתנתק מהמשפחה שלו, בלי שאפשר לדעת באופן וודאי שכאן יהיה לו יותר טוב".
על המגורים המשותפים עם נינג'וק מספרת בלוך: "בהתחלה הייתי מביאה את רם בכל בוקר אל נינג'וק, אבל זה היה תהליך הסתגלות ממושך מאד שהיה מלווה בהמון בכי וקושי שנפתר רק כשנינג'וק עברה לביתי ואז נוצר בין שניהם קשר וההתנגדות שהייתה ירדה". התנהלותה, שתועדה בתכנית "עובדה", עוררה אהדה ובעיקר פליאה לנוכח הגישה החיובית שנקטה והסכמתה להכניס לביתה את מי שבקרוב תיקח ממנה את בנה.
אז איך באמת הייתה התקופה הזו?
"היו לתקופה הזאת ולקשר שלי עם נינג'וק שני צדדים. בצד אחד, הייתי בורחת לצוק וצורחת לאלוהים שאני כבר לא יכולה לשאת את זה, ובצד השני היינו יושבות מחובקות על הספה, בוכות ומספרות אחת לשנייה סיפורים על החיים שלנו. המשכתי לעבוד בגן שלי, שתמיד היה בשבילי בית ועוגן. ידעתי שהדרך בה אספר לעצמי את הסיפור של מה שקרה לי היא זו שתקבע איך אצליח להתמודד עם זה. אם אנחנו מספרים לעצמנו שמשהו הוא נורא, יהיה לנו קשה להתמודד אתו, אבל אם נספר לעצמנו שאנחנו נלמד מזה וניתן לזה משמעות חיובית, זה אמנם עדיין יהיה קשה, אבל במקביל יעניק לנו כוחות פנימיים כדי להתמודד, וזה בעצם כל הסיפור".
הסיפור הכל כך אישי שלך הפך לציבורי בגלל ששודר ב"עובדה". איך התמודדת עם הפרידה המתוקשרת מרם?
"הפרידה ממנו פירקה אותי. כמה שבועות אחרי כן שודרה הכתבה ב'עובדה', שהייתה עבורי טלטלה נוספת שלא העליתי על דעתי. זאת הייתה התוכנית הכי נצפית ב'עובדה', עם 38 אחוזי רייטינג. בבת אחת לא יכולתי ללכת ברחוב ובכל מקום שהגעתי אליו אנשים שאלו אותי שאלות ובכו איתי. היו רגעים שזה הרגיש לי מחניק. היה פער עצום בין מה שהרגשתי בתוכי לבין התגובות שקיבלתי מהסביבה, כי מצד אחד הייתי מרוסקת, אבל מצד שני כולם אמרו לי שהסיפור שלי הוא מדהים ושאני מעוררת השראה. אני זוכרת את עצמי מאד חזקה, אבל מנקודת המבט של אורין, שהייתה אז בת 12, הייתי בחדר, בוכה, ובחוויה האישית שלה היא תמכה בי במשך תקופה ארוכה. זה לא שהייתי כל הזמן במיטה בדיכאון. תפקדתי, עבדתי בגן, כיבסתי, בישלתי וניקיתי, אבל ברמה הרגשית הייתי אז במקום הישרדותי נטו. בסופו של דבר קיבלתי הזדמנות לראות את הדברים בטלוויזיה, קצת מהצד. זה היה כמו בוקס בבטן אבל זו גם זכות גדולה להיות מסוגלת להתבונן על עצמך מהצד".
חצי שנה אחרי הפרידה טסו שרון ואורין לאוסטרליה לבקר את רם. "הנסיעה הייתה מאד חשובה לרם, זה פידבק שקיבלתי מנינג'וק ומהנכדים שלה שסיפרו שהוא היה מדוכא וחזר לחיים אחרי הביקור שלנו; והיא הייתה גם משמעותית עבורי ועבור אורין, משום שיכולנו לראות את סביבת החיים שלו". כשחזרו לארץ, שרון החליטה לסגור את הגן המצליח שלה בבית חרות, לאחר 15 שנות פעילות.
זו החלטה לא פשוטה. חשבת על ההיבט הכלכלי?
"לא חשבתי על זה אז. החוויה עם רם גרמה לי להבין שאני כבר לא מאה אחוז בתוך זה. ברמה הכלכלית זו באמת הייתה טעות אבל אם את סומכת על הידיעה הפנימית שלך ופועלת מתוכה, בסופו של דבר כל מה שקורה הוא מדויק ונכון לך, אפילו שאת לא מבינה את זה באותו הרגע".
ההחלטה של שרון התבררה כנכונה. שנה לאחר שסגרה את הגן חלה רפורמה בחינוך לגיל הרך ולהחלת חוק חינוך חובה חינם החל מגילאי 3, מה שגרם לקריסת גני ילדים רבים בארץ וכל הנראה היה פוגע גם בגן של שרון. סגירת הגן בשילוב עם הטלטלה הרגשית שחוותה, גרמה לה קושי כלכלי שגם היום, אחרי שמונה שנים, היא ממשיכה להתמודד אתו.
לקח לה כמה שנים להתאושש, במהלכן עצרה כל עשייה ושחקה את הפנסיה שלה, אבל בזכות הגישה שלה לחיים, בחרה לא להיות קורבן ולהתמודד. אחרי כל הדמעות, התסכול והגעגוע, היא כתבה והוציאה לאור את סדרת ספרי השמחה של רקסי, כלי חינוכי לפיתוח חשיבה חיובית ושמחה בגיל הרך, פיתחה סדרת רשת עם פרק לכל אחד מהספרים שכתבה ואפילו דיסק שירים בנושא זה. היא גם החלה לעבוד בצהרונים ולהנחות וללוות צוותי חינוך בצהרונים וגני ילדים. מתקופה הזו נולדה גם שרון המרצה, שהפכה את הסיפור האישי שלה להרצאה מעוררת השראה.
אי אפשר שלא לשים לב כיצד התמודדת עם כל מה שעבר עליך באצילות, בחמלה ובנדיבות. זו תמיד הייתה הגישה שלך?
"האמת שכן. לא מזמן מישהי שאלה אותי בהרצאה איך הצלחתי להתנהג בצורה כל כך לא אנוכית וחשבתי על זה שזה לא שאני לא אנוכית, אלא אני לוקחת אחריות על הסיטואציה ולא ממקום קורבני של מה עשו לי ומה קרה לי. המציאות מעמידה אותנו בפני סיטואציות ואנחנו צריכים לעשות את המיטב שלנו כדי להתמודד איתן. כל אחד מאיתנו אחראי למה שקורה לו בחיים וזה משהו שבוקע גם מתוך הסיפור שלי. נינג'וק לא באה לכאן כדי לעשות לי רע, היא באה לעשות לעצמה טוב ולהחזיר לעצמה את הנכד שלה".
זו גישה מדהימה, איך מעבירים אותה לילדים?
"יש שישאלו למה בעצם צריך ללמד ילדים על שמחה, כשילדים הם שמחים מטבעם. לכולנו יש דפוס קורבני ואפשר לראות את זה בעין אנתרופולוגית גם אצל ילדים בני שלוש. מי לא שיחק איתם, מי לא שיתף אותם, מי התנהג אליהם לא יפה. הרבה פעמים הם לא מצליחים לראות את הכן, ולבחון את הדברים שקורים להם דרך משקפיים של תודעה חיובית, זה חינוך שצריך לחנך מגיל אפס וזה גם החיזיון שלי. הים שאני שוחה בו הוא החינוך לגיל הרך ולמרות שאני חושבת שהאמונות שלי יכולות לתת ערך לכל אדם, בעיניי הייעוד האמיתי שלי הוא להביא את התובנות הללו לילדים".
מה את מאחלת לעצמך בהיבט המקצועי?
"שאוכל להמשיך לפזר את הגישה שלי, להרחיב את ההשפעה ולהפיץ שמחה. זה התפקיד שלי בחיים ואני מרגישה שאני עדיין במסע לקראת ההבנה איך לעשות אותו".
ובהיבט האישי?
"אני מאחלת לייצר שקט במקום ששואב ממני הכי הרבה אנרגיה, המערכה הכלכלית. מלבד זה הפנטזיה שלי היא להצליח להוציא לרם דרכון, כך שהוא יוכל להגיע לבקר אצלנו".
