בשבועות הקרובים עומד לצאת לאור ספרו החדש של תא"ל (מיל.) ירמי אולמרט, "מסעות חיי", בהוצאת קונטנטו נאו שבהובלת נתנאל סמריק. בספר האוטוביוגרפי משתף אולמרט את הקוראים במסע חייו שהחל בתל צור, שוני ונחלת ז'בוטינסקי, לפני קום המדינה, ממשיך בתנועת בית"ר ובקריירה הצבאית שלמענה ויתר על קריירה בתחום החקלאות, ולוקח את הקוראים למסע שבו שזורות תחנות חייו עם כמה מהמאורעות המשמעותיים שעיצבו את פניה של מדינת ישראל.
זהו ספרו הראשון של אולמרט, בן 75, אח לעמרם אולמרט, אגרונום, לאהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל לשעבר, ולד"ר יוסי אולמרט, מזרחן. אחרי שירות קבע ארוך בנח"ל ובגולני, שבמהלכו נפצע במלחמת לבנון בשתי רגליו, שימש כראש מנהל הסגל וכמזכיר הצבאי של שר הביטחון משה ארנס בתקופת מלחמת המפרץ. לאחר שחרורו התמודד מטעם הליכוד בבחירות למועצה המקומית גבעת שמואל וכיהן כראש המועצה ב-1993-1997. הוא כיהן כמנכ"ל צוות ארגון גמלאי צה"ל, ונבחר כיו"ר איגוד הכדורסל בין 2004 ל-2008.
השבוע הוא מסביר שהספר בשלב התיקונים האחרונים. "הצנזורה הייתה צריכה לאשר את הדברים והיה לה מה להגיד. הספר מאפשר לשמוע על דברים שלא עלו על השולחן עד היום. ספר הוא חריטה בסלע של איפה היית ומה עשית. עם זאת, החלטתי שלא אוציא ספר עב כרס. יש הרבה מאוד פרקי חיים שהיתי מעורב בהם במשך השנים, לא את כולם הם מעניינים ולא כל מה שנגעתי בו צריך לפרסם".
הקשר של משפחת אולמרט עם בית"ר התחיל הרבה לפני שנולד. "הוריי היו אנשי בית"ר כבר בגולה. אבא שלי נולד בסמארה שברוסיה המזרחית, בהרי אוראל, ואמא שלי נולדה באודסה שבאוקראינה, והם ברחו יחד עם משפחותיהם מזרחה כשפרצה המהפכה הקומוניסטית. במזרח, הוריי חברו מיד לתנועת בית"ר. בשנת 1929 אבי נסע ללמוד חקלאות מחרבין שבסין לאוטרכט שבהולנד, וכשנודע לו שז'בוטינסקי אמור להגיע לעיר גדנסק (בצפון פולין של היום) ולפגוש שם יהודים, הוא נסע לשם מהולנד כדי לפגוש אותו, והחליט שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל. הוריי היו חלק מגרעין שעלה לקרקע ב-1939 בעין צור שבאזור רמת הנדיב, יישוב חומה ומגדל של אנשי בית"ר שעכשיו ציינו 80 שנה לעלייתו על הקרקע. נולדתי שם ב-1943. הוריי עזבו את הגרעין וירדנו משם למבצר שוני, ומשם הגענו לשכונת נחלת ז'בוטנסקי בבנימינה. שם גדלתי, ועל רקע זה הגעתי לשרות בנח"ל בגרעין בית"ר. והיום אני חבר בוועד המנהל של ארגון ותיקי ההגנה, לשם הגעתי בעקבות ד"ר ברוך לוי (אחיו של הרמטכ"ל לשעבר, משה לוי), שאיתו פעלתי לפני כן במסגרת ארגון ותיקי צה"ל. אנשים שואלים אותי: 'איך אתה, בן למשפחה רביזיוניסטית, נמצא בוועד המנהל של ההגנה?' אני עונה: 'אני יכול, כי היום האווירה אחרת, אנחנו עם אחד'. ביא' באדר הנחתי את הזר על מצבת האריה השואג בשם ארגון ההגנה וישבתי שם בקהל יחד עם חברי בית"ר. זו מורשת לאומית, טרומפלדור וחבריו, ולמעשה, בית"ר הם ראשי התיבות של 'ברית יוסף טרומפלדור'. זו מציאות חיינו בארץ".
ובעבר? גדלת בשנים שבהן היו אנשים שהתנכרו זה לזה בגלל מחלוקות אידיאולוגיות.
"בפעילויות בבנימינה זה בדרך כלל לא השפיע. הייתי בחברות קרובה מאוד עם אהוד מנור, ועם מנחם פרי שהיה כיתה מעלי, ושניהם היו ממשפחות מפא"י סוציאליסטיות. כולם ידעו שאולמרט זה בית"ר ומנור ופרי זה מפא"י, אבל בבנימינה למדנו לחיות ביחד, גם אם היינו יריבים פוליטיים. אני בקשר עם מנחם פרי עד היום. אני חבר בקבוצת הפייסבוק 'זכרונות של בנימינה'. כולם שם, ילדי המעברה והשיכונים".
לקבע הגיע כאילו במקרה, ולהרבה זמן. "סיימתי שירות סדיר כקצין, השתחררתי ועשיתי תואר ראשון ושני בחקלאות. רציתי לעשות תואר שלישי, אבל אז הגיעה מלחמת יום הכיפורים שכביכול ניצחנו בה, אבל יצאנו חבולים ושילמנו מחירים כבדים בחללים והרוגים. אחרי המלחמה, בתום שירות מילואים של כחצי שנה, התקשיתי לחזור הביתה, לפשוט את המדים, לקחת בחזרה את בגדי האוניברסיטה וחלוק המעבדה הלבן ולהמשיך כאילו דבר לא קרה. התגבשה בי ההחלטה שבנסיבות האלה אני צריך לתרום את חלקי לבטחון ישראל בצה"ל, שזקוק לעוד קצינים ומפקדים שיסייעו לו להתאושש. ככה התחיל להתגלגל שירות הקבע שלי. חתמתי כל פעם עוד שנתיים, שלוש או ארבע. כשסיימתי את תפקידי כראש מנהל הסגל בצה"ל ב-1990, החלטתי לפרוש ולצאת לדרך חדשה כנכה צה"ל. ירדתי לים המלח לטיפולים ב-31.7.1990 בכוונה לסיים בכך את השירות. ב-2.8, כשחזרתי מים המלח, תפס אותי במעלית קצין הביטחון ואמר לי שהתקשרו מלשכת שר הביטחון, משה ארנס. ארנס אמר לי: 'החלטתי למנות אותך למזכיר הצבאי שלי'. אמרתי לו 'היום התחלתי את חופשת הפרישה מצה"ל', והוא ענה לי בשתי מלים: 'תשכח מזה'. שם התחלתי את התפקיד. שאלתי אותו: 'אני צריך לעזוב את חופשת ים המלח?' הוא ענה 'לא. כשתחזור מהחופשה תתייצב אצלי'. זה היה היום שבו פלשו העיראקים לכוויית".
הוא חוזר בספר למלחמה שלא מרבים לדבר או לכתוב עליה כיום, למרות שרבים זוכרים אותה: מלחמת המפרץ הראשונה, כולל ההבלגה המפורסמת של ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, במהלך המלחמה שבה הופגזה ישראל בטילים. בימים שבהם שימש כמזכיר צבאי אולמרט נקלע ללב המחלוקת בין הרמטכ"ל דן שומרון ושמיר, שהתנגדו לתקיפה, לבין אהוד ברק, ששימש אז כסגן הרמטכ"ל ושר הבטחון משה ארנס, שתמכו בתגובה ותקיפה. "מישה ארנס היה חד מאוד במחשבה שלו שאנחנו צריכים להגיב. שמיר, לעומת זאת, הסתייג, למרות שהיה מפקד הלח"י. כאן עמד ביסוד חלק מהשיקולים הקשר ההדוק בין ישראל לאמריקאים, או בין יצחק שמיר לבין ג'ורג' בוש האב. שמיר קיבל את הדין והאמריקאים לקחו על עצמם להמשיך ולתמוך במדינת ישראל ולהבטיח את עצמאותה ובטחונה".
שמיר נשא ערב המלחמה נאום לוחמני למדי בטלוויזיה הישראלית, בו הזהיר שסדאם חוסיין יצטער אם יפעל בדרך תוקפנית כלפי ישראל, ורבים ציפו שיפעל בהתאם לכך.
"נכון, הוא אמר, אבל לא עשה. הוא חשב שאם ישראל תידרש להגיב, היא תעשה זאת, אבל לא כדאי להחליט לתקוף לפני שקרה משהו שמסכן את בטחונה ועצמאותה של המדינה, ונענה לג'ורג' בוש שאמר 'תנו לי, אני מטפל בזה'".
אולמרט מספר בספר על טיסה בת יממה לארה"ב שהתלווה אליה בשיאם של האירועים, לפגישה עם בוש, רמטכ"ל ארה"ב, קולין פאוול, ושר החוץ, בייקר. "קולין פאוול סיפר לנו שמטוסי בי 52, מטוסי ההתקפה הכבדים ביותר שהיו לארה"ב, יצאו מבסיסים בבבריטניה כדי להתקיף את סוללות הטילים והמשגרים בעיראק, תיאר איך המטוסים באים בגובה 50-60 אלף רגל ולא רואים את הקרקע, הכל נעשה דרך מכשירים, הפצצות יורדות למטה, ופאוול הוסיף במעט הומור שחור: 'ולא פגענו בשום דבר'. לאור התבטאויות כאלה, היו שחשבו אצלנו שאנחנו נעשה זאת יותר טוב מהאמריקאים. אבל לא. השיקול היה לתת לאמריקאים בכל זאת לעשות את עבודתם".
כהונתו כראש מועצת גבעת שמואל הסתיימה ב-1997 בהתפטרותו, אחרי שהכהונה הייתה לדבריו מסכת של לחצים ואיומים כלפיו מצד אנשים שרצו ממנו, כראש המועצה (שמאז הפכה לעיר), הטבות שונות. כיום הוא עדיין גר בגבעת שמואל, והוא לא מרגיש כל בעיה. "אני חי ביישוב, מסתובב בו, קונה, רופא המשפחה שלי כאן. נכחתי לאחרונה בחגיגות 70 שנה למקום, כראש המועצה לשעבר, והתקבלתי שם בחום רב. אגב, לגבי הלחצים והאיומים, בניגוד למה שרבים חשבו, למשפחת אלפרון לא היה שום קשר לזה. אני ביחסים תקינים איתם. אלה שבאו בדרישות היו דווקא מקורבים, שחשבו שעכשיו שאני ראש מועצה יוכלו לקבל טובות הנאה, והתברר להם שלא".
עכשיו הוא נהנה מהחיים בפנסיה. "גרתי הרבה שנים ברחובות כשהייתי תלמיד הפקולטה. ב-1983, לאחר שנפרדתי מאשתי הראשונה, התחברתי לאשתי הנוכחית, ריקי (רבקה), היא עורכת דין אזרחית במקצועה והיתה ראש מינהל הפקולטה למשפטים בבר אילן. אני קרוב לעשר שנים מתנדב יום בשבוע במרכז יום לקשישים בגבעתיים. אני חבר באחת העמותות הצבאיות, חבר ועד מנהל ארגון הגמלאים של צה"ל, ראש ועד ארגונים וטקסים, משלחות וטרנים. בקרוב אני יוצא, למשל, לטקס הזיכרון לחיילים היהודים שנהרגו בשתי מלחמות העולם בלונדון, ואניח את הזר בשם גמלאי צה"ל. יש לי 3 בנות מנישואים ראשונים ו-6 נכדים. לאשתי מנישואיה הראשונים יש 4 ילדים ו-11 נכדים. לפעמים אנחנו נפגשים ביחד, עם כל הילדים והנכדים, וכולם חיים בשלום זה עם זה".
