בימים אלה הסתיים בהצלחה פרויקט ההדסטארט של תמרה אור סלילת, ספר הילדים "העץ שלא רצה לגדול", בדף ההדסטארט הנושא את אותו שם. תמרה אור סלילת, בת 59, עברה בינואר האחרון לאור עקיבא, אחרי 4 שנים של מגורים בפרדס חנה. "כל חברי בפרדס חנה ואני ממשיכה לבלות הרבה במקום", היא אומרת. היא ממשיכה לעבוד כרכזת אנגלית בתיכון המושבה בזכרון יעקב, כמורה לאנגלית במקצועה, וזה עוד אחד מכובעיה המקצועיים הרבים: היא ציירת ומשוררת, חברה בקבוצה 'אשכולות פואטיקה' של משוררי מושבות הברון, ועוסקת גם בהילינג אנרגטי, והכל משתלב אצלה.
אבל כששואלים אותה על מצבה המשפחתי, שאלה פשוטה בדרך כלל, התשובה לא פשוטה כל כך. "כששואלים אותי בקשר לזה, אני לא יודעת מה לענות. אני גרושה, אם לשתי בנות וסבתא לשני נכדים. אבל בעצם יש לי שלושה ילדים. בני, אורי, כבר לא איתנו, אבל אני עדיין מרגישה שגם הוא ילד שלי, ועדיין צריכה לספור אותו. לפעמים אני עונה לשואל שיש לי שתי בנות, ובשקט, בלב, אומרת לאורי: 'תסלח לי'".
הספר שהיא מריצה בפרויקט "העץ שלא רוצה לגדול", מספר, למעשה, את סיפורו של אורי, ושל ילדים כמוהו: ילדים רגישים מאוד. זו הפעם הראשונה שאור סלילת, שהוציאה שלושה ספרי שירה, כותבת ספר ילדים, וזה מרגש אותה. "התחלתי לכתוב את הספר לפני שמונה שנים. דמות העץ מבוססת על דמותו של אורי כשהיה ילד קטן. הוא היה ילד מאוד מאוד רגיש. מחונן, מבריק, עם שכל מדהים, וכמו הרבה ילדים מחוננים אחרים, הוא הסתובב בעולם כשהוא חשוף ופגיע מבחינה רגשית, כאילו לא היה לו עור בכלל. כל שינוי קטן בשגרה, מסוג השינויים שילדים קטנים עוברים באופן תדיר, הכביד עליו במיוחד: מטפלת חדשה, מעבר מהפעוטון לגן הבוגרים, מעבר בית. כל שינוי ומעבר היו כרוכים בקשיים עצומים, במחאות ובתלונות".
בספר הילדים היא בונה את הנושא בצורה הומוריסטית: זה סיפורו של עץ קטן שמתעצבן על עצם העובדה שהוא גדל. אבל שלא כמו בספר, בחיים היה לזה סוף טראגי: אורי התאבד לפני 16 שנים, כשהיה בן 15 וחצי. "הוא לא היה יכול לשאת את הקושי של החיים", מסבירה אור סלילת. "בספר נתתי לעץ את הכוחות הנפשיים להתגבר על המשבר ולצאת ממנו מחוזק. הלוואי שלאורי היו את כוחות הנפש האלה".
אור סלילת הוציאה שלושה ספרי שירה עד היום. השנים הראשונים היו הספר "ילדים עשויים מחומר חלומות", שיצא בשנת 1991, ו"רק אהבה יכולה" שיצא ב-1994. "אחר כך הייתה הפסקה של 21 שנים שבה קרו דברים שונים בחיי, כולל ההתאבדות של אורי, ששיתקה אותי לכמה שנים. לקח לי זמן לצאת מהבור הזה, ורק ב-2015 הוצאתי את ספר השירה השלישי, 'התמרות'. אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי, ולמדתי בתיכון תלמה ילין ציור ופיסול. מאוד אהבתי את זה, והתלבטתי כשהייתי צריכה להחליט מה ללמוד באוניברסיטה. בסוף החלטתי שכנראה אהיה סופרת טובה יותר מאשר ציירת, ולמדתי ספרות אנגלית ופילוסופיה, אבל לא ויתרתי על הציור. ציירתי כל השנים, היו לי תערוכות יחיד והשתתפתי בתערוכות קבוצתיות".
אורי היה הילד האמצעי במשפחה, והתאבדותו באה כמהלומה לא צפויה. "לא היה טריגר מיוחד לכך. רק בדיעבד הבנו שהוא נכנס לדיכאון מאוד עמוק, ודיכאון הוא מחלה קטלנית. בזמנו, מצבו לא נראה חריג: לאיזה בן-עשרה אין מצבי רוח? אורי הלך יום בשבוע לבית ספר למחוננים במכללת עמק הירדן, ומאוד אהב את היום הזה בשבוע, אבל משרד החינוך סבסד את המסגרת למחוננים רק עד כיתה ט', וזהו. אורי נאלץ להפסיק ללכת לשם, ובדיעבד, הבנתי כמה זה חסר לו ועד כמה היה קשה לו עם זה. זה היה אחד הגורמים של הדיכאון. הוא הסתיר היטב מהסביבה את הדיכאון ששקע בו. עבדתי בבית הספר שבו למד באותו זמן, המורות שלו היו חברות שלי, ושבוע לפני שהתאבד שאלתי את המחנכת שלו מה קורה עם אורי, אם הוא לא נראה לה מצוברח, והיא ענתה 'לא, הוא נראה עליז ושמח עם החברים'. מצבי הרוח יצאו בבית. כשהרגשתי שיש יותר מדי מצבי רוח, קבעתי פגישה עם פסיכולוג ילדים טוב. הפגישה נקבעה למועד שאורי התאבד יומיים לפניו. לא הספקתי, הוא היה מהיר מדי".
את הספר, המיועד לילדים בגיל הרך, היא כתבה במטרה לעזור לילדים רגישים כמו אורי, וגם לעזור להוריהם להתנהל עם זה. "לעתים קרובות זה לא קל. יש דברים שלנו נראים שוליים ולא חשובים, וילד רגיש יכול להתפרק מהם. בסביבה הקרובה של הילד הרבה פעמים לא מבינים את זה ולא מגלים כלפי זה אמפתיה, מצפים ממנו להתגבר, 'להיות גבר', 'להפסיק לעשות עניין משטויות'. יש גישה, גברית בעיקרה, של 'תתגבר ותחזיק מעמד'. זו גישה מאוד נפוצה, ובמקרה של ילד רגיש, זו הטעות הכי גרועה שאפשר לעשות איתו. זה גורם לו להרגיש כמו כישלון ולחשוב 'למה אני לא מצליח להיות גבר?' זה יכול ממש להרוס אותו. כשאורי היה ילד, היינו במפגשי הורים שבהם דיברו איתנו המון על איך לגדל ילד מחונן, לקדם אותו, להעשיר אותו, לפתח את יכולותיו השכליות. אבל אף אחד לא אמר בתכנית ההכנה להורים את מה שאמר לי הפסיכולוג כמה חודשים אחרי התאבדותו של אורי: 'ידוע שמחוננים הם רגישים ושבירים מבחינה נפשית'. אם זה דבר ידוע, למה לא נותנים על זה את הדעת? לכן אני מרגישה שזו שליחות שלי, לשים את הזרקור על ילדים רגישים ועל הקושי שלהם להתמודד עם החיים, ועל הדרך שבה אפשר לעזור להם".
הספר לא מדבר על קשיי גיל ההתבגרות, אלא על הגיל הרך. –"נכון, אבל אנשים נוטים להמעיט מאוד בקשיים שבמעברים של הגיל הרך. מתינוק צמוד לאמא, הילד הופך לפעוט במשפחתון, אחר כך עובר לגן של קטנים, אחר כך לגן חובה ואז לכיתה א'. זה לא מובן מאליו שילדים צולחים את כל זה בקלות".
אז בלי לתת ספוילרים לספר, איך, לדעתך, אפשר לעזור לילד רגיש? –"גיבשתי תכנית פעולה של ארבעה צעדים והשתמשתי בה כשאורי היה קטן. זה עבד יפה, ולצערי הפסקתי עם זה כשהוא היה גדול יותר, כי חשבתי שכבר לא צריך את זה. השלב הראשון הוא לתת לילד להתבטא. לאפשר לו לבטא את הרגש, הקושי, המצוקה, להוות עבורו חלל בטוח ומכיל, בלי שיפוטיות. השלב השני הוא לזהות יחד איתו את הקושי. מה בדיוק יושב שם? מה מפריע לו? בלי זלזול ובלי הקטנה של הקושי. בשלב השלישי חושבים ביחד עם הילד אילו כוחות נפש ויכולות יש לו והוא יכול לגייס כדי להתגבר על הקושי הזה, ואיזו עזרה הוא יכול לגייס מהסביבה לעניין, ובונים איתו למעשה אסטרטגיה. ובשלב הרביעי, חשוב לומר לו: 'אני מאמין שאתה יכול. אני מאמין בך'. הטעות הכי גדולה של הורים היא שהם מתפתים לפתור את הקושי עבור הילד. זה אולי פותר דברים בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך זה משאיר את הילד חסר אונים וחסר יכולת לפתור דברים בחיים. ובכל מקרה, הדבר החשוב ביותר הוא קבלה מוחלטת ושלמה של הילד".
