מאת עלית קרפ
אין ספק שהפרסומת הכי מצחיקה ומוצלחת בטלוויזיה כרגע היא הפרסומת לאפליקציית מאקו, שבאמצעותה, כך מבטיחים לנו, נוכל לבחור סוף-סוף את מסלול הלימודים המתאים לנו.
מה רואים? קשישה שמספרת, כמו שהצעירים מספרים עכשיו, למה לא הצליחה עד היום לבחור את מסלול הלימודים שמתאים לה. מה היא אומרת? שגם החברה שלה, שירי, שלמדה משפטים במשך שלוש שנים והשביתה את החיים שלה, ממלצרת עכשיו באיזה בר פח. סליחה, בר מסעדה. אז למה להתאמץ?
מה מצחיק בזה? שהקשישה הזאת, למרות קשישותה, מדברת בסלנג של צעירים, ובעיקר מביאה הלך רוח רווח בקרב הדור הצעיר: למה ללמוד, אם בין כך וכך הכל אותו הדבר? למה לעבוד אם בין כך וכך לא תהיה לי דירה? ובמשתמע מכך, כמובן, בשביל מה להתאמץ בכלל, אם בין כה זה לא עוזר. זה מצחיק כמה שזה עצוב, וזה בדיוק מה שאנחנו שומעים מהילדים שלנו.
עכשיו זה הרגע שמפורסטמה נזכרת בנעוריה הרחוקים עם יחזקאל: כשאנחנו היינו צעירים, היא אומרת לו, רצינו להשביע את רצון ההורים שלנו, המורים שלנו ובכלל, ללכת בתלם ולהיות בני אדם. ועכשיו? זה נוער זה? זה בררה, כמאמר השיר שלא להגיד דברים נוראים יותר. זה לא רק מצחיק, זה גורם לנו, הורי הדור הזה להרגיש, שכולנו בסירה אחת, ואולי צרת רבים היא נחמת טיפשים, אבל גם זה משהו.
לעומת ההפקה הפשוטה שמסתמכת על שחקנית נהדרת ועל כישרונו של התסריטאי לשקף הלך רוח רווח בחברה הישראלית, הפרסומת שמשווקת ללקוחות דיסקונט דילוג על תורים בשדה התעופה היא אחד הפרסומות המופלצות ביותר שנוצרו כאן. הגיבורה, יפהפייה בעלת דרכון איטלקי, מתקשרת לממיס התורים, שמגיע וצ'יק צ'ק מתעלף ומעביר אותה את התור.
עזבו, אומרים לנו בפרסומת הזאת, בואו תהיו לקוחות של דיסקונט ונעשה לכם את זה פשוט יותר. חבל שהפרסומת שמשווקת דרך פשוטה לעשות דברים היא כל כך מסובכת. עד שמגיעים לסוף כבר שוכחים מה בעצם רצו לפרסם לנו.
