לפני כחודש, אחרי נתק של 17 שנה ביקרה שושנה שדמי בבית הספר "עצמון" אותו ניהלה בתחילת דרכה החינוכית בשנת 1961. המפגש עם המורים והתלמידים מן העבר החזיר אותה בבת אחת לימי בית הספר העליזים.
בגיל 94 שושנה שדמי התיישבה לכתוב את זיכרונותיה והוציאה אותם לאור באסופה של סיפורים כרוכים בחוברת ספירלה. "מאז ביקורי בבית הספר הזיכרונות הציפו אותי וביקשו להיכתב", הסבירה בדברי הפתיחה, אין כאן ניסיון לכתוב את תולדות בית הספר, רק תיאור של רגע לא שגרתי, מעין מבזק שזורק אור קצר על אנשים, על אירועים".
הסיפורים של שושנה הם אוצר בלום. באותנטיות שלהם, באופן שבו נכתבו, בתיאורים המדויקים ואנקדוטות. מדובר במסמך היסטורי מאלף שלא רק מתעד את הווי בית הספר בשנות ה- 60, שנותיה הראשונות של העיר שנקראה אז עדיין קריית נצרת, לפני שהפכה לנוף הגליל, אלא בעיקר מלמד על האווירה ששררה באותה תקופה, הערכים, המנהגים, הקשרים החברתיים ומערכות היחסים במשולש תלמידים הורים ומורים. כך למשל באחד הסיפורים מתארת המנהלת שושנה מנהג שהביאו איתם ההורים העולים: להעניק מתנות למורים כמו גרבי ניילון, קומביניזון, ארנק וכד'. "לעיתים נוצר מצב מביך למדי, כשההורה מגיש את המתנה והמורה מסרבת לקבל אותה. המורים ואני הרגשנו לא בנוח ולכן בישיבת ועד ההורים המרכזית הסברתי שבארץ לא מקובל לתגמל את המורים במתנות והצעתי שאם הורה באמת מרוצה ומבקש להביע תודה יקנה בסוף השנה מתנה לכיתה למשל מפת שולחן, זוג פמוטים, קישוט וכמתנה אישית ייתן למורה פרחים".
המנהלת שושנה מתארת בחוברת סדרה של חוויות שנחרטו בזיכרונה מאירועים שונים, מרביתם קשורים לתלמידי בית הספר, אחת מהן מתוארת על ידה כילדה שהייתה בת שבע, אבל בגובה של ילדה בגיל ארבע "ביום הראשון ללימודים, בהפסקה הגדולה, הילדה נכנסת לחדרי ומודיעה שהיא צריכה פיפי אבל לא מגיעה לאסלה. אנחנו צועדות יחד לשירותים כדי לבדוק את המצב ואכן האסלה גבוהה מדי. אני חושבת על השנים הבאות בהן רותי תזדקק לשירותים ומתייעצת עם אדון פ' הוא בונה באחד התאים מדרגה לאסלה וזה יהיה התא הקבוע של רותי", כתבה שדמי.
לצד סיפורי התלמידים והחוויות מבית הספר מוזכרים בחוברת גם אירועים היסטוריים ומלחמות, שאחת מהן היא מלחמת ששת הימים. "מלחמת ששת הימים הפתיעה אותנו, צריך היה להכין את המקלט, הוא נעול ואיש אינו יודע איפה המפתח. אדון פ' מנסה לפתוח ללא הצלחה. אני מבקשת עזרה מהעירייה, אך העזרה לא מגיעה. מ' תלמיד כיתה ו', נער שקט ומופנם, ניגש אלי ואומר אני אפתח את הדלת . "אתה?" אני משתוממת "איך תפתח?". מ' מביא כלים עובד על המנעול ואיזה פלא הדלת נפתחת! הקהל שעמד מסביב ועקב בדריכות אחרי מעשיו מריע לו. הוא הפך לגיבור היום. כנראה לכל אחד מגיעה פעם שעתו היפה (לא חקרתי מאין למ' המיומנות בפתיחת מנעולים…).
אחד הסיפורים המאלפים בחוברת מתאר פציעה של תלמידה במהלך שיעור התעמלות. המנהלת שדמי שולחת את התלמידה לקבל טיפול רפואי בבית החולים, שם תופרים את סנטרה שנפתח כתוצאה מן הנפילה. אלא שהדבר לא מוצא חן בעיניי אביה של הילדה. "בשעה שתיים מופיע האבא בבית הספר זועם וצועק עלי למה שלחתי את בתו לבית החולים שם תפרו לה את הסנטר ובודאי תישאר לה צלקת. הוא אפילו רומז שקלקלתי את סיכויי בתו למצוא שידוך טוב, כי מי ירצה להתחתן עם בחורה מצולקת. לדעתו הייתי צריכה לשלוח אותה הביתה ולהשאיר את הטיפול להוריה. אני טוענת שנהגתי נכון והוא עוזב בטריקת דלת. כעבור 50 שנה פגשתי את ש' הילדה, היא התחתנה ויש לה נכדים. לא הרסתי את השידוך שלה, מצפוני נקי".
המנהלת שושנה נזכרת גם בטיולים שנתיים באירועי החגים באספות ההורים בביקור המפקחים בכיתות וגם במעשה קונדס של התלמידים, מלחמות הבוץ וההשתוללויות בהפסקות. "בשנים הראשונות בניין בית הספר היה מחולק לשניים. שתי הקומות העליונות היו שלנו ובשתי הקומות התחתונות למדו תיכוניסטים. לא היה עוד כביש סלול לבית הספר, כמובן גם לא מדרכות כך שאנו דשדשנו בדרך בבוץ דביק. כולנו, מורים ותלמידים הגענו מצוידים בנעלי בית ובהגיענו לבית הספר החלפנו את נעלינו הבוציות בנעלי בית. אנחנו כן אבל התיכוניסטים לא! הם עוברים דרכינו ומשאירים הרבה לכלוך בכניסה ובמדרגות. אדון פ' מתלונן מרה ודורש מעובדי הניקיון של התיכון לנקות. הם מסרבים בטענה שזה לא השטח שלהם והם מקבלים שכר לפי מטר מרובע. אני מתווכת ומנסה לערב את ג"ש מנהל התיכון, הוא אדיש ומתחמק. הויכוחים היומיומיים נמאסו עלי ועמדתו התקיפה של פ' על צדקתו מביאים אותי להחלטה קיצונית, אני סוגרת את דלת הכניסה הראשית בפני התיכון, שהם יכנסו מהדלת שבחצר. הם כועסים עלי, אבל אני איתנה ומונעת את כניסתם דרכנו עד… עד שאחת המורות שלהם מועדת במדרגות החלקלקות שבחצר ומשתטחת לכל אורכה לתוך הבוץ. אני מרימה ידיים פותחת להם את השער ומלחמות הבוץ מתחדשות ביתר שאת, הן נפסקו רק לאחר שנסללו כביש ומדרכה".
שושנה שדמי הגישה את אסופת הסיפורים שכתבה לראש העיר רונן פלוט בעת ביקורה בלשכתו לפני כחודש. פלוט התרגש עד דמעות "אני כל כך שמח לראות אותך", אמר לה "היית אשת חינוך מצוינת ונשארת אשת חינוך מצוינת גם בגיל 94", פלוט הודה לשושנה על המחווה וביקש להציב את חוברת שכתבה בגלריה של העירייה, לצד המסמכים ההיסטוריים והחוברות הראשונות מימי הקמת העיר.
