בגיל 17 נבחר אלירן מורגן מחדרה כ"מר ישראל" בפיתוח גוף והעתיד נראה היה מזהיר, אבל אחרי הצבא זנח את התחום והתדרדר, ולפני פחות משנתיים נותר עם 20 שקלים ומזוודה. אלא שאחרי שבע שנים מחוץ לתחום חזר למסגרת, למשמעת ולאימונים, והשנה זכה בתואר אלוף האלופים בפיתוח גוף בישראל .
אלירן מורגן (26) נולד וגדל בגבעת אולגה במשפחה דתית. בילדותו למד בבית הספר היסודי ממלכתי דתי שילה שבשכונה, אך עד מהרה הוריד את הכיפה והציציות. הוא מספר שלא אהב ללכת לבית הכנסת והעדיף את חוף הים הסמוך. "מאז שאני זוכר את עצמי, אבא שלי היה זורק אותי למים ו'יאללה, לך תגלוש'. היינו יוצאים מהבית בשש בבוקר לגלוש ויוצאים מהמים גמורים אחר הצהריים. זה מה שעניין אותנו".
בגיל תיכון החלו הצרות, כפי שהוא מספר. "התחלתי להיות נער בעייתי, עשיתי שטויות ועברתי על החוק", מספר אלירן. "זה היה נטו סביבה, נגררתי אחרי חברים ויכול מאד להיות שאם הייתי גדל בסביבה אחרת, לא הייתי מתדרדר לדברים האלה". קצינת המבחן העמידה בפניו בחירה – פנימייה צבאית או המשך הדרדרות לחיי פשע. "בדיעבד, היום ברור שהייתי בוחר בפנימייה, אבל כנער לא ממש הבנתי מה טוב בשבילי וזאת הייתה יותר החלטה של סבתא שלי, שהתעקשה שאלך לפנימייה."
השנים בפנימייה הצבאית "מבואות ים" במכמורת היטיבו עמו והחזירו אותו למסלול החיים הנכון. "זה היה שינוי של 180 מעלות. אתה רגיל לבית שלך ופתאום אתה בפנימייה, ישן עם עוד ילדים בחדר וכפוף למשמעת צבאית. אלה היו חיים אחרים לגמרי ואין ספק שהזמן בפנימייה בנה אותי ועשה אותי למה שאני היום. בין אם זה המדים, מסדרי הבוקר או הטקסים, הכל נועד כדי להחדיר בנערים תחושה של מחויבות, דבקות במטרה ואחריות, וגורמת להם להיות חלק ממשהו יותר גדול מהם. למדנו להשיט כלי שיט, בכיתה י"א כבר השטנו יאכטה מנמל חיפה לקפריסין. כשאתה נותן לילד כזאת אחריות בידיים שלו, זה משנה לו את כל החיים, זה גורם לו להרגיש מוערך ומועיל".
השינוי באלירן הפך מורגש ועל השינוי האישי שעבר נוסף גם שינוי חיצוני. "לפני שהגעתי למבואות ים הייתי ילד רזה, אמנם גלשתי, אבל לא התאמנתי במכון כושר ולא הייתי שרירי. עם העבודה הימית בפנימייה, התחלתי לגדול ולפתח שרירים. באותה התקופה פתחתי פרופיל בפייסבוק והתחלתי להעלות תמונות שלי. אנטון קולומיס, שהיה מר ישראל באותה התקופה, פנה אליי ושאל אותי אם אני לוקח תוספי תזונה ואיזה תפריט יש לי. כמובן שאז לא התאמנתי, לא ידעתי מה זה חלבון ומה זה פחמימה מורכבת, ואכלתי אוכל של פנימייה, אבל כנראה שאנטון ראה שיש בי פוטנציאל והתחיל לאמן אותי".
אלירן התחיל להתאמן לקראת הבמה הראשונה שלו בתחרות מר ישראל הצעיר, עליה עלה בגיל 17, כמתחרה הצעיר ביותר מבין 15 מתחרים, ונבחר כסגן מר ישראל. "פעם בשבוע נסעתי לבאר שבע לאימון אצל אנטון, הייתי אוסף כסף מחברים ונוסע ברכבת. לפנימייה הייתי מגיע עם שני תיקים: תיק של בגדים ותיק שהיה מיועד רק לאוכל שהייתי צריך לבשל לעצמי לפי תפריט שכולל גיוון של חלבון, פחמימות מורכבות ושומנים. זה דרש ממני המון מאמץ ומחויבות ונתקלתי בדרך בהמון מכשולים, כשפתאום נתקעתי בלי כסף לאוכל או בלי יכולת לשלם אפילו על כרטיס נסיעה באוטובוס, אבל לא זרקתי את הכל לפח והצלחתי איכשהו להסתדר. דווקא מהמקומות האלה, של הקשיים והתחושה שאתה רוצה להרים ידיים, התאהבתי בתחום. הרגשתי שיש לי מטרה בחיים ונוצר אצלי דרייב אפילו גדול יותר להצליח".
עם האוכל בא התיאבון, וסגן מר ישראל הצעיר המשיך בדרכו לקראת קריירה בפיתוח גוף. באותה שנה, 2011, זכה במקום 7 מבין 30 מתמודדים בתחרות מר יוניברס לנוער בהמבורג שבגרמניה. שנה אחר כך כבר הוכתר כ"מר ישראל" לשנת 2012.
כדי לממן את ההוצאות הכספיות, אלירן שהיה אז עדיין תלמיד פנימייה, עבד בכמה עבודות. "למרות שלמפתח גוף, שינה טובה היא עניין חשוב מאד עבדתי בלילות מתי שיכולתי, בעיקר כשומר סף בכמה מועדונים בסביבה, מכרתי גם תוספי תזונה ובכל מקום בו יכולתי להתפרנס, שם הייתי. את הכסף שלי לא בזבזתי על שטויות, אלא על דברים הכרחיים כמו אוכל וכל מה שהזדקקתי לו בתקופת האימונים".
למרות שהיה נראה שאלירן עלה על הדרך הנכונה, הוא חזר לסורו. לדבריו, השירות הצבאי שלו לא התנהל על מי מנוחות, במהלכו הספיק להתחתן עם אהבתו הראשונה וגם להתגרש ממנה. "אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי להתעסק שוב בשטויות, נהייתי רעב לכסף ובגלל שהיו לי את כל הקשרים הנכונים גם הצלחתי לעשות כסף, והרבה. פתאום רכבתי על האופנוע הכי חדש, בניתי יחידת דיור, פיזרתי כספים, הקמתי עסק בתאילנד וכל הזמן הקיפו אותי אנשים, הייתי יוצא ומבלה כל ערב, החיים הטובים. בזמן הזה המשכתי להתאמן בשביל הכיף, אבל הזנחתי לגמרי את תחום פיתוח הגוף. הכסף בינתיים הלך באותה הקלות בה הגיע".
באותה תקופה עבר אלירן תאונה קשה שהותירה אותו עם פציעות מורכבות וחוות דעת רפואיות קודרות. "הרופאים אמרו שלא אוכל לחזור למצב הפיזי שהייתי בו ושאתקשה ללכת ללא סיוע של מקל או הליכון, אבל לי יש תמיד אמונה גדולה. אחרי עשרה ימים בבית החולים עם אנטיביוטיקה חזקה שהחלישה אותי ולא הותירה זכר לשרירים שלי, החלטתי לטוס לתאילנד ולהשתקם שם. הגעתי לבנגקוק, ילד בן 24, הולך עם מקל 300 מטרים ברבע שעה ובמשקל של פחות מ- 70 קילוגרם. השיקום שלי ארך כשלושה חודשים, חזרתי בהתחלה להתאמן עם משקלים מאד נמוכים ועם הזמן הצלחתי לחזור לעצמי".
תאילנד היא מרכז עולמי לפיתוח גוף, ואחרי שהייה בת חצי שנה בה, חזר אלירן לארץ. "הייתי במשך חודשיים אצל בן דוד שלי בנתניה, התאפסתי על עצמי, התאזנתי ואז עברתי לתל אביב, שם חזרתי לעבוד במועדונים באבטחה. למרות שלא היה לי פשוט מבחינה כספית ולא היה לי כיוון בחיים, לא חזרתי לחיים שהיו לי פה לפני התאונה. החלטתי החלטה מודעת שאני לא חוזר לפשע לעולם, לא משנה אילו הצעות אקבל או כמה כסף אוכל להרוויח".
לשמחתו ולמזלו, נכנסו לחייו שני אנשים, שכיום הם המשמעותיים ביותר בחייו המקצועיים והאישיים. "זה היה באוקטובר 2018. נשארתי עם עשרים שקלים בכיס ומזוודה עם בגדים וזה היה כל רכושי בעולם. את בת הזוג שלי והשותפה שלי לחיים ליאורה קרמרוב, הכרתי כשלא היה לי כלום, היא ישנה איתי אז בשני מזרני יחיד בדירת שותפים בתל אביב וקיבלה אותי ככה, תמכה בי ועזרה לי מאד, לדעתי, חצי מהקריירה הנוכחית שלי היא בזכותה והודות לה. היא לא מהתחום של פיתוח הגוף אבל אני מאד מעריך את דעתה ומתייעץ איתה בכל דבר.
"את איתיאל שפירא הכרתי כבר ב 2010, במהלך התחרות הראשונה שהשתתפתי בה. הוא הכל בשבילי, אדם נדיר עם לב ענק ואישיות מדהימה, כל מי שמכיר אותו אוהב אותו. כשהגעתי למצב שהייתי בו, התייעצתי איתו וגם שיתפתי אותו ברצון שלי לחזור לפיתוח הגוף. איתיאל נתן לי גב ותמך בי מאד בחזרה לתחום. לא היה לי מה להפסיד בשלב הזה, הגעתי ללא ציפיות אבל נתתי 110%".
אחרי הפסקה של כמעט שבע שנים אלירן לא האמין שיצליח, אבל בעזרת לאורה ואיתיאל הצליח לנצח ולזכות בתואר אלוף האלופים. "החוויה של התחרות הזאת הייתה מאד שונה מהתחרויות הקודמות שהשתתפתי בהן בתקופת הפנימייה. הפעם ידעתי שאם אני לא מנצח, אני חוזר לכלום ושום דבר וכנראה שלא אוכל להמשיך ולהישאר בתחום. הגעתי עם רעל מטורף והרגשתי שאף אחד לא יכול לקחת ממני את הניצחון הזה."
הזכייה בתחרות והתואר המכובד אלוף האלופים הגיעו בדיוק בזמן ומילאו את אלירן באושר, אך גם כעת, הוא לא נח על זרי הדפנה. עם שותפו וחברו איתיאל הוא הקים חברה לייעוץ ספורט ושומר את ברגליים על הקרקע, לא מסתנוור מההצלחה ומקפיד על כל הפרטים הקטנים. "אני ואיתיאל הקמנו את המשרד ומתחתיו גם חנות לתוספי תזונה בפתח תקווה, שם אני מתגורר כיום. הלקוחות שלנו מגיעים עם מטרה מסוימת בתחום הספורט ואנחנו עוזרים להם להגשים אותה ומספקים את הידע והכלים לעשות זאת, בין אם מדובר בהרזיה, התחטבות או אימונים לקראת תחרויות".
כשהוא מבקש להעביר מסר לבני נוער, הוא נזכר בתקופה לפני שהחל לעסוק בפיתוח הגוף. "הייתי מסתובב ברחובות בשעות הקטנות של הלילה, בלי מסגרת, בלי אחריות או סדר. כשנכנסתי לתחום, פתאום הלכתי לישון מוקדם, נחתי, דאגתי לעצמי, למה שאני אוכל ולמה שאני עושה ביומיום. הספורט שינה לי את החיים לטובה ונתן מסגרת יציבה. אני חושב שלפעמים צריך להגיע למקומות מאד נמוכים בחיים כדי להתעורר ולהתחיל לטפס למעלה. אני הגעתי למקום הזה והייתי רגע מלהפוך להומלס. אני רוצה להגיד לבני הנוער משפט שמאד השפיע עליי בחיים. 'אין הטיפה חוצבת בסלע בכוח עוצמתה, אלא בכוח התמדתה'. יש לכם תחביב שאתם אוהבים? שאתם טובים בו? תתמידו בו ותשקיעו בו, תנו לו להעסיק אתכם ולמלא את זמנכם. זה כמובן לא חייב להיות פיתוח גוף, אלא כל דבר שאתם אוהבים וממלא אתכם באושר. אם תתמידו, תרחיקו את עצמכם מצרות ותגיעו להישגים. עברתי בדרך תקופות קשות מאד. ככל שהדרך יותר קשה, הניצחון מתוק יותר".
