כל הילדים מציירים. אין הורה שלא קיבל בגאווה את הציור של הילד שלו מהגן, והתפעל כאילו היה הציור הכי יפה בעולם. כשעופרי כהן, בת ה-19 מכרמיאל, הביאה להוריה ציורים מהגן, זו הייתה התפעלות אמיתית. כבר אז ידעו לזהות, שלנגד עיניהם גדלה ילדה עם כישרון מיוחד. ליתר דיוק, זה היה דודה של כהן הצעירה, שהיה הראשון לזהות את הפוטנציאל הגלום בילדה היצירתית. כהן מספרת: "אני חושבת שזה התחיל כבר בגן. תמיד הבעתי את עצמי באיור. ציירתי על דפים, תיקים, קירות. אם יש משהו אחד שאני זוכרת בבירור זה את ציור החמניות של ואן גוך שציירתי בגן, אמא שלי שומרת אותו עד היום. זה טבוע בי מגיל קטן, אמא שלי מספרת שכשדוד שלי ראה ציור שציירתי, כבר בגיל שלוש, הוא ידע שיש כאן משהו אחר".
בגיל 13 היא עברה מדפי הציור למחשב, כשהתחילה להתנסות בעבודה בפוטושופ וציירה תמונות של אמנים שהעריצה: "התחלתי לצייר כל מה שראיתי בפייסבוק. בעיקר אמנים שהערצתי כמו אלון עדר, ירמי קפלן ויובל בנאי. הקדשתי לזה המון זמן ומצאתי את עצמי מציירת יותר ויותר, כך שבתיכון החלטתי ללמוד במגמת אמנות וגרפיקה. לרוב לא עשיתי את מה שאמרו לי בבית הספר, אהבתי לעשות דברים בדרך שלי והמגמה הזאת מאוד אפשרה לי את זה".
הציורים שלה הגיעו עד לאותם אמנים שהיו מושא הערצתה, אחד מהם אפילו מחזיק בציור שלה בביתו. "כשהייתי בתיכון מיכאל מושונוב הגיע להופעה בכרמיאל, בדיוק כשהייתי בטיול שנתי. במשך שנה וחצי הכנתי ציור שכולו נקודות נקודות של מושונוב וידעתי שלא משנה מה, הציור הזה צריך להגיע אליו. אמרתי לאמא שלי שהיא חייבת להביא לו את הציור וכך היא עשתה. עד השעה 12 בלילה היא המתינה בציפייה למושונוב, כשסוף סוף היא הבחינה בו, היא סובבה אליו את התמונה והוא פשוט נעצר מולה בפליאה. היא סיפרה לו עליי והוא לקח אליו את הציור. כשאמא שלי התקשרה לספר לי את שקרה, מושונוב היה על הקו ואני לא הצלחתי לעצור את הדמעות".
כהן היא בחורה שאפתנית ודעתנית, עם נפש של אמנית. אמה, אורית, מספרת על ילדה שעושה דברים תמיד בדרכה המיוחדת: "היא מאוד מוכשרת ומקורית. כל פעם שנתנו לה הוראות מפורטות במגמה בבית הספר, היא עשתה את הדברים בדרך שלה. היא הייתה ילדה עם אמירה ויש לה את הייחודיות שלה".
בין מילים לאמנות
כהן היא יוצרת, היא כותבת, מציירת ואפילו החלה לנגן על יוקללה. חלק מאותה ייחודיות עליה מדברת אימה של כהן, היא היכולת להפוך את המילים לציורים "תמיד הבעתי את עצמי באיור, כשהייתי מתוסכלת הייתי מסתגרת ומציירת, לוקחת עט ומשרבטת את הרגשות שלי החוצה. יש המון ציורים שחיברתי לדברים שכתבתי, עברתי הרבה הדרכות וסמינרים על איך לחבר את השרבוטים שלי לכתיבה וההיפך, אני מאוד אוהבת את ההתעסקות בין מילים לאמנות".
באמתחתה כבר שתי תערוכות בה הוצגו יצירותיה, הראשונה כבר בגיל 15. "התערוכה הראשונה התקיימה בכרמיאל, בה הצגתי דמויות שאיירתי בשחור לבן. תערוכה נוספת שלקחתי בה חלק התקיימה בבית ליבה בתל אביב, בה איירתי שירי "ספוקנוורד". איירתי מצבים שכל אחד רוצה שייגמרו מהר, כמו לפגוש את האקסית באוטובוס, או לחכות בתור לרופא. נהניתי להפוך סיפורים של אנשים לאיורים חזותיים, נוצר שם חיבור מעניין עבורי".
היא גם השתמשה בחיבור למילים בפרויקט הגמר שלה בכיתה י"ב: "בפרויקט הגמר שלי בחרתי שיר של להקת דירטיפליי, כותב השיר הסביר לי על הטקסט והפכתי אותו לחמישה ציורים כשכל אחד מתאר שתיים או שלוש שורות מהשיר". תוך כדי השנה האחרונה ללימודים היא הבינה שהיא רוצה לדחות את גיוסה לטובת שנת שירות. "הייתי הגרפיקאית של ארגון הספוקנוער, ארגון ארצי שעוסק בשירה מדוברת לבני נוער מכיתות ט' עד י"ב. אני הקמתי את הקבוצה הכרמיאלית וזו הייתה התגשמות של שתי אהבות שלי, כתיבה ואמנות. עם סיום הלימודים החלטתי לעשות שנת שירות בארגון, בקומונה באשדוד. רציתי להמשיך לעשות את מה שאני מאוד אוהבת, מה גם שההזדמנות להדריך חניכים קסמה לי מאוד".
עם רזומה מרשים וניסיון רב יחסית לגילה הצעיר, כהן מתקדמת שלב אחר שלב בדרך להפוך למובילה בתחומה. בעוד כשבועיים היא תתגייס לשורות צה"ל, לתפקיד הנחשק בתור גרפיקאית. "התקיים יום מיונים קפדני שכלל מבחנים וראיונות, אבל הדבר שהיה לי הכי קשה לעשות זה לבחור את תיק העבודות שלי. זה מלחיץ לדעת שכל האנשים סביבך עושים את אותו הדבר כמוך, בעיקר כשאני לא מאמינה ב'מרפקים' ותחרותיות, שמחתי שמצאתי את המקום שלי והתקבלתי".
בדרך לצה"ל
תיק העבודות העשיר שלה, מתאר חיים שלמים של בחורה צעירה, שיצירה מלווה אותה יום יום. ברגעי משבר ותסכול וברגעי אושר גדולים. "אני נוטה לשמור את הדברים שעשיתי ומחלקת אותם לתיקיות לפי זמנים. אני בהחלט שמה לב לתקופות בציור שלי, תקופה אחת אני מציירת בשחור לבן ותקופה אחרת אני מציירת בצבעים צבעוניים ומשוגעים, זה ממש מלווה תקופות בחיים שלי, מעין תיק עבודות של חיי".
על ידה השמאלית קעקוע של עיפרון, מעין תזכורת לייעוד שהיא זוכה להגשים. היא חולמת להמשיך וליצור כל חייה, ולהביא כבוד לצפון שהיא כל כך אוהבת. בצניעותה הגדולה היא עוד תכבוש את כולנו. "אני מקווה להמשיך ולעסוק בתחום הזה, ללמוד ולהתפתח. החלום בינתיים הוא ללמוד בבצלאל תקשורת חזותית. אני מקווה להתגבר על הקושי בלשווק את עצמי, בעולם של היום זה די הכרחי. אני שונאת לחתום על ציורים שלי לדוגמא, מצד אחד אני מאוד גאה בציורים האלה ומצד שני אני מרגישה שזה לשים את הזרקור עליי אל מול היצירה. כי בסופו של דבר לא מדובר בי, מדובר באמנות".
אז בגיל 19 עופרי כהן היא גרפיקאית ויוצרת, שהקימה שתי תערוכות, עבדה בתור גרפיקאית של ארגון ארצי, יצרה גרפיקה לשני קליפים של אמנים, והיד עוד נטויה. היא לא רוצה לעשות רעש, היא לא צריכה את תשומת הלב. כל מה שהיא צריכה זה להמשיך וליצור, להביע את עצמה לעולם בדרכים שהיא מכירה. כמו דיו של עט שנשפך, כך ליבה, כשהוא יוצא החוצה, ומותיר חותם.
