כרמיאל: משחק של החיים

קהילה על הבמה

תכירו את יצחק קאסה, מן ראובן, בנימין פקדו, עודד מוורטה, טובה גבייאו ושאר החברים, יוצאי העדה האתיופית שייסדו, יחד עם הבמאי אורי אבירם, תיאטרון קהילתי מקומי בשם "מקורצ'ין" שפירושו באמהרית גאווה. הם מביאים חוויות וקשיים אל הבמה וכבר מגבשים יחד תסריט להצגת הבכורה

הם צעירים, משכילים, מוכשרים ואוהבים תיאטרון. רובם נולדו, בגרו ומתגוררים בעיר וגאים בה. זה מה שמחבר קבוצת צעירים, שהקימה תיאטרון קהילתי בעיר על טהרת תושבי הקהילה האתיופית בעיר. לקבוצת התיאטרון ניתן השם המאוד משמעותי "מקורצי'ן" שפירושו בשפה האמהרית: גאווה.

"אנחנו רוצים שיכירו את הקהילה. חשוב לנו שיכירו את התרבות העשירה שלנו", הם אומרים פה אחד. אף מילה לא נשמעת על גזענות, ככל שזה נוגע ליחסיהם עם הישראלים הוותיקים, בני גילם, עמם גדלו ובגרו והם מרוצים מיחס החברה הכרמיאלית לבני העדה. "התחנכנו יחד בבתי ספר חילונים, לא הופלינו ולא הוכרחנו ללמוד בבתי ספר דתיים, כפי שקרה במקומות אחרים". יצחק קסאה מחברי הקבוצה, אף יודע לספר על חברים שעזבו ומצטערים ועל כאלו שעזבו וחזרו לעיר.

הרעיון להקים תיאטרון קהילתי התגבש לפני כשנה, עת התקיים הטקס הממלכתי השנתי להתייחדות עם יהודי אתיופיה, שנספו בסודן בדרכם לארץ המובטחת.

אורי אבירם, במאי ותסריטאי תיאטרון מוכר, מוותיקי העיר, נכח במקום, ומה שראו עיניו לא היה לרוחו. את הטקס ניהלו עובדי העירייה ממינהל הרווחה ולא בני הקהילה, כפי שאמור היה להיות. "אמרתי שזה נראה לי לא נורמלי שבני העדה לא מקיימים בעצמם את הטקס. שלא לדבר על כך שאף אחד לא ידע על קיומו וכך הגיעו פחות מ-100 איש".

מאותו הרגע, הרעיון של הקמת חוג תיאטרון קהילתי של בני העדה לא נתן לו מנוחה והוא החל לטוות קשרים עם כמה מן הצעירים המתגוררים בעיר. הראשון להתעניין ולהצטרף ליוזמה היה יצחק קאסה.

תכירו את השחקנים

יצחק קאסה (35) למד בבית הספר היסודי מוריה, תיכון עמית, כפר הנוער מאיר שפייה, בצבא שירת כלוחם ביחידה מובחרת והיום הוא סטודנט למדעי המדינה ויחסים דיפלומטיים באוניברסיטה הפתוחה. הוא עובד כרכז הקהילה בעיר, נשוי ובקרוב יהפוך לאבא. על הרעיון של הקמת התיאטרון הוא משתף: "אחד הנושאים שמכעיסים אותי ואת הקהילה זאת העובדה שהמדינה מנסה לשמר אותנו בטיפול מחלקות הרווחה ברשויות המוניציפליות. כמו גם ההתניה שנלמד בבתי ספר דתיים בגלל הטלת הספק ביהדותנו".

"אני מצפה שיחוקק חוק עזר עירוני", הוא מוסיף, "שיוציא את הטיפול של העדה שלנו מהרווחה. למה עולים ממדינות אחרות מטופלים במשרד הקליטה ואנחנו ברווחה? זו סטיגמה ואפליה בלתי סבירה. למשל, כאשר אנו משתלבים בעבודה, קחי לדוגמה שילוב אקדמאים בתפקידים דוגמת מחלקת הרווחה שרואה בעובדים הסוציאליים ממוצא אתיופי כמי שאמורים לטפל רק בעדה ולא כעובדים סוציאליים לכלל האוכלוסייה. קחי את ההתייחסות למנהיגות הרוחנית שלנו, לקייסים, אלה שלומדים במשך שבע שנים עד להכתרתם, המדינה אינה מכירה בסמכותם. אולי המדינה חושבת שהמוסד הזה ייעלם, אבל זה רצון הקהילה ויש לכבד את הקייסים בדיוק כפי שמכבדים סמכות רבנית ורוחנית אחרת".

מה אתם רוצים להשיג בתיאטרון?

"אני רוצה שיכירו את התרבות העשירה שלנו. אנחנו לא מסכנים, ההיפך הוא הנכון. הרוב אינו מכיר אותנו ואת התרבות שלנו כי מדובר בעדה מאוד שקטה".

במשך כחצי שנה פעלו ברחוב חמישה צעירים, שם החלו את צעדיהם הראשונים, כעת משניתן להם מקום מסודר במתנ"ס מגדים בשכונה המערבית, הם בטוחים שיצטרפו אליהם עוד צעירים.

צעירה נוספת בחבורה ואחת המייסדות היא מן ראובן, המוכרת בשם החיבה מנה. היא בת 34, שעברה מסלול דומה לקאסה: בית ספר יסודי אלון, תיכון מגדים, משקי"ת קישור וגיוס החיל האוויר, והיום סטודנטית לתואר ראשון בחינוך וקהילה במכללת כנרת.

מנה, למה תיאטרון?

"זה משהו שבא לי מבפנים. ברגע שפגשתי את אורי והתחלנו לדבר, החלטנו ללכת על זה. אני מאוד נהנית מהעבודה עם החברים ומהלימוד ואני בטוחה שנעשה דברים נפלאים, וגם נעביר מסר של היכרות עם הקהילה שלנו".

בנימין פקדו (34) הוא ה"דבק" של הקבוצה. למד בבית הספר היסודי האיריסים, תיכון כרמים, מכונאי מטוסים ותומך לחימה בצבא, שם זכה בשלוש תעודות הצטיינות. היום הוא עובד במערך הבטיחות של רכבת ישראל בכרמיאל.

רות מקונן (34) היא מעצבת פנים, מתגוררת כרגע במושב שזור עם בן זוגה, שעלה לארץ ממדינות חבר העמים. היא למדה בבית הספר היסודי אשכול, תיכון הורוביץ, משקית קורסים בחיל האוויר. "יש דברים מאוד מעניינים בתרבות שלנו, אבל הכל נשאר אצלנו. יש גם הרבה מקרים בקהילה שרק דרך התיאטרון אפשר להעביר וזה מה שאני הייתי רוצה".

מנשה אמבאי (34) עשה את לימודי התיכון בפנימיית כפר גלים ובצבא שירת בגבעתי. הוא בעל כישרון רב במוזיקה, ובעיקר עושה מוסיקת ראפ. "התיאטרון הוא מקום מאוד מגבש, אני שמח שיש מסגרת כזאת, זו הפעם הראשונה שיש דבר כזה בעיר".

צעיר המשתתפים הוא עודד מוורטה (19). הוא מוכשר באופן יוצא דופן, עובד למחייתו ונמצא בהליכים לקראת גיוסו לצה"ל.

האחות הגדולה של החבורה היא טובה גבייאו (47) אמא לשלושה ילדים, שעוסקת בחינוך בלתי פורמלי בבתי ספר כמגשרת חינוכית וכמנחת קבוצות. בנוסף, היא מרצה על התרבות האתיופית וכותבת ומשווקת ספרי ילדים. הספר הראשון שלה נקרא "הצמות של למלם" והשני "שמלת החג של טרויה".

למה את מצפה מהבמה?

"התיאטרון הוא אחד הכלים החשובים להנגשת התרבות והסיפורים של הקהילה  לקהל הרחב. על ידי כך נתרום לקליטה טובה ולשילובם של בני הקהילה בחברה.

הציפייה שלי היא שנצליח, בהובלתו של אורי אבירם, ליצור תיאטרון משמעותי ושנדע להציג את התרבות הנפלאה שלנו בגאווה".

חדר ללא עלות במגדים

מנהל שלוחת המתנ"ס, אריה שחר, פגש את קאסה בעירייה, התאהב ברעיון והציע לו חדר בשלוחת מגדים. "קסאה סיפר לי שהוא מחפש מקום לתיאטרון אתיופי. הצעתי לו חדר ללא עלות מאחר ואני מאמין כי אחד האתגרים והתפקידים של המתנ"ס הוא להוות גוף קהילתי. חשוב לנו מאוד שהמתנ"ס יהיה חלק מהקהילה במרחב בו הוא נמצא".

לדברי אורי אבירם: "בתיאטרון העבודה מתמקדת בקבוצה בעלת מכנה משותף. הקבוצה הופכת לקבוצת שחקנים בזכות תהליך שנעשה על הבמה. בתהליך העבודה מעלים המשתתפים חומרים מעולמם האישי, מתנסים בתיאטרון ובדינמיקה קבוצתית, ולבסוף מעבד הבמאי את החומרים והטקסטים לכדי הצגה, אשר תוצג בפני הקהילה המקומית".

מה עושים במפגשים?

"התהליך התיאטרלי-קהילתי מבוסס על גיבוש קבוצה יוצרת. הקבוצה מתרגלת טכניקות תיאטרון בסיסיות המאפשרות לה למצוא דרכים חדשות לביטוי אישי. מתוך כך, מתגבשת אמירה בימתית שמבוססת על ניסיון החיים של הקבוצה לכדי הצגה. במובן זה, ניתן לראות את התיאטרון הקהילתי ככלי מכוון שינוי- אישי, קבוצתי וחברתי.

הקבוצה פוגשת מתודות שונות של הפעלה קבוצתית-יצירתית אשר עושות שימוש בתנועה, במלל, בשירה, בשתיקה ובאמצעים רבים אחרים שאינם מצויים בשגרת היום יום שלהם בקהילה ויכולים לשבור מחסומים של שפה, גיל ומוצא".

לקראת חג החנוכה, מקווים אבירם ושחר, כי תיאטרון "מקורצי'ן" יעלה עם הצגת בכורה עבור תלמידי בית הספר "פסגות", הסמוך לשלוחה.