חג פורים מעלה זיכרונות מרגשים בקרב הילדים והמבוגרים כאחד. כמעט כולנו חלמנו לקום כל בוקר, להתחפש, להשתטות, לעטות מסיכה ולהיכנס לעולם שכולו דמיון. חלקנו גם הגשמנו את משאלת הלב הזו. ראיון עם אנשים שעבורם כל יום פורים.
הקרקס של האחים סירקולד
נועם (27), יליד כרמיאל המתגורר כיום בקריית טבעון, הוא אמן קרקס. "החלום שלי מגיל שמונה היה להיות קוסם ואיכשהו יצא שנהייתי להטוטן. המון שנים התעסקתי בקרקס בתוך תחביב, מעט אחרי שהתחלתי ללמוד אחי הקטן, ירון, התחיל להתעסק גם הוא בקרקס, שנינו עושים בעיקר ג'אגלינג, אבל עם השנים התפתחנו ולמדנו עוד כל מיני דברים".
אחיו הצעיר של נועם, ירון (24), נשוי טרי, מתגורר באבן יהודה כחלק מקהילת קרקס. "ביני לבין נועם יש הפרש של שלוש שנים, הערצתי אותו. עושה כל מה שהוא עושה ורוצה כל מה שהוא רוצה להיות".
האחים למדו את אמנות הקרקס, תחילה כתחביב, וכבוגרים בחרו להפוך את האהבה למקצוע. ירון: "לקחתי חלק בחוגי ג'אגלינג, תנועה, אקרובטיקה. כשהייתי חלק מקרקס הנוער כבר התחלתי להופיע והשתתפתי בסיבוב הופעות של הקרקס בחו"ל ביחד עם עוד קרקסים".
נועם: "ירון ואני היינו יחד במשך הרבה שנים בקרקס גליל, פרויקט ערבי – יהודי משותף ליישובים באזור כרמיאל. סביב גיל 20 החלטתי לתת לזה צ'אנס אמיתי. למדתי שנה בסנדסיאל, בית ספר לתיאטרון, מחול וקרקס מודרני. מאז אני מופיע גם עם ירון ואני מופיע גם לבד. אנחנו עושים הרבה שמח, בכל הזדמנות שיש לנו".
איך התחושה להרגיש פורים כל השנה?
ירון: "אני חושב שאני מסיר מסכה. כשאני עולה על הבמה, לא משנה איזה מטען יש לזה, אני שם, ואני שם באמת. אני מוריד מסכה של מגבלות חברתיות, מבוכות חברתיות שלפעמים דורשות מאתנו התאמה חברתית. על הבמה המסכה שלי יורדת, אני לא מאמין בזיופים, זה לא עובד על במה, על הבמה אני הכי אמתי שאני יכול להיות".
מהצד השני, נועם מתייחס לדמויות השונות שהוא מגלם כמסכה. "להיות על במה זה כבר מסכה. גם אם אני לא מאופר ואין עליי בכלל תחפושת. אומרים על האף של הליצן, שזו המסכה הכי קטנה בעולם. רואים את הפנים שלך, אתה הכי חשוף, ויחד עם זאת, הקסם הזה שאני מופיע ואתם מסתכלים עליי, זה קסם שמאפשר למשהו גדול יותר מהחיים לקרות. כשאני עומד על הבמה ועושה את הטריקים שלי אני יכול להגיד הכל, לעשות הכל. כאמן קרקס, זה שאני עוטה על עצמי מסכה, זה משהו שנותן המון כוח, מוציא דברים שלא היה אומץ להוציא".
יש הבדל בין הדמויות שלכם על הבמה לבין ירון ונועם בחיים?
נועם: "לא הייתי ילד מאוד מקובל, לא היו לי המון חברים. לא הרשיתי לעצמי להשתטות ולהשתולל ולעשות הצגות בפומבי. עם זאת, בתוך המשפחה ומול החברים, תמיד הייתה בי שטות נורא גדולה והרבה מאוד רצון להיראות לצד המבוכה".
ירון: "אני אוהב להיות על הבמה. יש בזה אדרנלין, הנאה שמגיעה עם המון פחד, פחד במה שהיה מאז ומתמיד".
נועם: "הבמה מוציאה מכל אחד משהו אחר וזה קסם מטורף. אני מאוד אוהב את מה שהבמה מוציאה ממני, זה סוג של ריפוי, במיוחד ההתעסקות בליצנות".
תיאטרון "סיפורימפו"
רינת ויוקי דגן הגיעו לכרמיאל, כל אחד ממקום מגוריו, בשנת 1999. יוקי, שלמד תעשייה וניהול, עסק בניהול פרויקטים, אבל חש שדווקא חליפת העבודה, בגדי היום יום הם תחפושת. "לא הייתי מסופק בעבודה שלי והלכתי לעבוד עם רינת, שהיה לה אז גן ילדים. האימהות אמרו לי 'יוקי, אתה מבוזבז', והן נתנו לי את הפוש הזה להתחיל משהו חדש. כך פתחתי את מסיבומבה בשנת 2009".
רינת, שלמדה הוראה וחינוך, הפעילה גן ילדים בכרמיאל במשך 13 שנים. את הרעיון לתיאטרון 'סיפורימפו' שאבה רינת מהעבודה בגן. "סיפרתי סיפורים לילדים, מהסיפורים יצרתי דמויות של ממש. ראיתי שזה מושך אותי, שזה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, החלטתי לכתוב סיפורים בעצמי ולפתוח תיאטרון גדול".
רינת ויוקי מופיעים יחד בתיאטרון כדמויות שונות, ובמסגרת ההצגות גם מחפשים את הילדים שמגיעים כקהל.
יוקי מספר על תחושת סיפוק של ממש מעבודתו עם הילדים, שמלווה אותו כדרך חיים. "המשפט שמוביל אותי זה 'לשמח ולשמוח זה כל הכוח'. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה, נהנה מכל רגע. נכון שזה מקור פרנסה, אבל כשילד בן ארבע בא אליי ואומר לי 'יוקי, היה לי כיף איתך', 'יוקי, תעשה לי יום הולדת', 'יוקי, אני רוצה להיות איתך בצהרון', בשבילי זה הכל".
יש קושי לגלם דמויות שונות, כפי שאתם מגלמים?
רינת: "זה כיף, כל שבוע אתה נכנס לדמות אחרת, חיה אחרת. אתה משלב את החיים שלך בתוך התיאטרון. כל החוויות שצברת בחיים אתה חווה שוב דרך המסכות. הכל משתקף דרך התחפושות והדמויות שאני יוצרת".
יוקי, שנולד בשם יואל, מספר שהוא – עצמו, זו הדמות שהוא הכי אוהב לגלם. "זה עוד מהקיבוץ, אין לזה משמעות, גם להורים שלי אין הסבר לזה. זה חלק מהמותג, בתעשייה וניהול הייתי יואל דגן, זה היה רשמי כזה. אבל אין יותר, יוקי הרבה יותר קליט עם הילדים".
האהבה לתחפושות הגיעה מתוך חוויות הילדות?
רינת: "מאוד אהבתי להתחפש, במיוחד לנסיכות. היום אני מתחפשת לכל מה שאפשר. הייתי ילדה מאוד שמחה, אוספת סביבי ילדים ומספרת סיפורים מאז שאני קטנה".
יוקי: "כילד תמיד אהבתי לצחוק, לטרוף את החיים וליהנות. ככה אני משתדל גם היום, גם עם מי שנמצא במסגרות שלי".
לדף הפייסבוק של תיאטרון סיפורימפו
טובה והכובע
טובה אינגבר (40), ילידת כרמיאל ותושבת הקריות, מגלמת מידי יום את הדמות 'טובה והכובע', ובאמצעות הכובע מעבירה את הילדים חוויות מרגשות של צחוק, משחק וציורים. "אני עשרים שנה בתחום. לפני כן שיחקתי כדורסל אצל יוסי הר אבן. התעסקתי 13 שנים בספורט, הספורט היה הדבר הכי חשוב לי בחיים, כל הזמן הייתי עם כדור ביד".
לאחר שהשתחררה משירותה הצבאי, השתלבה טובה בצוות בידור שהופיע ברחבי הארץ, כעבודה מועדפת. מתוך החוויה, הבינה טובה שהיא נולדה לבמות, ופנתה ללימודי המשחק בבית צבי. "לא תכננתי להתקבל, רק ניגשתי למבחנים, לא הבנתי את המשמעות של להיות שחקן".
הלימודים האינטנסיביים לימדו את טובה שבמות התיאטרון פחות מדברות אליה, והיא בחרה לאחר שנה וחצי לעזוב את הלימודים.
לאחר שעזבה את לימודי המשחק, החלה את לימודיה האקדמיים בחינוך לגיל הרך, אך גם אותם לא השלימה. "רציתי את השילוב בין גננת למשחק. עד שהבנתי שמקומי על הבמה, כשחקנית לילדים ועם מופע לילדים".
בעזרתו של שלומי לניאדו (יליד כרמיאל, גם הוא), יועץ אמנותי שכתב ליובל המבולבל, דוד חיים וכוכבי ילדים נוספים, כתבה טובה את המופע 'טובה והכובע' והתחילה במסע הופעות: "עבדתי כמופע על במות גדולות – קניונים, מופע חימום ליובל המבולבל, דרך זה גיליתי שיש כזה דבר 'חינם' למי שרוצה להרגיש כוכבות".
היא קיבלה החלטה להתאים את המופע שלה לימי הולדת, והחלה לעבוד כעצמאית, ולא דרך חברות ניהול. "שמונה שנים שאנחנו 'טובה והכובע הפקות'. הכנסנו שירותי מזון (פוד טראק וברים), קישוטי בלונים. התפתחתי בתחום ההפקה לימי הולדת, יחד עם בעלי, ברוך".
איך החוויה של כל יום פורים?
"בכל פעם שואלים אותי 'איך את עושה את זה כל יום?' זה מאוד כיף, את מתנתקת לשעתיים, את משמחת ומשמחים אותך בחזרה. כשהילדים צוחקים ומתגלגלים, הם משמחים אותי. מגיל קטן תמיד אהבתי ילדים. הילד, אין לו מחסומים. אם זה מצחיק הוא צוחק, הוא לא מסתכל אם אחרים צוחקים, מה יגידו עליו. אין את זה לילדים. אני מתחברת לזה שילדים לא שמים תחפושת. הילדים צוחקים מהלב, הם רצים ומחבקים, אוהבים. בלי תחפושות בכלל".
כילדה, אהבת להתחפש?
"תמיד אהבתי את החג הזה. בבית הספר הייתי מצחיקה הרבה, אהבתי להשתטות ובפורים תמיד הייתי מתחפשת".
