לפני שנתיים סגרה אילה אטיאס את דלת ביתה בתל אביב, ונסעה למצוא את השקט במקום הכי צפוני שהכירה, נהריה. סיפור חייה ספוג בזיכרונות רחוקים ובהרבה מאבקים במערכות החינוך, המשפט והרווחה בישראל, כשנלחמה על איכות חייו של בנה היחיד, יונתן, שהיה חולה בניוון שרירים. כסובלת מפוסט טראומה בעקבות מאורעות חייה ומותו של בנה, היא צורכת תרופות על בסיס קבוע, ובחצי השנה האחרונה היא מנהלת מאבק עיקש בקופת חולים כללית בה היא חברה, שיאפשרו לתושבי עמידר, השכונה בה היא מתגוררת, לרכוש תרופות בהסדר עם בית המרקחת הקרוב לביתה ולמרפאה, "בריאות והומאופטיה", במרכז אלון. כחלק מהמאבק, פנתה גם לקופות החולים האחרות, כשהשבוע הצטרפה גם קופת החולים מאוחדת לרכישת תרופות במחירי הקופה, להסדר עם בית המרקחת. כעת, לקוחות מאוחדת ולאומית נהנים מרכישת תרופות בהסדר, כשהצפי הוא שגם מכבי תצטרף עד סוף השנה. קופת חולים כללית, עד כה, נותרה איתנה בסירובה. מבחינת אטיאס, היא לא מתכוונת לוותר, ותלך עם המאבק הכי רחוק שאפשר, כשהיא נלחמת עבור כל תושבי השכונה, בהם: הקשישים והחוסים, שאין סיבה שיסעו רחוק על מנת לרכוש תרופות המצילות את חייהם.
את אבי בנה, תושב חוץ, הכירה בצעירותה. שנתיים וחצי אחרי שנולד נפרדו השניים. כשיונתן היה בן שלוש וחצי, הוא סבל מקשיי נשימה והיא לקחה אותו, כמו כל אמא מודאגת, לרופא. אחרי בדיקות שערכו הרופאים, נקבע כי יונתן חולה במחלת ניוון שרירים. "יונתן שלי היה ילד מפותח ובריא. אחרי הפרידה מאביו, החלטתי שאני מגדלת אותו לבדי והיינו מאושרים. ביום בו נודע לנו כי הוא חולה, התחלתי לספור את חיי לאחור. עשיתי הכל כדי להקל עליו. לא היה לי הרבה ובישראל לא הכירו בו בשנים הראשונות כנכה. כילד שמצבו הולך ומתדרדר, הוא הגיע למצב כזה, שכדי לקום מהספה היה לוקח לו 25 דקות. הלב היה נקרע לי. לקחתי אותו לכל מקום אפשרי. טיפלתי בו ברייקי, צרפתי אותו לתהליך קבלה של תרופה ניסיונית, אבל הילד דעך לי מול העיניים. אני לא אשכח יום אחד, כשהיה בן 11, ישבתי בסלון והוא היה בשירותים. שאלתי אותו אם הכל בסדר, והוא אמר לי "אמא, עזבי אותי". ניגשתי אליו והוא לא קם מהשירותים. הוא היה כולו מלא בצרכים. הכנסתי אותו לאמבטיה ושנינו בכינו. הוא מהבושה ואני כיוון שלא היה לי איך להציל אותו. רציתי לעטוף אותו. את הילד שלי שהגיע לעולם לראות איך הוא הולך ודועך".
כשמצבו מתדרדר, ביקשה אטיאס למצוא לבנה כיסא גלגלים. הקושי בגידול בן חולה לא סייע למצבה הכלכלי, אך גם מהמדינה לא קיבלה שום סיוע. באותן שנים, הופחתה הקצבה של האמהות החד הוריות, וכל מה שיכלה לקבל, זה כיסא גלגלים מיד שרה. "חשבתי איך "למכור" ליונתן את המעבר לכיסא הגלגלים, כי כבר היה לו מאוד קשה להתנייד. הזמנתי חברים, שמנו מוזיקה ונכנסתי לסלון, כשאני מתגלגלת בריקודים על הכיסא. כולם מחאו כפיים ושמחו, ויונתן אמר שגם הוא רוצה לשבת על הכיסא. תחילה הושבתי אותו עליי ורקדנו יחד, וכשהוא התעקש, קמתי מהכיסא והוא התיישב. לא נשארה עין יבשה בחדר. כולם ידעו שהכל הצגה, עבורו. שאלתי אותו אם כיף לו והוא אמר שהכי כיף לו בעולם, וככה היה החיבור הראשוני שלו לניידות".
נלחמת במערכת
המאבק החשוב הראשון שלה, היה בבית הספר של יונתן, שלא היה מותאם לילדים בעלי מוגבלויות. לפני עשרים שנה המודעות לנושא לא היתה גבוהה, וילדים שסבלו ממגבלות כלשהי נאלצו ללמוד בבתי ספר מיוחדים. אך כיוון שאטיאס הבטיחה לעשות הכל על מנת שבנה יגדל כילד רגיל בין ילדים, מצאה את הפתרונות לשילוב בנה בבית הספר בו למד. "מצבו של יונתן הוסיף להתדרדר, וכשקיבל את כיסא הגלגלים, משרד החינוך טען שעליי להעביר את הילד למסגרת אחרת, אך התעקשתי להשאיר אותו עם החברים שלו. זמן קצר אחר-כך, בית הספר הותאם לילדים בעלי מוגבלות".
ככל שהדרדר מצבו של יונתן, כך גם התדרדר מצבם הכלכלי של האם ובנה. "היו ימים שלא היה לנו מה לאכול" היא מספרת בעצב. "המלחמה היומיומית הזו התישה את שנינו. ערב פסח אחד הזמינו אותנו לארוחת חג, אבל לא היה לנו איך להגיע. לא היה באפשרותי להזמין מונית. הרגשתי שאני מאכזבת את הבן שלי. הוא היה כל כך רעב שהוא אמר לי "אמא, תני לי כדור כדי שזה יעבור" הוא התכוון לעצב, לאכזבה ולרעב גם יחד".
בדיוק אז הכתה בה ההבנה, שאולי הגיע הזמן שהאב יחזור לתמונה. אמנם החליטה שהיא מגדלת אותו לבדה, אך חייו ורווחתו של הילד חשובים לה יותר. אחרי 12 שנים שניתקה קשר עם אביו של יונתן, יצרה איתו קשר וביקשה שייקח חלק בטיפולו. אבל אז, החל האב להתכחש לבנו, ודרש בדיקת די. אן. איי. הבדיקה הוכיחה ללא צל של ספק שהוא האבא. היא החליטה שהיא יוצאת לדרך עם יונתן למדינתו של האב, כדי לאפשר לו חיים טובים יותר. "סיפרתי לאביו של יונתן כמה המצב פה לא טוב. שהילד לא מקבל כלום בישראל, שיש אנשים קבורים בתוך הבית כי המדינה לא עוזרת. לצערי, בעודי רוצה לצאת ממדינת ישראל, עיריית תל אביב החליטה שאני חייבת לטוס ולחזור חזרה, כיוון שבתוך המאבק שלי לחיים רגילים של יונתן, במסגרת בית הספר, העליתי את יונתן על ההסעות הרגילות, ולא על הסעות לבעלי מוגבלויות, בידיעה שהנהגים שהציבו להם היו פורעי חוק והיה לי חשש כבד באשר לנהיגתם ובאופן בו מעלים את יונתן לרכב. נוצר בלאגן שלם בגלל זה, וזה הגיע עד לצו עיכוב יציאה מהארץ. בסופו של דבר, אפשרו לי לצאת רק לחודש מהארץ, ולא להישאר שם. במהלך החודש שהייתי שם, יונתן קיבל כיסא גלגלים מיוחד שעלותו עשרות אלפי דולרים, הרחיבו את הדלתות בבית ושמו חיישן לפתיחת הדלת. הוא הגיע מכלום שאפשרו לו בישראל לטיפול הטוב ביותר שיש במדינה זרה".
אחרי חודש, הייתה אטיאס מחויבת לחזור, וכאן, היה הויתור הקשה ביותר שתעשה בחייה. היא הבינה, שכדי לאפשר לבנה חיים איכותיים ורווחה כלכלית, תאלץ להשאיר אותו עם אביו ולחזור לארץ. "אחרי שהחלטתי שאני משאירה את יונתן שם, חזרתי לפה כמו אסירת עולם. הייתי איתו בקשר יומיומי ולשמחתי ראיתי איך הוא פורח. הילד התאמן בנבחרת של בעלי מוגבלויות ובבית הספר שאלו אותו מה הוא צריך כדי שיהיה לו יותר קל. לשמחתי, מגיל 13 הוא קיבל כל מה שלא קיבל בארץ, מזרן מיוחד, מנוף בחדר. הבנתי שהוצאתי את הילד מתופת. מחיים של השפלות. החברים מבית הספר שלו אמרו לו שהוא הילד הכי אמיץ שהכירו. ידעתי שעשיתי משהו טוב עבורו".
יונתן התגורר עם אביו במשך שבע שנים. עד שיום אחד התדרדר מצבו. "לילה אחד חלמתי שיונתן עטוף בתוך בלון וקורא לי "אמא, תעזרי לי". למחרת, אביו התקשר לעדכן אותי שמצבו לא טוב. טסתי לנמל התעופה, עם עורך דין, כדי לאפשר לי לצאת מהארץ לבקר אותו. אבל הוא כבר נפטר בשנתו. נלחמתי כדי לטוס ולקבור אותו, ובסוף, קיבלתי אישור לטוס ללוויה. עברתי את המסע הכי קשה בחיים. הנשמה נקרעה לי עד שהגעתי לשם".
השקט שנשאר
אטיאס חזרה לשקט בארץ. מנסה להתאבל, ללא הצלחה. "אף פעם לא היה לי מישהו שתמך בי, והייתי לבד גם בימים ההם. לצערי, עד היום לא הספקתי ממש להתאבל. עדיין לא יצא ממני הכאב. כששבתי לארץ ניגשתי לרב וביקשתי לשבת שבעה. קמתי מהשבעה, התקלחתי ופתאום היתה דממה. הלבד והריקנות השתלטו עליי. התרחקתי מכולם. מאז, הרבה דברים טמונים אצלי בפנים ועלולים להתפרץ ומי כמוני מבינה את המשמעות של צריכת תרופות על בסיס קבוע. אני בעצמי נוסעת לעיר לבית המרקחת של הכללית בגעתון על מנת לרכוש את התרופות שלי".
אטיאס לא לבד במאבקה. תושבים רבים מתרעמים על כך כי בצאתם ממרפאת הכללית במרכז המסחרי אלון שבשכונה, אין באפשרותם לגשת לבית המרקחת הסמוך ולרכוש תרופות תחת הסדר עם הכללית. לקוחות הכללית הגישו עצומה ושלחו מכתבים המלינים על כך שהם צריכים לחפש בית מרקחת המכבד את הכללית בעיר, למרות שקיים בית מרקחת צמוד למרפאה. המשמעות היא שאנשים חולים נאלצים, אחרי ביקור אצל הרופא, לנסוע לעיר או לשכונות אחרות עם המרשם הרפואי, על מנת לרכוש את התרופות. מה שגורם להם לטרטור בזמן חוליים.
עד לפני הרחבת המרפאה בשכונת עמידר, היה חדר תרופות המספק תרופות ללקוחות שהגיעו לביקור אצל הרופא. אך כיום, הכללית לא מעניקה שירותי רוקחות במרפאה המחודשת ל – 6,000 לקוחותיה בעמידר, שנותרו בלי בית מרקחת בהסדר. לא ברור מדוע מתנגדת הקופה להסדר, שכן, בשכונות טרומפלדור, יוספטל, אוסישקין ונהריה הירוקה קיימים בתי מרקחת ובעין שרה יש הסדר עם הפארם בקניון.
חשוב לציין, כי משפחות מרובות ילדים ומבוגרים בשכונה וכן חולים כרוניים, שעל פי חוק קיימת עבורם תקרת תשלום עבור תרופות, עד 150 ₪, הם הנפגעים העיקריים. שכן, המבוגרים והמשפחות נאלצים לשלם סכומים גבוהים יותר ממה שיכלו לשלם עם ההסדר, וכן חולים כרוניים, שהיו יכולים לרכוש הרבה יותר תרופות בסכומים המוקצבים להם.
כללית הגיבה במהלך המאבק כי היא מעניקה למטופליה בנהריה רשת ענפה של שירות בתי מרקחת: ברחבי העיר פועלות חמש מרפאות בהן יש בתי מרקחת: געתון, טרומפלדור, היועצת, נהריה ירוקה ונהריה יוספטל. כמו כן, קיים הסדר עם 2 בתי מרקחת של רשתות הפארם: סופר פארם בבניין כוכב הגעתון, ובי בקניון נהריה, בהם יכולים מבוטחי כללית למשוך תרופות מרשם בהשתתפות עצמית בלבד, כמו בבתי המרקחת של הקופה. עוד הוסיפה: "יש להדגיש כי לנוחות מבוטחי כללית, ניתן כיום לקבל תרופות קבועות לתקופה של עד ארבעה חודשים, כך שבדרך כלל מספר הביקורים הנדרשים בבית מרקחת קטן מאד. בנוסף, כדי להקל על המטופלים מציעה כללית אפשרות לזמן מראש תור באפליקציה – שירות הפועל כיום בבתי המרקחת במרפאות געתון, יועצת ויוספטל ויורחב בעתיד. החלטה על פתיחת בית מרקחת במרפאה, או על הסכם עם בית מרקחת פרטי, מבוססת על מכלול רב של שיקולים. מבדיקות חוזרות שערכנו, לא קיים כיום צורך בהתקשרות עם בית המרקחת הנ"ל וכאמור, למבוטחינו באזור יש מענה מקיף וזמין. כמובן, שככל שיתעורר צורך כזה בעתיד, נפעל בהתאם".
"אני מבינה את הקושי והכאב של התושבים בעמידר". היא אומרת. "בשנתיים שאני גרה בנהריה, התאהבתי בתושבים כאן. בנהריה מצאתי את השקט שכל כך הייתי זקוקה לו. כל כך שמחתי כשמצאתי את בית מרקחת מתחת לבית שלי. פניתי לכללית, שלחתי כתבים, סייעתי לתושבים נוספים לשלוח את פניותיהם באותו נושא, יזמתי הפנינג במשך שבוע, והכללית – בשלה. שמעתי כל כך הרבה סיפורים של אנשים שהזכירו לי בדיוק את מה שעברתי עם יונתן, כשנאלצתי לנסוע לירושלים על מנת לבצע בדיקות ספציפיות ולרכוש תרופות. איך יכול להיות שהכללית כל כך אטומים ללקוחות שלהם כאן ולא מאפשרים מכירת תרופות בהסדר?"
