צביה גולן מנהריה התחילה לכתוב למגירה וכשאזרה אומץ שיתפה את הכישרון שלה עם העולם וספרה "דממת הספק" אף הומחז על ידי מנחם רם. הכתיבה היא תרפיה עבורה ולאחרונה השיקה את ספרה "6000 ק"מ של הבטחה" שמדבר על נחישות. צביה קוראת לכולנו להגשים חלומות, להעז וליצור ואתם מוזמנים להיכנס לאחת מחנויות הספרים וליהנות מספריה, זה בוודאי יסב לה אושר
כתיבה מלווה את צביה גולן כל חייה. מהימים בהם הרגישה בודדה בחצר בית הספר, ושפכה את ליבה ליומן החיים שקנו לה הוריה. שנים כתבה למגירה, עד שאזרה אומץ ושיתפה את הכישרון שלה עם העולם. מאז, היא מספרת, היא פשוט לא יכולה להפסיק.
גולן גרה בנהריה, נשואה, אם לארבעה וסבתא ל-17 נכדים גדולים וקטנים. במשך 38 שנים עבדה במשרד החינוך, ניהלה שני מרכזי למידה לילדים עם צרכים מיוחדים ואת האגף לגיל הרך באחד הקיבוצים. היום, לאחר שפרשה לגמלאות, גולן עובדת בעמותת אנוש לנפגעי נפש בקרית ים בתור מדריכה שיקומית. היא מספרת שעד היום, אם שואלים אותה מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה, היא עונה 'סופרת'.
"התחלתי לכתוב כשהייתי ילדה. הייתי דחויה בחברה בגלל עודף משקל. הייתי האחת שלא רצו לשחק איתה בכדור, שלעגו לה וקראו לה בשמות גנאי. העלבון הכי גדול שליווה אותי לאורך הילדות היה שאין לי תועלת, ולאט לאט מצאתי את עצמי מסתגרת לתוך עצמי. גדלתי בבית מאושר, שמח ומאוד תומך. הוריי קנו לי יומן חיים והציעו לי לכתוב בו, כך הכל התחיל. כשהייתי בת 11 טבעה הצוללת דקר וזה היה אירוע מאוד משמעותי עבורי. בבית הספר הסתובבו שמועות שהצוללת נמצאה ואני זוכרת שהגעתי הביתה מאוד שמחה, ובבית התברר לי שלא כך קרה. הלכתי לחדרי וכתבתי שיר ביומן שלי. כשהראיתי אותו לאבא שלי, הוא התרוצץ בבית וקרא בקול 'הבת שלי ביאליק'. אני זוכרת את זה לפרטי פרטים, המסר שלי היום להורים של ילדים דחויים חברתית, ויש לא מעט כאלה, הוא למצוא את התחום שהילד שלכם טוב בו ולטפח אותו, רק ככה תוכלו לעזור להם לפתח ביטחון עצמי".
"הבת שלי ביאליק"
חוסר הביטחון בגילה הצעיר השפיע על גולן, שלא הייתה מוכנה לחשוף את כתביה. "הייתי אדם חסר ביטחון והכתיבה הייתה אך ורק למגירה, לא רציתי שאף אחד יראה. הוצאתי את הספר הראשון שלי רק בשנת 2008. אבא שלי ובן זוגי מאוד תמכו בי, והם שכנעו אותי לעשות את הצעד הזה. הספר הראשון שהוצאתי נקרא "כביסה מלוכלכת" והוא מורכב מסיפורים קצרים על זוגיות, גירושים וכל מה שביניהם. הפסיכולוגים שקראו אותו אמרו שהוא עושה חור בבטן הרכה, והוא זכה לפרסום יפה מבלי שאדע מי נגד מי, עוד לא הכרתי את העולם הזה של הספרות".
שנתיים לאחר הצלחת הספר הראשון, גולן מוציאה לאור ספר נוסף בשם "קולות מן החדר". "הספר מגולל את סיפורם של פסיכולוג המטפל בכל מיני דמויות, ואשתו שעומדת מאחורי הדלת ומקשיבה לטיפולים, דרכם היא מנסה ללמוד על מערכת היחסית הזוגית שלהם ועל מערכת היחסית הקשה של בעלה עם בנם היחיד. את שהיא שומעת בטיפולים היא משליכה על עצמה עד שהיא כמעט משתגעת. ב-2011, שנה לאחר מכן, יצא ספר נוסף בשם "חטאים קטנים", שם מסופר על אישה שמאבדת אמונה בהשגחה עליונה. הספר מתאר אירועים קשים שקורים במדינה לצד האירועים שפוקדים את חייה האישיים של גיבורת הספר וגורמים לה לאבד את אמונתה".
2011 הייתה גם השנה בה גולן איבדה את המעריץ הכי גדול שלה, אביה. "אבא שלי היה הדמות הכי משמעותית בחיים שלי, תמיד הייתי ילדה של אבא. הוא היה שותף מלא לכל אות שכתבתי. את הגרסה הראשונה של הספר "חטאים קטנים" שכתבתי, הוא קרא ולא אהב. הוא נתן לי ביקורת די קשה וגנזתי אותו. בחודשיים האחרונים לפני שנפרדנו, עשיתי את כל התיקונים הדרושים. לצערי לא יכולתי להראות לו אותם, כי הוא כבר לא כל כך תקשר. עמדתי ליד מיטתו ואמרתי לו שאני מוציאה את הספר וכך עשיתי. הוא היה מחפש ובודק האם כתובה מילה בעיתון על אחד הספרים שלי, לצערי הוא לא זכה לראות את זה קורה".
גולן הוציאה לזכרו של אביה ספר ילדים בהוצאה משפחתית, ומבחינתה זהו ספר לכל דבר ועניין. "לזכרו של אבא הוצאתי ב-2015 ספר ילדים שנקרא "מר מחסני". אבא שלי היה יושב איתנו בתור ילדות, כך עם הנכדים ואחר כך גם עם הנינים, ואומר שיש לו מחסן בבטן של סיפורים. במחסן נמצא מר מחסני השומר וצריך לומר לו איזה סיפור אנחנו רוצים לשמוע היום. הוא היה מתבל את סיפוריו באגדות ובאותה העת מלמד אותנו על כוכבי השמיים, על מגלי עולם, על סופרים ומוזיקאים, הכל כדי שנלמד".
לא מתקרבת לחנויות ספרים
למרות ההצלחה, גולן מספרת שלא העיזה להתקרב לחנויות הספרים. "הייתי עומדת מרחוק לראות אם מישהו מתקרב לגעת באחד מהספרים שלי. רק בשנת 2017, שלושה חודשים לאחר צאת הספר "דממת הספק" החלטתי לאזור אומץ ולהציג אותו לאנשים בחנויות הספרים. שאלתי את אחת ממנהלות חנויות הספרים והיא הסכימה שאבוא בשמחה, מאותו רגע בכל דקה פנויה שלי אני בחנויות. היום מנהלי חנויות מתקשרים לשאול אותי מתי אני מגיעה".
הספר "דממת הספק" מגולל בתוכו חלקים מתוך סיפור חייה של אמה של גולן, ניצולת השואה. "אמי איבדה את כל המשפחה שלה. כשהיא עלתה לארץ היא מצאה את אחד מאחיה והוא נהרג במלחמת השחרור. במשך שנתיים היא סיפרה לי את סיפורה לפרטי פרטים. בתחילה היא לא רצתה לדבר על השואה, אבל ברגע שהיא התחילה לדבר היא לא הפסיקה. רציתי לשמוע על הדברים הטובים, על נקודות הכח, איך קמים על הרגליים.
הספר הומחז למחזה על ידי המחזאי מנחם רם, איש אשכולות ואישיות יוצאת דופן. הוא כתב את המחזה והתיידדנו מאוד".
הידידות הזו הובילה לספרה החדש שיצא בשנה האחרונה "6000 ק"מ של הבטחה" המספר את סיפור עלייתו לארץ של זאב נדיב, הוא אביה של רחל, אשתו של מנחם רם. זאב נולד באוקראינה ולאחר הפרעות שנעשו ביהודים בארצו, אחותו שנרצחה ואסונות נוספים, בעידודו של אביו, הוא מחליט לקום ולעלות לארץ ישראל, מתוך תקווה להצליח ולארגן לכל בני המשפחה שנותרו מאחור תעודות ואישורי כניסה לארץ. הוא היה בן 19, בימים שאחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא מגיע לטורקיה ברכבת, ועושה את רוב המסע ברגל פשוטו כמשמעו, מסע שאורך מספר שנים. הוא הולך ימים ולילות ברגל ולא מאבד את התקווה. זה סיפור על נחישות ואומץ לב, על דבקות במטרה, על עוצמה וכח. זאב כתב יומן חיים ביידיש. את היומן מצא הנין שלו, ניר שוהם, שחיפש מישהו שיתרגם את היומן. לאחר שתורגם הביאה אותו אליי רחל. היא כתבה לי שהיא מפקידה בידיי את יומן חייו של אביה, ומבקשת שאכתוב את סיפורו. זה היה רגע מאוד מרגש עבורי. נדהמתי לראות את הכח והעוצמה שיצאו מכל מילה ביומן".
הספר מתאים לכל חובבי הרומנים ההיסטוריים, וגם לאלה שמאמינים כי אפשר וצריך להגשים חלומות. "כשהיומן הגיע לידיים שלי הרגשתי שאני יוצאת להרפתקה. זו אחריות ענקית, אבל לאחר שהתוודעתי לכתיבה של רומן היסטורי בספר הקודם שלי "דממת הספק", החקר שצריך לעשות על תקופות אחרות היה עבורי חוויה גדולה. צריך לשים לב לא ליפול ב'מוקשים', לדוגמא שימוש בפלאפונים סלולריים בתקופה לא הגיונית. לקח לי כמעט שנתיים לכתוב אותו, כתבתי ומחקתי ומחקתי וכתבתי. חקרתי את הפרטים לעומקם, רציתי לדעת איך נראית טורקיה שלא הייתי בה מעולם, איך היא נראתה פעם, לדייק בשמות של רחובות, בחנתי מפות של ערים ומדינות. אני מאוד גאה בספר היום".
היא עדיין לא יודעת מה יהיה הנושא הבא עליו היא תכתוב. מאידך, היא יודעת שלא תוכל לישון טוב בלילה עד שתמצא אחד כזה. "אחרי כל ספר שאני כותבת אני בטוחה שזה נגמר. אני לא מצליחה לישון לילות שלמים מהפחד שלא יבוא הרעיון, אבל בסוף הוא תמיד מגיע. כרגע יש שלושה פרויקטים חדשים על הפרק, ועדיין הפחד שלא יהיה לי עוד ספר הוא משתק. הכתיבה היא תרפיה. אני כותבת בכל מיני כתבי עת, אין יום שאני לא כותבת משהו. יום שלא כתבתי בו כלום הוא יום מבוזבז. כתיבה מבחינתי היא צורך יותר גדול מאוכל או שינה. בלי כתיבה אני חצי בן אדם. פעם הייתי חייבת רק לכתוב, היום אני חייבת לכתוב ולהוציא את זה כדי שאחרים יקראו. כל בן אדם שנכנס לחנות, מסתכל על הספר שלי ומחליט לקנות אותו, מוסיף לי אושר".
גולן תמשיך ותכתוב. היא ניצחה, היא הגשימה את החלום שלה. עכשיו, היא רוצה לקרוא לכם להגשים את החלומות שלכם. "אנשים מוותרים נורא מהר על חלומות. אחד המשפטים האהובים עליי מתוך הספר הוא "בשביל חלומות שלא נועדו להישאר בגדר חלום כדאי לעבוד קשה, כי אז יש להם סיכוי להתגשם". אני רואה אנשים צעירים שאומרים "הלוואי והייתי עושה", ואני לא מבינה למה לא פשוט לקום ולעשות. אל תגנזו את החלומות שלכם. הבן הגדול שלי למד רפואה שלוש שנים אבל הוא מוזיקאי בנשמתו. באמצע הלימודים הוא שאל אותי מה יקרה אם בסוף לא יהיה לי בן רופא, ואמרתי לו שאני רק רוצה שיהיה לי בן מאושר. תעשו בתור עבודה את מה שאתם אוהבים לעשות, תגשימו את החלומות שלכם. מי שיקרא את הספר יוכל להזדהות עם אדם שהיה לו חלום ענק וכמעט בלתי מושג, להגיע לישראל מאוקראינה, ולא ויתר על אף התלאות שבדרך. הוא קם על הרגליים ולא נשבר, וזה המסר הכי גדול של הספר, וגם שלי הפרטי, לדבוק במטרה, להגשים חלומות ולא לוותר".
