יום שישי שעבר, 2 באוגוסט, היה יום הולדתו ה-54 של מאיר בטיט ז"ל, שנפטר בינואר השנה. חבריו הרבים החליטו לציין זאת באופן לא שגרתי: מעגל גולשים בעומק הים בחוף סוקולוב, שהיה כה אהוב עליו. לצורך יצירת המעגל התקבצו על החוף כ-100 גולשים, בהם ראש העירייה רונן מרלי ומנכ"ל העירייה אלי אלבז, כשצופים בהם מהסירה של יאיר ים (פוצקר) בלב ים, בני משפחתו הנרגשים של מאיר בטיט, בני משפחות הגולשים ותושבים רבים, שבאו לכבד בנוכחותם והפכו את האירוע להפנינג המוני.
מאיר בטיט ז"ל היה חובב ספורט לסוגיו. במיוחד הוא אהב את הים ונהג להגיע אליו בכל רגע פנוי. לצלול ולרחף מעל הגלים בגלשן רוח או בגלשן גלים, כשלעיתים קרובות הצטרפו אליו ילדיו. עבור גולשי נהריה בטיט היה דמות לחיקוי. רבים למדו ממנו לגלוש.
מאיר בטיט נולד בשכונת טרומפלדור בנהריה למשפחה מלוכדת וחמה של שמונה ילדים. הוא למד בבית הספר היסודי יוספטל, וכשנסגר עבר לבית הספר ויצמן. הוא היה מראשוני התלמידים בחטיבת הביניים שנפתחה בנהריה, ושם הכיר את ירון דהן, מי שלימים הפך לחברו הטוב ביותר. ביחד הם בילו את מרבית זמנם בחוף עמידר המיתולוגי לצד דמויות נוספות מההיסטוריה הימית של נהריה, כמו פוצקר ורבים אחרים, שם צללו, דגו וגלשו.
אוטובוס האימהות
בסיום לימודיו התגייס מאיר בטיט להנדסה קרבית והוכשר כחבלן. לאחר שחרורו התגייס לימ"מ, יחידת העילית של משמר הגבול ללוחמה בטרור ולהשתלטות, כמענה לפיגועי חטיפה ומיקוח, כלוחם-חבלן. ב-1988 השתתף בהשתלטות על "אוטובוס האימהות", שנחטף על ידי שלושה מחבלים שחדרו ממצרים. האוטובוס הסיע עובדים לקריה למחקר גרעיני בדימונה, חלקם הספיקו להימלט, אולם באוטובוס נותרו למיקוח 10 נשים וגבר, כשהמחבלים דורשים את שחרור כל המחבלים מהכלא בישראל. לאחר כשעתיים, כשהגבר הוצא להורג, הורה שר הביטחון דאז יצחק רבין על פריצה של הימ"מ לאוטובוס בפיקודו של אליק רון. בהשתלטות נהרגו שלושת המחבלים, אך לא לפני שהספיקו להרוג שתיים מהנשים. בטיט קיבל על השתתפותו במבצע ציון לשבח מהמפכ"ל.
ב-1990 קיבל בטיט מהמפכ"ל רב ניצב יעקב טרנר את עיטור האומץ של משטרת ישראל על השתתפותו בחיסולה של חוליית מחבלים חמושה שעשתה דרכה לפיגוע הרג. זו לשון העיטור: "עיטור האומץ מוענק בזאת לפי חוק העיטורים במשטרת ישראל לאות ולעדות כי 73504-3 רס"ר מאיר בטיט עשה מעשה גבורה תוך חירוף נפש וגילוי אומץ לב בלתי רגיל, השתתף בפעולה לחיסול חוליית מחבלים חמושה, שעשתה את דרכה לפיגוע הרג".
מלחמת לבנון השנייה
לאחר שסיים את שירותו בימ"מ, עבר בטיט לשרת כחבלן משטרתי במרחב גליל. במלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006, היה מעורב במעשה גבורה נוסף, כשחילץ אזרח פצוע שנפגע מהתלקחות בלוני גז בקפה קרטר המיתולוגי בשדרות הגעתון. בית הקפה נפגע פגיעה ישירה ממטח קטיושות. בטיט הוזמן לבית הנשיא שמעון פרס, שם הוענקה לו תעודת ההצטיינות בנוכחות השר לביטחון פנים אבי דיכטר, מפכ"ל המשטרה רב ניצב דודי כהן וסגל הפיקוד הבכיר של משטרת ישראל. בתעודת ההצטיינות נכתב: "רס"ב מאיר בטיט המשמש חבלן בחבלה מרחב גליל, מבצע תפקידו בצורה טובה מאוד בהשקיעו בתחום המקצועי ובזה המבצעי. במהלך מלחמת לבנון השנייה חילצו מאיר בטיט ושוטר נוסף פצוע שבמהלך מטח קטיושות נפגע מהתלקחות בלוני גז שהיו בסמוך. על אומץ ליבו ועל תושייתו ראוי מאיר בטיט להערכה ולהוקרה".
בטיט, שנחשב לחבלן מוביל, הוקפץ מאירוע לאירוע. אחד האירועים הקשים שטיפל בהם היה בדיקת גופות חללי אסון השייטת שהוחזרו לארץ, כדי לוודא שלא מולכדו.
מאיר בטיט השתחרר מהמשטרה לפני כשנתיים וחצי לאחר שחלה במחלה קשה, ממנה החלים, אולם שנה מאוחר יותר המחלה שבה ותקפה אותו.
החבר הטוב, ירון דהן, מתאר את מאיר בטיט כאדם צנוע, איש של נתינה, איש חיובי, שקט ואוהב ספורט, שמעבר לאהבתו הרבה לים, התמכר גם לרכיבה על אופניים. פרפקציוניסט בהתנהלותו, מה שגם גרם להתמקצעות הרבה שלו במקצוע החבלה ולכל מה שעשה. כתחביב, מספר דהן, אהב בטיט לעסוק בנגרות ואף הצטיין בכך. בנוסף, עסק, כל העת, במתן בסתר.
מאיר בטיט ז"ל הותיר אחריו אישה ושלושה בנים. הוא נישא בשנת לאושר וסרמן בטיט. ילדיו מספרים שהיה אב חם, שתמיד עמד לצידם. הוא השתחרר מהמשטרה בדרגת רב נגד.
