אמא'לה, כיתה א'

היום הראשון שלי בכיתה א' נותר חרות בזיכרוני: אני צמודה לאמי ומתייפחת, בטוחה שהרע מכל יקרה. לאחר כמה שעות מהולות בחרדה, חששותיי התבדו. ליום השני והשלישי הגעתי מעט בטוחה יותר, לאחר שהניסיון הורה לי שאחזור הביתה בסוף היום. אמו של איתן, תלמיד כיתה א', מספרת שכל הליכה לבית הספר עדיין מלווה אצלו בבכי קורע לב. רונה תעלה בקרוב לכיתה א', ויש לה הרבה חששות: איך תהיה המורה? איך יהיו החברים? עם מי תשחק בהפסקות? מה תעשה אם תאבד פתאום את הדרך לכיתתה? ואיך תלך לשירותים?

קושי בכניסה למסגרת חדשה הוא צפוי. הילד ניצב בפני הלא ידוע, ובמצב כזה מתעוררת לעתים חוויית חרדה. ילד החש חרדה דורש הגנה מהוריו, דמויות המפתח שיכולות לסייע לו להתמודד בהצלחה עם תקופות מעבר בחייו. ההורה נתון בין הרצון לגונן על הילד לבין הרצון לעודד אותו לתפקוד עצמאי. כשהוא משתף פעולה עם דרישות הילד, הוא משמר את החרדה שלו, וגם כשהוא נוזף בילד ("אל תהיה תינוק!"), פוסל את רגשותיו ("אין ממה לפחד") או דורש ממנו להיות אמיץ, הוא משיג תגובה הפוכה: הילד עלול להרגיש נחות וחסר יכולת. המשימה ההורית היא למצוא את האיזון בין הגנה לתמיכה. על ההורה להעביר את האחריות בהדרגה אל הילד תוך הפגנת סבלנות ורגישות, משימה שיבצע בהצלחה אם יראה לנגד עיניו את טובתו העתידית של הילד.

הורים יכולים לסייע לילדיהם בהתמודדות עם חרדה על ידי היכרות עם מספר עקרונות טיפוליים: ההורה מסכים לקחת צעד אחורה ולהעביר לילד מידת אחריות, תוך הבנה שהתהליך של ההתמודדות עם החרדה כרוך במידה של סבל ואי נוחות לילד; ההורה מלמד את הילד כיצד להתמודד עם תסריטי האימה, באמצעות לימוד דיבור מתמודד המעמיד את פחדיו בקנה מידה מציאותי יותר; ההורה מאמן את הילד בדמיון מודרך ובתרגילי נשימה להפחתת העוצמה הגופנית של החרדה; ההורה משיג שיתוף פעולה והסכמה מצד הילד להיחשף בצורה הדרגתית למצב ה"מאיים".

כששאלנו את איתן: "ממה אתה הכי דואג כשאמא הולכת?", הוא ענה: "אני דואג שיקרה משהו רע לאמא". כשהילד וההורה מצליחים לזהות מחשבות של חרדה, ההורה יכול לסייע לילד ביצירת מחשבות מפחיתות חרדה בעזרת שאלות הקוראות תגר על אמונתו, למשל: "כמה פעמים התרחש הדבר (הנבואה הרעה) בעבר?", "לפי מה אתה בטוח שזה יסתיים רע כפי שאתה צופה?", "האם יכול להיות סוף אחר לסיפור?".

בתהליך של "דמיון מודרך" ההורה יבקש מהילד לעצום עיניים למספר דקות ולדמיין את עצמו במצב החרדה, לדמיין פרטים רבים מתוך הסיטואציה ולתרגל מחשבה חיובית וסוף אחר לסיפור. למשל, "אמא הולכת ואז חוזרת, והיא תקנה לי משהו שאני אוהב".

ניתן לעודד את הילד לנהל "יומן חרדה" בו הוא כותב "מחשבת חרדה" ולצידה "מחשבה מתמודדת" והפקת לקחים לעתיד לאחר כל אירוע. כך הוא לומד לדלג בין מחשבה שלילית למחשבה ממתנת.

ילדים בחרדה נוטים להיכנס למצב של "היפרוונטילציה" (התנשפות מהירה) הגורמת לסחרחורת ולהאצת קצב הלב. הורה יכול לאמן את הילד בתרגילי נשימה: הילד מניח יד אחת על הבטן ויד שנייה על בית החזה. כשפיו סגור, הוא שואף אוויר רב מהאף אל תוך הבטן ("תדמיין שאתה מנפח בלון בבטן"). הבטן מתרוממת, בעוד בית החזה נשאר יציב. לאחר מכן עליו לנשוף את האוויר כולו דרך הפה ("תדמיין שכל האוויר יצא מהבלון").

בהיבט של שינוי ההתנהגות, אמא סיכמה עם איתן שיתקשר אליה מבית הספר שלוש פעמים ביום, ובהמשך יפחית בהדרגה את תדירות השיחות. על ההורה לבנות עם הילד מדרג חשיפות למצבים מאיימים ולהתקדם מהמצב הפחות מעורר חרדה למצב המעורר יותר. ולבסוף, כל ניסיון התמודדות של הילד יזכה לחיזוק חיובי משמעותי מההורה, כדי לסייע לו לפתח תחושת מסוגלות.

עקרונות אלה, הלקוחים מהטיפול ההתנהגותי~קוגניטיבי (CBT), נמצאו יעילים לטיפול בחרדות. אחד האתגרים המרכזיים הוא להקנות לילד חוויית שליטה שעיקרה שינוי ההתייחסות למציאות, ולאו דווקא ניסיון לשלוט עליה. הרציונל: הילד יוכל להתמודד טוב יותר עם החרדה אם יוכל לזהותה ולשלוט בה. במידה שהחרדה מתמשכת ופוגעת באופן משמעותי בתפקוד של הילד, רצוי לשקול פנייה לאבחון ולטיפול ממוקד בבעיה.