בית / שרון / פנאי שרון / עזרה בדרך

עזרה בדרך

הן מקבלות טלפון מהורים ובני משפחה מודאגים במשך כל שעות היממה, נכנסות לרכב בהתראה קצרה ומגיעות לבתים שבהם בן משפחה נמצא במצב של משבר נפשי חריף ובבית שוררים כאוס ובהלה. המטרה: לעשות סדר ורוגע. לימור דר מכרכור וזהר ויזל קופמן מפרדס חנה משתפות פעולה בשנה האחרונה במסגרת העסק "דיאולוגיה", שברוב המקרים פותח למטופל ובני משפחתו דלת חדשה בחיים.

דר (53), פרודה + 2, וויזל קופמן (46) נשואה + 2, עובדות יותר משש שנים בכפר איזון – לימור כמטפלת פרטנית וזהר כמטפלת משפחתית. שם הזדמן להן לשתף פעולה במקרים שונים, ולעבוד לפי המודל של כפר איזון, לפי המשפחה היא חלק בלתי נפרד מהטיפול של המטופל. "אחרי שנים של עבודה עם משפחות בתוך מסגרת, התחילו להגיע אלינו טלפונים של הורים מודאגים", ויזל קופמן, "מתקשרים, למשל, במוצאי שבת ומספרים: 'בננו מתנהג מוזר, אנחנו לא יודעים מה לעשות'. קיבלנו פניות מאנשים שסיפרו על בן משפחה שנמצא במצב סוער ובדיעבד התברר כמצב פסיכוטי. בני המשפחה היו חסרי אונים ולנו היה הניסיון לעזור".

השתיים החלו להיענות לפניות, בתחילה של קרובי משפחה של אנשים שהיו מאושפזים בכפר איזון בעבר והכירו אותן ובהמשך מאנשים ששמעו עליהן מפה לאוזן. "התחילו להגיע פניות מאנשים שלא הכרנו. למשל, מקרה שבו נער הפסיק ללכת לבית הספר, יצא מחדרו לאכול כשכל בני הבית ישנו, וההורים הבינו שזה יותר ממשבר קל ולא ידעו איך לטפל בזה".

כשאתן נענות לפנייה, מה אתן מוצאות בבית?

"אנחנו מוצאות הרבה פעמים משפחה במצב מאוד כאוטי, הורים מבוהלים, צעיר שמאיים או מסתגר ולא מוכן לומר מה קורה איתו. ההורים עברו חודשים של ניסיונות לפתור בעיה, מה שבפעמים רבות מוביל למתח בזוגיות וביחסים בין בני המשפחה האחרים".

"אם המשפחה משקיעה את המשאבים ברגע הנכון, המקרה הופך לחלק מסיפור החיים שלהם בעבר". זהר ויזל קופמן ולימור דר (צילום: אייל קופמן)
"אם המשפחה משקיעה את המשאבים ברגע הנכון, המקרה הופך לחלק מסיפור החיים שלהם בעבר". זהר ויזל קופמן ולימור דר (צילום: אייל קופמן)

העזרה הראשונה שהן מגישות מסתמכת על ניסיונן, יכולתן לתת תמיכה והיכרותן עם המערכת וגורמים בה. "האפקט הראשון של הכניסה שלנו כנשות מקצוע הוא שהמשפחה מרגישה מוחזקת, יש הכלה", אומרת ויזל קופמן, "יש מישהו מבחוץ שיכול להחזיק את כל המורכבות הזאת, לתת מקום לכל אחד מבני המשפחה לפרוק ולשתף בקשיים שלו. במצבים אקוטיים כאלה, ברמה הראשונית אנחנו מנהלות את האירוע. אנחנו מכירות את המערכת ואת אנשי המקצוע, יכולות להביא פסיכיאטר כדי לראות אם צריך תרופות ואם נדרש אשפוז, לשלוח מדריך למשפחה. אנחנו מגיעות לשבת עם המשפחה, לראות איזו מסגרות ותמיכות יש בקהילה. לפעמים אפשר לקבל שיקום מחוץ לבית, תעסוקה שמתאימה למצב והיכולת של האדם. זה כולל פנייה לביטוח לאומי וקבלת סל שיקום. אנחנו מכירות את החוקים והזכויות ומשמשות מתאמות טיפול. הרבה פעמים יש בלגן, האבא אומר ככה והאמא אומרת אחרת, האדם בטיפול פסיכולוגי, אבל זה לא מספיק, וצריך לדבר עם הפסיכולוג ולעשות סדר. אנחנו גם יודעות איך נראה אדם במשבר. זה יכול להבהיל, להרתיע, מעלה שאלות, ואנחנו פחות נבהלות. זה מצב שהרבה פעמים חולף, ויש הרבה מה לעשות עם זה. יש תקווה. בני משפחה שואלים אותנו: 'וזה יעבור לו? זה עובר?'".

זאת בוודאי שאלה שאתן לא יכולות לענות עליה.

"נקודתית ומיידית לא, אבל אנחנו כן יודעות שאדם במצב פסיכוטי ייצא ממנה באמצעות תרופות ברוב המקרים", אומרת ויזל קופמן. "אם יוצאים מהמקרה בצורה נכונה, אם המשפחה משקיעה את המשאבים ברגע הנכון, הרבה אנשים חיים חיים נורמטיביים והמקרה הופך לחלק מסיפור החיים שלהם בעבר".

דר מחדדת לגבי פסיכוזה כתוצאה משימוש בסמים: "מצב כזה יכול להעיד פעמים רבות על רגישות של האדם, בדומה לאלרגיה. יש סטיגמה, לפיה אדם שנכנס למצב פסיכוטי השתגע לנצח ו'שייך לקהל המשוגעים'. אבל אלה יכולים להיות גם אנשים בריאים עם רגישות גבוהה, שעלולים להיכנס למצב פסיכוטי מטריגרים שאדם אחר היה מתמודד איתם בהצלחה".

בעידן המידע הזמין והנגיש, אדם לא יכול ללמוד בעצמו מה באפשרותו לעשות במקרה של משבר נפשי של בן משפחה?

"זה לא כל כך פשוט. גם אדם מתפקד ואינטליגנטי, כשיש משבר שנוגע לבנו או לבתו, הרבה כוחות ויכולות מתערערים אצלו והוא לא מצליח למצוא את המידע והפתרון. אנחנו נכנסות לבית ורואות את המקום שבו זה קרה, את הדרך שבה האדם מדבר אל בני המשפחה האחרים, וזה נותן המון מידע. האופציה היחידה הנראית אפשרית לאנשים במשבר נפשי קשה היא אשפוז, והיא יכולה להיות מאוד טראומטית, מגושמת וקשה לרבים. טיפול תרופתי שפירושו שבועות של כימיקלים בלי הרבה טיפול נפשי. לפעמים קוראים לנו כי רוצים לברר מה הן האופציות החלופיות לאשפוז. במקרים רבים מתברר שאין הכרח לאשפז כי אין מסוכנות, ואפשר לבנות תוכנית טיפול חלופית לאשפוז. אנחנו לא פסיכיאטריות ולא מחליטות לבד. יש לנו פסיכיאטרים שעובדים איתנו ועושים ביקורי בית, מה שרוב הפסיכיאטרים לא עושים. המדריך שאנחנו יכולות לשלוח נמצא עם האדם שבמשבר ומדבר איתו בגובה העיניים, יכול לראות מה הוא צריך, לצאת איתו לקניות או לבית קפה, להיות לו חבר. יש לנו גם ראייה הוליסטית, אם אדם צריך טיפול נטורופתי או טיפול גוף נפש, עבודה אנרגטית, התנהגותית. התוכנית הבסיסית שלנו מציעה טיפול משפחתי ופרטני וליווי שיקומי של כמה שעות בשבוע, שבו כולם עובדים ביחד לקדם את המטרות".

תפסה פיקוד

סיפור חייה ודרכה של דר, פסיכותרפיסטית בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית ובפסיכותרפיה אינטגרטיבית בשילוב אמנויות, מכוון לתפיסת העולם שהגיעה אליה. "נולדתי בקיבוץ ונדדנו רבות כמשפחה, כי אבי היה מאמן כדורסל. כשהייתי בת 12, אבא נפטר מדום לב בגיל 41, ואמא, שהייתה רק בת 32, נשארה איתי ועם אחי בן ה-9 ואחי בן השנה וחצי. את הפרקטיקום שלי בניהול משברים התחלתי שם. הבנתי שמישהו צריך לתפוס פיקוד ולחשוב בקור רוח גם כשהרגשות סוערים, ונכנסתי לתפקיד, לטובת האחים שלי שהיו קטנים ומבוהלים, ולטובת אמא, שלמרות שהתעשתה והתמודדה, נראה היה לי שהיא צריכה עזרה. כל חיי מאז הצטיינו בנטייה לקחת אחריות על אחרים ולטפל בהם, מתוך אמונה שאני יכולה להסתדר במצבי קצה שאחרים לא יכולים לעמוד בהם. אחרי הצבא נסעתי למזרח וחייתי על יאכטה עם אנשים מכל העולם. הכרתי אנשים שהשתמשו בסמים, בני אדם טובים, רגילים, לא 'אנשי שוליים', שנקלעים למצבים האלה. כשחזרתי לארץ עסקתי בריפוי אלטרנטיבי, בפילוסופיה של המזרח וגם בקבלה. בגיל 28 נסעתי לאנגליה והמשכתי לעבוד בתחום הגוף-נפש כשהמוקד הפך לדמיון מודרך. הלכתי ללמוד פסיכותרפיה בבית ספר שהוא מעוז הפסיכותרפיה ההומניסטית באירופה וחזרתי לארץ בגיל 43. האוכלוסייה של ציערים מחפשי דרך, שלקחו סמים כחלק מחקירה אישית והגיעו למצבי קיצון עם תכנים פסיכוטיים-רוחניים-משיחיים, הייתה מקום מוכר לי שלמדתי לתת לו את הכבוד. יש בזה משהו מעניין, מפתח. ההתפתחות היא במצבים שמחוץ לגבול, והכלים והחוויות שלי עומדים לרשות המטופלים".

ויזל קופמן, מטפלת משפחתית מוסמכת, למדה פסיכולוגיה, עשתה הסבה לעבודה סוציאלית ולמדה תואר שני בטיפול משפחתי. גם היא ילידת קיבוץ. "גדלתי בקיבוץ בתקופה שבה המשפחה לא הייתה הבית המרכזי. הייתי בלינה משותפת, עם קבוצת השווים שלי, וזה נחווה אצלי בצורה טראומטית וקשה, שאין לי פרטיות, אין פינה משלי. בלינה משותפת, מגיל צעיר אתה מנותק מהסביבה וצריך לעטות על עצמך שכבות של עור מגונן, להיות מאוד דרוך, לייצר בית בעצמך. תחושת הביטחון מאוד נפגעת. הדפוס לא היה לדבר על כאב וקושי, וחשבתי שאלו החיים. דרך ההתפתחות האישית שלי, הקמתי משפחה עם שני ילדים וחשוב לי לדעת אילו צרכים יש לילדים שלי. היה לי צורך לתקן את החוויה הזאת, ואחרי כל לידה, הכאב התעורר. בחיבור ביני לבין לימור יש תחושה של ייעוד, שליחות".

השירות הוא פרטי, ומבחינה כלכלית ודאי לא אפשרי לכולם.

"נכון. אנחנו מנסות למצוא דרך לעבוד גם דרך קופות החולים ומשרד הבריאות, או שזה יהיה חלק מביטוחים פרטיים. אבל גם כרגע, אני חושבת שאם משפחה תגייס את כל המשאבים, אפשר יהיה למנוע מצבים לא תפקודיים של שנים אחר כך, שבהם יוצאו סכומי כסף גדולים פי כמה".

מודל פינדלנד

המצב הנוכחי, בו המדינה רחוקה מאוד מלתת שירותים כאלה, הוא לא מחויב המציאות, כפי שמתארת דר: "מאחורי מה שאנחנו עושות יש אידיאולוגיה. האופן שבו הרפואה המערבית מטפלת במחלות נפש הוא מאוד מצומצם, מיושן ולא יעיל. יש גם ניסיונות אחרים. בפינלנד יש כיום פרויקט שנקרא 'דיאלוג פתוח', והוא חלק מהמערכת הציבורית שם. מרגע פנייה של משפחה במשבר, מגיע אליה תוך 24 שעות צוות מטפלים ופסיכיאטר, ואם צריך, משאירים את אחד האחים למשמרת בבית. אחוזי ההצלחה שלהם גבוהים מאלה שבישראל, ארה"ב והעולם המערבי בכלל. אם המדינה תבין את החשיבות של הדבר הזה, היא תוכל לעשות זאת".

דר אומרת כי בבסיס הגישה המקובלת כיום עומד פחד עמוק מכל מצב פסיכוטי. "לא צריך להתייחס למצב כזה רק כאל תעתועים שצריך למגר. צריך להבין שזה מצב נפשי שחורג מכללי ההיגיון המקובלים, אבל יש בזה גם תוכן מאוד משמעותי שאפשר לרתום לטיפול. פעמים רבות פסיכולוגים נבהלים מפסיכוזה, וכשהם נתקלים בזה הם אומרים: 'לך לפסיכיאטר'. פרויד בנה את התיאוריה שלו על נוירוטים, ופסיכוטים נתפסים כמי שנמצאים בעולם אחר משלהם. פסיכוטי יביא תכנים שקשה לעבוד איתם, כי זה מאוד סוער, אבל הפסיכוזה משחררת את הלא מודע, ואחרי שזה קצת נרגע, אפשר לעבוד על זה. עם הגישה המדעית היום, לא מסתכלים על כל העושר הזה של חוויות טרנספרסונליות ומוותרים מראש. אומרים למטופל: 'אלה חוויות שווא ותובנות שווא, תמחק את זה'. אבל לפעמים חוויית שיא היא מכוננת ומלמדת, ויכולה לפתוח ערוץ החלמה וריפוי שכמעט לא קיים במיינסטרים".

בשם העסק, "דיאלוגיה", חוזרים שוב למשפחה. "כשמשפחה מצליחה לדבר בדיאלוג ולחשוף מקומות כואבים ושאלות, יש בזה משהו מרפא. זה ידוע אך לא מיושם בשטח. אנשים אומרים שנוצר ביניהם קשר אחר וזה משהו שהם לוקחים איתם לחיים", אומרת ויזל קופמן. דר מוסיפה: "הדורות הקודמים שמו דגש על חינוך וגבולות ביחס לילדיהם. הדורות העכשוויים עושים תנועה הפוכה לאפשור, הכלה, הבנה. שני הקצוות האלה חסרים באותה מידה, וההורים של היום נשארו לבד".

בדוק גם

אור חבצלות צילום נורית מוזס

להקת הנעורים אור חבצלות 2017 יופיעו בפסטיבל מחולות בברזיל

200 רקדנים השתתפו ביום ראשון בהופעה מרגשת לקראת נסיעתם של רקדני להקת הנעורים "אור חבצלות …

לוחשת לדולפינים. מעין מעין בוניץ'-קפח צילום: עצמי

פרפרים בבטן

היא הגיעה לעיר מריף הדולפינים שבאילת ועשתה חיל בחינוך סביבתי בשרון. קבלו את מעין בוניץ'-קפח, בעלת עסק להקמת גינות מושכות פרפרים וגידול פרפרים בבית, שמגשימה חלום ומשיקה, בימים אלה, את ספרה הראשון: "הרפתקאות בערוגת הכרוב"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *