fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"לקח לי 4 חודשים להשיל אותו מעלי"

יהודה נהרי הלוי מפרדס חנה, ששיחק את יגאל עמיר בסרט המדובר "ימים נוראים", מספר איך נכנס לתוך ראשו ונפשו של רוצח ראש הממשלה
יהודה נהרי בסרט (צילום: תולי חן)

בתחילת השבוע התבשרנו על הקרנת הבכורה בניו יורק של הסרט הישראלי "ימים נוראים", דרמה המתארת את האירועים שהובילו לרצח רבין, מנקודת מבטו של הרוצח, יגאל עמיר. הסרט, שצילומיו באפריל 2019 ויצא לאקרנים בארץ בספטמבר האחרון, בוים על ידי ירון זילברמן, והתסריטאי הוא רון לשם. בהקרנה בניו יורק השבוע נכחו בין השאר גם נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון, ואשתו, הילארי. קלינטון, שכזכור נשיאותו חפפה את האירועים המתוארים בסרט, הביע התרגשות רבה אחרי הצפייה וחזר ותיאר את האירועים מנקודת מבטו.

הדרך לסרט כללה שש שנות תחקירים מפורטים, שכללו, בנוסף לקריאת כל הפרוטוקולים והעדויות של החקירה והתהליך המשפטי בנושא, גם תחקורים של מקורבים לעמיר ושיחות טלפוניות של שעות שנוהלו עם יגאל עמיר עצמו ונעשו מביתה של אשתו, לריסה טרימבובלר. בטכניקה מיוחדת שבה משולבים קטעי המשחק שצולמו לסרט בקטעי ארכיון עד שלא ניתן לעתים להפריד בין מה שמבוים למה שצולם בזמן אמת, יוצר סרט מוקפד שמקים לתחיה את אותה תקופה סוערת ומתוחה של יותר משנה וחצי שבין הטבח במערת המכפלה עד לרצח רבין, והכל מנקודת מבטו של עמיר, ותוך ניסיון להבין – כפי שמגדיר זאת יהודה נהרי הלוי, ששיחק בסרט את התפקיד הראשי – "את מה שעלול לעבור במוחו של אדם נורמטיבי לחלוטין, חכם, סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר אילן, ושגרם לו לעשות מעשה כזה ולחשוב שהוא עושה משהו נכון וטהור". נהרי הלוי תיאר את הדברים בשיח שניהל עם הקהל אחרי הקרנה מיוחדת של הסרט בפרדס חנה כרכור לפני שלושה שבועות, במסגרת פרויקט "ישראלי בפרכור".

המשחק נלקח ברצינות לא פחותה מהתחקיר מבחינת נהרי הלוי, תושב פרדס חנה, בן 34. "זה היה תהליך מרתק בשבילי כשחקן, שדרש ממני את העומקים הנדרשים לשחק דמות מורכבת כל כך, לא לשפוט אותה אלא להסתכל, לא להזדהות אלא להבין, לנסות. משחק בעיניי זה לא לשים ולהוריד מסכה, אלא להיות הכי רגיש וחשוף שאפשר".

יהודה נהרי בסרט (צילום: תולי חן)

נהרי הלוי הגיע לתחום המשחק הגיע אחרי שירותו הצבאי דרך אחותו, שנעזרה בו בתרגול של קטע ממחזה והציעה לו לגשת ללימודי משחק. הוא קיבל את הצעתה ונפגש עם אייל כהן, מנהל בית הספר למשחק "הדרך", שזיהה את הפוטנציאל אבל שלח אותו בתחילה לחוות קצת מה זה במה בצוות בידור באילת. "למדתי שם לרקוד והתחתלתי להתנסות גם בשירה, ואחרי חצי שנה באילת עשיתי את האודישנים לבית הספר 'הדרך' והתקבלתי. אחרי השנה הראשונה, אייל שלח אותי לאודישנים לסדרת הנוער 'תיכון השיר שלנו', והתקבלי לתפקיד הראשי. זה היה האישור הראשון שלי לכך שזה מה שאני צריך לעשות בחיים. בהמשך בשנה השניה ללימודי המשחק הכרתי את דודו רווח, מורה ליוגה מפרדס חנה, הרגשתי חיבור חזק מאוד אליו ואל עולם היוגה והרוחניות, ועד היום אני צועד בדרכו. דרכו גם למדתי להיות מטפל תנועתי ותקופה מסוימת טיפלתי בחולה פרקינסון ובקבוצה של נערים ומבוגרים על הספקטרום. כל החוויות האלה מכינות ומשכללות אותי כשחקן וכאדם, והכלים שרכשתי עוזרים לי היום בכניסה לדמויות והבנה של הדמות לעומק ברבדים שלא תמיד אפשר לקלוט בעין רגילה. אני מסתכל בכפות הרגליים של אדם וקולט את תגובות השרשרת של הגוף מכפות הרגליים, קולט ממבנה הגוף שלו איזה אלמנט דומיננטי עובד אצלו, וזה יושב על המון ידע שקיים אצלי. יש לי יותר כלים להפוך דמות לשלי, לספוג אותה ולעשות את השינויים הנדרשים. לפני יגאל עשיתי עוד שורה של תפקידים בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה, כמו תפקידים בסרטים 'שבלולים בגשם', 'ערבים רוקדים' ו'חתונה מנייר', בתיאטרון במחזמר 'בילי שוורץ' בו אני גם שר, ובטלוויזיה, תפקיד בעונה השניה של 'זגורי אימפריה'. אבל יגאל הוא הדמות הראשונה שנתנה לי את האפשרות לעשות ממש את עבודת העומק, לחיות את הדמות. מאוד התלהבתי והתרגשתי כשנודע לי על האפשרות לשחק אותו. הרגשתי שזה התפקיד שלו חיכיתי, תפקיד מסוג מסוים, בנפח מסוים, שבו אוכל לבטא את עצמי ואת היכולות שלי כשחקן".

ידעת מראש שתתקבל? –"לא. רבים נבחנו לתפקיד, ורק אחרי ארבעה אודישנים החליטו שאני האדם המתאים. אירית אזולאי, מלהקת האגדות שאני מאוד מעריך, זיהתה מהר מאוד שאני צריך לגלם את הדמות הזאת, אבל היא ממש נברה בתוכי באודישנים כדי ללחוץ ולפרוט על מיתרים שיוציאו את הצבעים שהיא רצתה לראות כביטוי של יגאל. למשל, היא רצתה למצוא אצלי איזו בערה פנימית בקשר למשהו שקורה אצלי בעולם ואוכל להוציא אותי מאזור הנוחות שלי, לפעולה אקטיבית ולעשות מעשה כזה, ולקח לי זמן להשתמש לצורך זה בשנאה שלי ל'סיסטם', באותן תשוקה ונחישות נגד הדברים שהמערכת עושה נגדנו, כדי שאוכל להאמין לעצמי שאני יכול לעשות איזה מעשה קיצוני בשם אידיאולוגיה מסוימת".

אז מה מכעיס אותך ב'סיסטם'? –"הרבה דברים שנעשים פה. אני כועס על שרים בממשלה, דתות בעולם, מלחמות, שנאה, צרות, על זה שמשחיתים את העולם ואונסים אותו בצורה ימיומית, על אנשים שמרשים לעצמם לפרוץ גבולות של אנשים אחרים, על חוסר איזון. כל אלה דברים שחורים לי, עם זאת אני רואה את התהליך שקיים בהם. היום יש בי יותר סליחה ואורך רוח כלפי המקום שבו אנחנו נמצאים כאן ועכשיו".

בכך רק התחילה הדרך שבה השתמש הלוי בשיטה הידועה כשיטת Method Acting כדי להיכנס לנעלי הדמות המאתגרת, שהחוטים המקשרים אותו אליה רבים מכפי שניתן היה לשער. הוא גדל בהרצליה בשכונת נווה עמל, אותה שכונה בה גדל יגאל עמיר, ומשפחתו ומשפחת עמיר מכירות זו את זו. "אחי הגדול היה משחק איתו כדורגל", הוא מתאר.  "כשיצא הסרט, אמו של יגאל, גאולה, בירכה את אמי על כך שאני משחק בו, ואמרה לה שהיא ובעלה ילכו לצפות בו. אני גדלתי בבית דתי, לא רחוק מביתו של יגאל עמיר, וסיטואציות שונות במהלך חיי גרמו לי להבין שאני רוצה להיות אדם עם ראייה שלא מבוססת על ספר מסוים שלא תואם בעיניי את חיינו היום, והתרחקתי מהעולם הזה. ואז בא ירון ואמר לי לשחק את יגאל עמיר, שהוא כל כך רחוק ממני, מרחק שנות אור, והייתי צריך לחיות את זה כדי להפוך את זה לשלי. כדי לשחק את התפקיד חזרתי למקורות, חזרתי בתשובה, שמרתי נגיעה והלכתי באופן קבוע לבית הכנסת, כדי להכניס לתוכי עולם של מנהגים וחשיבה, שזה ייצא ממני בצורה האמינה ביותר שיש ויבוא לי באינסטינקט. גם אחרי שנגמר יום הצילומים המשכתי ללכת עם כיפה וציצית. זה הגיע לכך שפעם ישבתי ככה בבית הקפה 'המזווה' ביישוב וכשעבר מישהו עם אקדח, אכלתי סרט שהשב"כ עוקבים אחריי ונכנסתי לחרדות. ראיתי סרטים וקראתי ספרים שיגאל קרא, כמו 'תיק רבין' של אורי מילשטיין שמציג את רבין כאדם נאלח שאינו ראוי להיות מנהיג, וכל מה שקראתי, התחלתי להאמין לו, עד שזה נטמע גם בתוכי. קראתי שוב את התורה והבנתי דברים חדשים. פעלתי מאותו מנוע תשוקתי שלי, זה שגורם לי לפעול להפוך את המקום הזה למקום טוב יותר, אותו הייתי צריך להפוך מאור לחושך. ירון בודד אותי בתקופה ההיא ולא נתן לאיש להשפיע עלי ולדבר איתי. הייתי כמו סוס עם סכי עיניים. על הסט היו, למשל, אנשים שאמרו שהם שונאים את יגאל עמיר, וירון הכין את כולם מראש לא להתקרב אלי, לא לומר לי את דעתם ולתת לי להיות בתוך העולם שלי. את יגאל עמיר עצמו לא פגשתי ומעולם לא דיברתי איתו. ניסיתי לסדר שיחה איתו דרך קשרים, אבל זה לא הצליח".

יהודה נהרי (צילום: גלעד קבלרו)

את סצינת הרצח עצמה, שמסיימת את הסרט, הוא מתאר כסצינה טראומטית בשבילו. "פעלתי מתוך הדריכות של חיה, פנתר, שאורבת לטרפה. דמיינתי אדם שאיים על חיי פעם, הצפתי את הרגע הזה כדי להוציא עליו את כל הזעם, ראיתי אותו מול העיניים ודמיינתי איך אני עומד לרצוח אותו".

"לקח לי ארבעה חודשים לחזור לעצמי, להשיל מעצמי את הדמות הזאת ולחזור להיות אדם שרוצה טוב. בפעם הראשונה שצפיתי בסרט הייתי בשוק. לא ראיתי את עצמי, נשאבתי לתוך הסרט ובסצינה האחרונה הלב שלי דפק על 200 וכל הגוף רעד, והבנתי שאני בפוסט טראומה. הלכתי למטפלים כדי להסיר גרורות של הדמות שנשארו בי, ועשיתי פעולות כדי לשכוח את התקופה הזאת".

אחד הדברים שבלטו לי בסרט הוא התחושה שיגאל עמיר מתפקד מצד אחד כדמות מכובדת למדי בקהילה וכמי כאף מוביל אחריו אחרים בפעולותיו האידיאולוגיות החתרניות, ומצד שני יש תחושה שהוא בודד לגמרי בעולם ומנותק ממנו. כשאני שואלת את נהרי הלוי על כך, הוא מצביע על ניסיונותיו של עמיר בשלבים מסוימים של הסרט לפנות לרבנים כדי לקבל מהם 'אישור' הלכתי, על סמך דין רודף, לפגוע פיזית בראש הממשלה. (תגובות הרבנים, אגב, נעות מהסכמה שבשתיקה ועד לעידוד מנוסח בזהירות אך ברור). "יש חוויה של בדידות בעולם שלו, כי על מנת לעשות מעשה קיצוני כזה או אחר אתה צריך לסגל לעצמך הפרדה מהסביבה, כדי שאנשים אחרים לא יצליחו להכשיל אותך ולמנוע ממך לעשות את המעשה. הוא ניזון מהסביבה כדי לבסס לעצמו עמדה ודרך, אבל מרגע מסוים, שנעשתה ההחלטה, הוא מבודד את עצמו ומפסיק לקבל את האישורים מהסביבה. הוא כבר לא צריך אותם יותר".

מאז שיצא הסרט לאקרנים בסוף הקיץ האחרון, הוא עורר עניין רב בארץ ולא פחות מכך בחו"ל, וכפי שהגיע לשיח עם הקהל אחרי ההקרנה בפרדס חנה כרכור, כך נהרי הלוי מגיע גם לענות על שאלות הקהל במקומות שונים בחו"ל בהם הסרט מוקרן – לטורונטו, בה הוקרן הסרט בפסטיבל, ללוס אנג'לס, ובמסגרת ההקרנות לקמפיין פרסי האקדמיה, לניו יורק,  ועוד. החודש הוא נסע לבוסטון, ויש פסטיבלים רבים גם באירופה: ציריך, ברלין, ז'נווה. "אני מגיע כשמזמינים אותי. כיום הסרט משחק בניו יורק ומהשבוע הבא גם בלוס אנג'לס ובעוד מדינות בארה"ב. אני מתורגל בניהול שיח על הסרט, גם בארץ וגם בחו"ל".

במה שונות השאלות ששואלים אותך בארץ מאלה ששואלים אותך בחו"ל? –"אין הבדל. אותן השאלות".

ואלו תגובות אתה מקבל באופן כללי על הסרט? –"התגובה הכי מרגשת שקיבלתי עד היום הייתה כשמבקר ה'ניו יורק טיימס' כתב שאני 'Extraordinary'. מבקר אחר השווה את המשחק שלי לרוברט דה נירו בסרט 'נהג מונית', והרבה אנשים אומרים שהם מעריכים את האומץ שלי. עם זאת, הרבה אנשים שאני מכיר אומרים שקשה להם מדי לצפות בסרט".

למה? אולי הם חוששים שהסרט יציב לפניהם מראה קשה על החברה הישראלית שבה הם חיים? –"אני לא יודע. הם לא מוכנים לבוא ולהתעמת עם האמת, הפנימית והחיצונית. קשה להם להתמודד עם זה. יכול להיות שהם מפחדים לראות את הרוצח הנתעב ולהרגיש פתאום אמפתיים כלפיו. הרבה יותר קל פשוט לשנוא אותו וזהו. לאנשים יש צורך להכניס את הדברים תחת כותרת: 'זה סרט על…' 'זה אדם כזה וכזה…' אבל הסרט פשוט משקף מציאות שהתרחשה, ברמה מאוד מדויקת וקרובה למציאות. הכל, כולל הדיאלוגים, מבוסס על המציאות, 99% מהסרט אמיתי, על מנת שנוכל להבין כאנושות, כבני אדם, עד לאן אפשר להרחיק לכת בסביבה מאוד מוסתת. בעיניי זה מציף שאלה: האם הדת כפי שהיא עוברת כיום מיטיבה איתנו או מייצרת יותר מלחמות, שנאה ופילוג? ואפשר לתהות ולעשות בדק בית".

אתה מקבל תגובות מיוחדות בביקוריך בשכונת נווה עמל? –"לא. אבל נכון גם שכשאני בא לבקר בשכונה אני מגיע עם האוטו, נכנס לבית ההורים ואחר כך נוסע, ולא מסתובב שם".

ומה קורה הלאה? -"יש לי סוכנים בארה"ב, והם שולחים אותי להרבה אודישנים טובים. אני לא יודע מה תהיה הדמות הבאה שאשחק, אבל אני יודע שהייתי רוצה להמשיך לעבוד על דמויות מורכבות ומאתגרות, ולעשות זאת בשיטת Method Acting". בינתיים אפשר לראות אותו משחק בהצגה "לשם ובחזרה" של התיאטרון העברי, המספרת את סיפורם של חיילי צה"ל שנפלו בשבי המצרי תרגמו את הספר 'ההוביט'.

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות