מאסטר ג'ת

כשתחנו את המכונית ותצאו לכיוון ביתה של ג'נט ביסאן, בכפר יאנוח-ג'ת בגליל המערבי, לא תוכלו שלא להריח את ריח התבשילים הנפלאים ומרקחת התבלינים הארומטית שנישאים באוויר. הריח יוביל אתכם לביתם של ג'נט וסוהיל ביסאן שבשנים האחרונות פותחים את ביתם, את מטבחם הצנוע ובעיקר את ליבם בפני מבקרים שמבקשים לטעום את מטעמי המטבח הדרוזי ועל הדרך ללמוד דבר או שניים על המסורת הדרוזית.

בפתח ביתה של המשפחה ממתינה לנו סאמר, בתם של בני הזוג ומי שאחראית על ניהול "המטבח של ג'נט", היא מזמינה אותנו אל הסלון המרווח שבו ישובים מספר זוגות מהקריות שרגעים ספורים קודם לכן סיימו את ארוחת הערב, על השולחנות הקטנים מונחות עוגות ועוגיות מעשה ידיה של ג'נט, ובתוך דקות אנו נשאבות לשיחה מרתקת שעוסקת במסורת ובמנהגים הדרוזים שעוברים מהורים לילדיהם.  את קירות הסלון מעטרות תעודות הוקרה של הבנים למשפחת ביסאן שמשרתים ביחידות המסתערבים, בשב"ס ובחיל הים, ונמצאים באותם רגעים ממש בבסיסים שלהם או בתעסוקה מבצעית, אי אפשר להתעלם מדאגתם, כמו גם מגאוותם של ההורים שמספרים על המסירות של הבנים ועל תרומתם למדינה, אותה מדינה שחוקקה רק לאחרונה את חוק הלאום השנוי במחלוקת שפגע בהם באופן אישי: "למה צריך היה לחוקק חוק כזה", הם מתרעמים, "אנחנו פחות מסורים למדינה, פחות טובים וראויים"?

כל הזמן דואגת

עוד מספר דקות חולפות, השיחה קולחת, סאמר משתפת אותנו במנהגים של החברה הדרוזית, מספרת קצת על עצמה ועל הוריה. בשלב מסוים, נפרדים בני הבית מהאורחים שיוצאים בחזרה לקריות, בעוד אנחנו מוזמנות להסב לארוחת ערב עם בני הבית., אנחנו הולכות בעקבות המארחים שלנו ובעיקר בעקבות הריחות המשכרים שעולים מן המטבח:  על השולחן שלל מאכלים דרוזים: עלי גפן דקיקים ממולאים באורז ומגולגלים להפליא, מג'דרה, סינייה, סלט טבולה, תבשיל בורגול בעגבניות שקרוי "שולבטו", אורז שעשוי במידה מדויקת ומעליו חתיכות עוף מתובלות להפליא ועוד מיני מטעמים. על אף האווירה הנינוחה, ג'נט אינה רגועה, על פניה נסוכה ארשת של דאגה והיא מספרת שאחד מבניה חוזר ממש באותם רגעים לדרום הארץ, יומיים לאחר נפילת הטיל במושב משמרת שבשרון. הימים הם ימי מתיחות בעוטף עזה. המחשבות על ההיערכות של צה"ל בעוטף לציון שנה למהומות על הגדר ולרגל אירועי "יום האדמה" הפלסטיני וצעדת השיבה שהייתה צפויה להתקיים באותו סוף שבוע, מדירה את השינה מעיניה: "מצד אחד אני כל הזמן דואגת לבנים, כי בכל רגע יכולה לפרוץ מלחמה", היא נאנחת, "מצד שני, סוהיל, בעלי הוא נהג הסעות ואני ערה לכך שגם על הכבישים מתחוללת סוג של מלחמה, מספיק שהוא מאחר רבע שעה כדי שאתחיל להשתגע, כל הזמן אני רק מתפללת שכולם יחזרו הביתה בשלום. אני שמחה שיש לי כאן אורחים מידי פעם, זה עוזר לי להניח בצד את הדאגות כשאני עסוקה".

עד לא מזמן ובמשך יותר משלושה עשורים, היא עבדה כמנקה בתחנת טיפת חלב הממוקמת במועצה המקומית, לאחרונה יצאה לגמלאות והחליטה להתמקד בעיסוק שאהוב עליה: הבישול. מאז ומתמיד נחשבה לאחת הבשלניות הטובות בכפר, והייתה מורגלת בבישול כמויות גדולות עבור המשפחה המורחבת:  "אני אוהבת לבשל לאחרים" היא מספרת בצניעות "מאז שאני זוכרת את עצמי, לא קרה שבישלתי רק עבור בני המשפחה, תמיד בישלתי עוד סיר או שניים למקרה שיגיעו אורחים"

אוכל טרי וחם

בשנים האחרונות, כאמור, היא מבשלת לא רק למשפחה, הבישול הפך לשגרת יומה עבור קבוצות האירוח המגיעות לביתה. "בכל יום שבו מגיעות קבוצות, אני מתחילה את הבוקר בסידור המצרכים לפי בקשות של הלקוחות בהתאם לתפריטים שנשלחו אליהם מבעוד מועד: צמחונים, טבעונים, אלרגיים לגלוטן ועוד. כשעתיים לפני זמן ההגעה המשוער אני מתחילה לבשל את הארוחות בהתאם לבקשתם, וחשוב לי מאוד שהאורחים יגיעו והאוכל יהיה טרי וחם".

איך זה מרגיש להכניס אל תוך המטבח הפרטי שלך אנשים זרים לחלוטין?

" אם אני נזכרת בארוחות הראשונות אז כן, בהתחלה, זה באמת היה מוזר להכניס אנשים זרים אליי הביתה, אבל ככל שחשבתי על זה, הבנתי שזה הייעוד שלי, שאני צריכה לקבל אותם בלב רחב ובאהבה, כי הם בחרו להיות האורחים שלי, אצלי בבית. בהדרגה כבר נוצרו ביני ובין האורחים קשרים אישיים, הם חוזרים לכאן בכל פעם שהם מזדמנים לצפון וגם שולחים אליי חברים ומכרים, יש אפילו משפחה אחת מפתח תקווה שמגיעה אלינו בכל חגיגה ובכל אירוע משמח שבני המשפחה מציינים, הם כבר מרגישים חלק מהמשפחה, כאילו שהם בבית ולכן נראה להם טבעי להגיע לפני האירוע ולקשט את הבית שלנו לכבוד החגיגה שלהם" היא מספרת בחיוך.

בעוד ג'נט מנצחת על הבישול, נרתמים יתר בני המשפחה לסייע: "המזל הגדול שלי", היא ממשיכה, "הוא שהעסק הוא עסק משפחתי, וכל המשפחה מתגייסת כשיש קבוצות גדולות. גם הגדולים, גם הקטנים, ואפילו הנכדים". ג'נט וסוהיל הם הורים לשישה ילדים ותשעה נכדים. "מטבע הדברים, אם לא הייתה לי עזרה זה היה הרבה יותר קשה".

יד ימינה של ג'נט, ללא ספק היא הבת סאמר (42), שמנהלת את עסקי האירוח של המשפחה. בגילוי לב היא מספרת על כך שהיא עדיין מתגוררת בבית הוריה, כיוון שעדיין לא מצאה את בחיר לבה: "אצלנו", היא אומרת, "לא נהוג שבת עוזבת את בית הוריה לפני חתונתה ולא נהוג שאישה לא נשואה תגור בגפה, היא יכולה לעשות זאת לתקופה קצובה לצורך לימודים למשל, אבל בסוף התקופה היא מחויבת לחזור לבית ההורים עד נישואיה".

כל אחד הלך לדרכו

היא גדלה ולמדה בכפרה, את לימודיה התיכוניים סיימה בירכא ולאחר מכן, סיימה את לימודי התואר הראשון במתמטיקה וחינוך באוניברסיטת חיפה: "בשנה הראשונה ללימודים התארסתי לבחור מירכא, אבל בסוף זה לא הסתדר וכל אחד הלך לדרכו. לקראת סוף הלימודים עבדתי כפקידה בבנק מרכנתיל והייתי עובדת זמנית. רצה הגורל, שאחד מלקוחות הבנק, עורך דין במקצועו, בדיוק חיפש מחליפה למנהלת החשבונות במשרדו והוא הציע לי עבודה. הסכמתי, ובעצם מאז אני עובדת איתו, כבר 18 שנים. תוך כדי העבודה, למדתי הנהלת חשבונות באופן מקצועי וכיום אני גם חשבת שכר בכירה".

תוך כדי העבודה, דחק בה עורך הדין סאמי בראכת להתמקצע בתחום המשפט, היא הרימה את הכפפה ונרשמה ללימודי משפטים במכללה האקדמית בצפת. בפברואר האחרון סיימה את לימודיה וחזרה למשרדו של בראכת, הפעם לשלב ההתמחות: "בחודש שעבר התחלתי את שלב ההתמחות, בתקווה לעבור את מבחני לשכת עורכי הדין בהצלחה".

בין לבין, כאמור, היא מנהלת את העסק המשפחתי, זמן לאהבה היא עוד לא מצאה, אבל היא אופטימית ומאמינה שבבוא היום היא תתמסד ותבנה קן משפחתי משלה: "כשמדובר בחברה הדרוזית הסיפור לא תמיד פשוט" היא מסבירה בסבלנות, "יש לי הורים נפלאים ותומכים, וזה כנראה הסוד שלי, אם היית שואלת מישהי אחרת אולי היית שומעת שזה קשה, אבל אני אישה עצמאית, יש לי עבודה, יש לי את הכסף שלי – לא חסר לי דבר.  צריך לומר שבאופן כללי הנשים הדרוזיות בעידן החדש הן עצמאיות ומשכילות. לגבי היכרויות, אין לנו הרבה אופציות להכיר ולא נהוג אצלנו לשוטט באתרי היכרויות לכן האפשרות היחידה היא הרשתות החברתיות, ולמען האמת גם שם אני לא פעילה יותר מדי. אני מעדיפה שמישהו ימליץ לי או לצד השני, אבל שזה לא ייעשה בכפייה או הוראה".

פיתות עם זעתר

בכפר יאנוח-גת הקטן מתגוררים כ- 2,000 תושבים, והוא מלא באתרים קסומים בהם:  עץ האלון המפורסם שנחשב מקודש ומביא ברכה המכונה "אלמוברכה", נחל "המג'נונה", שבערוצו נמצא מעיין, שלעיתים נובע ולעיתים לא- ומכאן שמו, גינת צמחי מרפא ועוד. עכשיו, כשסאמר מספרת על הדרך להקמת העסק, היא עוברת בדיוק במקומות האלה: "אף פעם לא היו כאן תיירים. גם המקומות האטרקטיביים לא היו מטופלים ולא היה מי שידריך תיירים להגיע אליהם. לפני שלוש שנים חבורה של חיילים משוחררים החליטו שהגיע הזמן לקחת את העניינים לידיים, הם חיפשו דרך לשים את יאנוח-ג'ת על המפה ושיפצו בעצמם את האתרים המעניינים בכפר, צבעו את השערים העתיקים וטיפחו את הגינות, במקביל, פתחו עמוד פייסבוק וחברו לכמה מורי דרך ומדריכים קולינריים ואלה, בהדרגה התחילו להביא לכאן תיירים ומבקרים שבאו ליהנות מפינות החמד בכל סוף שבוע, אז בעצם התעוררה ההבנה שאם רוצים להאריך את שהייתם בכפר, צריך שיהיו בו מסעדות או בתי אוכל, שכן אז לא היה בכפר אפילו דוכן אוכל אחד, שלא לומר מסעדה –  ומשם הכל התחיל.

עם הגעת התיירים והמבקרים לכפר, פנו הצעירים לאחת הנשים המבוגרות שהתגוררה בגרעין הכפר ולבקשתם, היא התחילה להכין ולמכור פיתות עם זעתר ולאבנה, אבל אירועי סופי השבוע בכפר שזכו עד מהרה לכינוי "פסטיבלים" החלו להתפתח ואנשים רצו יותר מפיתות עם זעתר, מה שגרם לקבוצת הצעירים להבין שהגיע העת להוציא את קלף האותנטיות מהשרוול:  "אימא הייתה מוכרת בכל הכפר בבישולים הטובים שלה", מספרת הבת בגאווה, "היא נהגה לסייע לנשות הכפר בבישול לקראת אירועים גדולים: חתונות וכד', לכן, עד מהרה פנה אליה אחד מהצעירים וביקש את השתתפותה במיזם החדש. היא כמובן נרתמה למשימה  ובכל סוף שבוע הכינה שניים-שלושה סירים. בהמשך הוא החל לשלוח אליה אנשים הביתה, והם ביקשו לחזור פעם נוספת, הפעם נתנו להם את הטלפון שלי."

לימים, כשבגרו, עזבו הצעירים את הכפר למטרות עבודה או לימודים, אבל הזרעים שזרעו – נבטו ועד מהרה הלך שמה של ג'נט לפניה: "במהלך המיזם הכרנו את איילת בר-מאיר, אחת ממורות הדרך שתמכו בעסק" ממשיכה סאמר לספר, "ובאופן אישי, אני מאוד מחוברת אליה. איילת יצרה את מסלול ג'ת הגלילית והביאה בכל חודש קבוצה או שתיים של תיירים. היא התאהבה בג'ת ודרכה התחברנו לעמותת "זמן גליל מערבי", המסייעת בקידום עסקים קטנים בגליל המערבי. החיבור לעמותה עזר לנו לקדם ולפתח את העסק."

סודו של הבורגול

כיום, "המטבח של ג'נט", הוא הבית היחיד בכפר הפתוח לאירוח קולינרי,  ואם לשפוט על פי המגמה הכלל ארצית, נראה שטרנד האירוח הביתי רק ילך ויתחזק בשנים הקרובות. אצל ג'נט האותנטיות הוא שם המשחק: "אנחנו לא מגישים אוכל שאינו חלק ממאכלי העדה" מסבירות השתיים, "אנחנו מתעקשות על האותנטיות. דגים לדוגמה, לא בתפריט. גם לא שניצל וצ'יפס – אפילו שיש ילדים. לדעתי, זו הסיבה שאנחנו כל הזמן מלאים, הביקוש הוא עצום. לפעמים אנחנו נאלצות לומר 'לא', רק בגלל שלשתינו דרושים קצת מנוחה וניקוי ראש מידי פעם".

לקראת תום הארוחה והמפגש, חושפת ג'נט בפנינו את אחד הסודות שלה: את תערובת התבלינים שבה היא מתבלת את האוכל היא מכינה בעצמה, אבל ההפתעה האמיתית היא סודו של הבורגול שכל כך מזוהה עם המטבח הדרוזי: "את הבורגול אנחנו לא קונים," מספרת סאמר בגאווה, " פעם או פעמיים בשנה אימא ודודה שלי קונות כ-300 ק"ג חיטה, שיספיקו להפקת בורגול למשך שנה שלמה. הן מבשלות את החיטה על האש בסירים ענקיים, מסננות את המים, מניחות את החיטה על בדים גדולים ומעלות אותה לגגות הבתים. החיטה מתייבשת בשמש במשך שבוע ימים ואז הן אוספות הכל ומכניסות לכדים במחסנים שלנו. אחת לכמה חודשים, כשנגמר הבורגול, הן מוציאות חיטה מהכד ולוקחות אותה לטוחן שיטחן לבורגול דק או עבה – לפי הצורך. אחרי הטחינה חוזר הבורגול להליך ייבוש נוסף שרק בסופו הוא מגיע לשולחן".

את הערב המרתק בבית ביסאן אנחנו חותמות בתה מתוק ומהביל ובמגש עוגיות אלוהיות, גם הן מעשה ידיה של ג'נט המופלאה.

טווח מחירים: 70 – 120 שקל לסועד, תלוי בתפריט ובמספר הסועדים.