הארץ בערה בשבוע שעבר בעקבות התקרית הטראגית בה נורה למוות סלומון טקה בידי שוטר. ברחבי הארץ נערכו הפגנות סוערות במחאה נגד שיטור יתר, אלימות משטרתית וגזענות המופנים כלפי בני העדה האתיופית. בניגוד להפגנות שאירעו בתחילת השנה בתגובה להריגתו של יהודה ביאדגה בידי שוטר, ההפגנות בשבוע שעבר הונהגו על ידי צעירי העדה, שחשים תסכול, ייאוש וחוסר אמון ברשויות החוק.
לבקשת משפחתו של טקה, המפגינים עצרו את הפעילות למשך ימי השבעה ולקראת סיומה נערכו עצרות זיכרון ברחבי הארץ. גם החדרתים, צעירים ומבוגרים, שיתפו את תחושותיהם במעגלי שיח מצומצמים, חשפו את חששותיהם ותסכולם ומצאו שם אוזן קשבת, כתף תומכת וחיבוק חם.
רבקה אווקה (27), הייתה בין מארגני העצרת, שנערכה ברחבת הפיאצה. "כששמעתי על הריגתו של סלומון, קודם כל הרגשתי צער גדול, צער על ילד שלא ישוב עוד להוריו, ילד שבסך הכל יצא מהבית ובהיתקלות פשוטה עם שוטר לא מיומן מצא את מותו." מספרת רבקה. "הרגשתי גם תחושת אחריות גדולה בתור מישהי שמדריכה נוער שנים ושתמיד מדברת על דרכים נעימות לפתור בעיות. יכול להיות שהשלינו את עצמנו והעברנו מסר לא נכון לצעירים, יכול להיות שאי אפשר לפתור את הדברים בשקט ובנועם".
רבקה מסבירה ששיטור היתר פוגע בכולם, גם בנשים, אך לא באותה המידה. "גם אותי עצר שוטר, אני לומדת באוניברסיטת תל אביב והתנדבתי באקי"ם, בשכונה לבנה בצפון תל אביב. בערב, כשיצאתי משם ופניתי לתחנת האוטובוס, פנה אלי שוטר וביקש לראות את תעודת הזהות שלי. ככה סתם, מאד לא נעים. אין לך סיכוי מולם, אין לך ברירה, את פשוט נותנת את תעודת הזהות ומשפילה מבט".
רבקה, כמו רוב צעירי העדה, היא כל כולה צברית ומרגישה חלק מהחברה הישראלית, אך היא דואגת לבני הנוער, שלא תמיד מצליחים להתמודד עם האפליה והגזענות. "אני מרגישה שווה, אני חלק מהחברה הישראלית. עשיתי שנת שירות, שירתי בצבא כמו כולם, נתתי שלוש שנים מהחיים שלי באהבה גדולה למדינה ואני לא צריכה שיגידו לי אם אני שייכת או לא שייכת. קיימנו את העצרת כי שמענו את הנערים זועקים ומתוסכלים ולא יודעים מה לעשות עם כל התחושות שלהם. להם אין את הכלים להתמודד עם זה, הם עדיין לא בנו חוסן נפשי שלי בגיל 27 כבר יש. אין להם מספיק חוויות טובות כדי שהחוויות הרעות לא ישתלטו עליהם".
בני הנוער מהעדה האתיופית סוחבים איתם מטען של כעס ועצב וקשה להם לחזור לשגרה אחרי תקרית כזו. רבקה מסבירה שהם לא מרבים לשתף ולספר על היתקלויות עם שוטרים, מורים שמדברים אליהם באופן לא ראוי, או אפילו חברים לספסל הלימודים. "אני נפגשת עם בני נוער במתנ"ס ורואה את הקשיים שלהם, במתנ"ס הם מדברים על כך בפתיחות, אבל הם לא רוצים לצער את הוריהם והרבה פעמים הם מתביישים ולוקחים את האשמה על עצמם. הם צוברים וצוברים עד שבסופו של דבר, מול איזשהו טריגר, התסכול שלהם יוצא החוצה, כפי שיצא במחאה".
כשרבקה קראה את התגובות ברשת לאחר ההפגנות היא החליטה, יחד עם חבריה, להרים את הכפפה ולארגן בעיר את עצרת הזיכרון ובכך לאפשר שיח פתוח ומכבד בנושא. "אנחנו לא יוצאים להפגין בגלל יוקר המחיה, אנחנו לא מרביצים לדיילת בגלל שוקולד, אנחנו יוצאים לרחוב כי הורגים אותנו. כי מישהו שם במשטרה חושב שהחיים שלנו שווים פחות. כשראיתי את השיח ונדהמתי לגלות שגם אנשים שחיים עם הקהילה ביום יום ומכירים אותנו, מתבטאים באופן כזה, 'חבל שלא הרגו את כולכם', 'תחזרו לארץ ממנה באתם' ועוד שלל דוגמאות שבעקבותיהן הבנתי שחייבים לשבת ולדבר".
על הניסיונות לקעקע את אמינותו של טקה ולהציגו כנער שעבר על החוק פעמים רבות, רבקה מצרה. "אין לכתבים זכות לפרסם את העבר המשטרתי של סלומון. לא היו לו 14 תיקים כפי שפורסם בתקשורת, אלא 3 תיקים מינוריים ושום דבר על אלימות קשה כפי שדווח. זה מקרה קלאסי של האשמת הקורבן. מדובר באדם שכבר אינו בין החיים, באיזו זכות אתם באים ומכפישים את שמו?"
וכשמדברים על קורבנות, היא מדגישה שעשרות אלפי האזרחים שעוכבו בכבישים במהלך ההפגנות הם לא קורבנות. "הקורבן היחיד הוא סלומון. אתם עמדתם בפקקים? אחלה, אבל הגעתם בסופו של דבר הביתה בריאים ושלמים, למשפחה ולילדים. מנגד, יש כאן חיי אדם שאי אפשר להחזיר אותם. אני לא מצדיקה אלימות ומי שנהג באלימות בזמן המחאה אינו מייצג אותי, אבל בסופו של דבר אנחנו נדרשים לפעולה ואם העם לא איתנו, זה מצער. אין מנהיגים למחאה הזאת, הנוער אומר די, אף אחד לא יכתיב לי מה לעשות. יש כאן רולטה ויום אחד זה סלומון, מחר זה יכול להיות אני. הם מרגישים שסוגרים עליהם".
בני העדה המבוגרים, שניהלו את ההפגנות הקודמות בסימן איפוק וסבלנות, לא ניהלו את ההפגנות בשבוע שעבר. "המבוגרים שלנו הגיעו ממדינה בה אסור להרים את קולך או לצאת נגד, אז המחאות שלהם תמיד היו שקטות. כששפכו להם את הדם אז הם הלכו לירושלים ובכו. הנערים הללו הם נערים ישראליים שיודעים מה צריך לעשות כדי להצליח. את החוצפה הזאת הם לא הביאו מאתיופיה, הם רכשו אותה בארץ. אני בטוחה שהם רוצים להתמודד עם זה אחרת, אבל כשהאימהות הלכו לירושלים ובכו והתפללו, מי סיקר את זה? אף אחד. כי זה לא מעניין. עד שלא משבשים את סדר היום פה, אף אחד לא מתייחס. אין הסכמה בין הצעירים למבוגרים בעדה, אבל הצעירים כבר לא מחפשים הסכמה או אישור, הם יעשו את הכל כדי להציל את עצמם".
למרות הכל, לרבקה יש תקווה גדולה לשינוי. היא מקווה שבאמצעות חינוך נכון, שכולל גם את הסיפור של העלייה האתיופית, הדור הבא יוביל לישראל סובלנית ושווה לכולם. "רוב האוכלוסייה מבינה אותנו ורואה את אי הצדק, ויש לי תקווה גדולה שהדברים באמת ישתנו. ראש העיר קיבל את הרעיון שהצענו להכנסת הסברה לבתי הספר והבטיח שיאפשר את קיומה. בדרך כלל, כשמספרים על העלייה האתיופית, מספרים עליה ממקום של חולשה. 'לקחו אותנו', 'הצילו אותנו'. ההורים שלנו צעדו, סיכנו את החיים שלהם ולא כולם שרדו את המסע, לכן חשוב לספר על המורשת שלנו והתרבות המפוארת שלנו. 4,000 איש נספו בדרך והרבה אנשים לא יודעים את זה. אם אני לומדת על השואה, אין שום סיבה שלא ילמדו גם על הסיפור שלנו. אם נחנך מגיל צעיר שאין שחור ולבן, נמחק את השיח הזה וניצור הבנה שיש כאן אנשים שחיים יחד. בעתיד, הילדים הללו יעבדו במשטרה, בתקשורת ובעמדות כוח, וייצקו את ההיכרות שלהם עם העדה האתיופית לתוך החברה הישראלית".
אלי בייך (25) נולד באתיופיה וכשהיה בן חודש עלה עם משפחתו לארץ ישראל. גם הוא חש כישראלי לכל דבר וחלק מהחברה הישראלית, אך עם פרוץ ההפגנות שם לב לשיח המפלג והחליט לקחת חלק בארגונה של עצרת הזיכרון. "הבעיה העיקרית היא שאנשים לא מודעים לפילוג המטורף שקיים פה ושצובר תאוצה עם השנים, כשכל אחד פה לעצמו, בין אם זו המחאה של הנכים, או מחאתם של האתיופים. לפילוג הזה יש רשימה ארוכה של שמאל, ימין, שחור, לבן ועוד. זה שונא את זה בגלל דעותיו או בשל מוצאו ואין לזה סוף. לא נוכל לתקן עוולות שמתקיימות בחברה כל עוד נמשיך להיות מפולגים כך".
גם אלי, כאדם צעיר שומר חוק, נחשף לאפליה בחייו. על הריגתו של סלומון טקה, הוא שמע בלילה בו זה קרה וגם הוא כמו רבים מהעדה, זעק 'לא עוד'. "כששמעתי על זה, לא הבנתי איך יכול להיות שדבר כזה ממשיך להתקיים. עשינו מחאות מתורבתות בעבר, כפי שהאזרחים מצפים מאיתנו וכפי שאנחנו עושים שנים רבות, אך כלום לא השתנה. בסופו של דבר החברה הישראלית תהיה שדה הקרב".
הוא מדגיש כי האלימות המשטרתית שבני העדה מוחים נגדה לא מתקיימת בכל עיר באותה העוצמה ומספר כי המצב בחדרה הוא טוב ביחס למקומות אחרים, אבל מרגיש שזהו מאבק חשוב וצודק, שכל אחד מאיתנו צריך לקחת בו חלק. "יש פרופיילינג (אפליה על בסיס אתני, גזעי או מגדרי), שבעצם מנחה את השוטרים לנהוג בצורה הזאת. אחד מהחברים שלי עבר דרך שכונת וייצמן באופניים ולא עברו פחות משתי דקות עד שהגיע שוטר ששאל אותו מה הוא עושה שם. אני לא מסוגל להבין איך שואלים שאלה כזאת. בעצם מה שאומרים לו, שזה לא התחום שלך. הנטייה היא ישר לחשוד. מבחינת המשטרה והפיקוח העירוני ישנם גבולות ברורים שאומרים לנער האתיופי שכאן אתה לא אמור להסתובב".
אלי גם מספר על ניסוי חברתי שנערך כחלק מתוכניתה של מיקי חיימוביץ 'המערכת'. "נערים אתיופים ישבו על ספסל בפארק ונערים לא אתיופים ישבו על ספסל אחר. השוטרים ניגשו לנערים האתיופים ואפשר גם היה לראות כמה ניידות ניגשו אליהם וגם עצרו אותם, אם לא היו חושפים שזה מצולם, רוב הסיכויים שהם היו נלקחים אל תחנת המשטרה. זה משהו שהוא מוכח ולא מומצא".
"הצעירים של היום לא דורשים פריבילגיות אלא זכויות בסיסיות"
כעת, הוא מרגיש, שהגיעה השעה להיאבק וליצור שינוי אמיתי בחברה, בעיקר לטובת הדור הצעיר. "השינוי הוא בשביל הילדים שלנו. איך אני יכול לשבת בשקט ולא לפעול כדי להבטיח לילדים שלי עתיד טוב יותר? יש לי אחות קטנה שהיא אחת מהסיבות שאני יוצא החוצה, זה חלק ממה שמניע אותי. אני חרד מהמחשבה שהילדים שלי או אחותי הקטנה ייתקלו במקרים כאלה בעתיד. זה נטו לזעוק ולדרוש שינוי אמיתי, שיגרום לצעירים להרגיש בטוחים ושייכים. אף אחד לא יודע מתי ואיך זה ייפול עליו, לא משנה כמה הוא מתנהג יפה או לומד כמו שצריך. הצעירים של היום לא דורשים פריבילגיות אלא זכויות בסיסיות. הם יותר מעורבים ואני שמח על כך, כי הם הדור שיחולל את השינוי. ואת השינוי הזה אפשר ורצוי להתחיל בקטן, בכל יישוב, בקשרים בין אישיים, בחברותות מגוונות ובחינוך לסובלנות. הדור הצעיר, שכמה לשינוי, לא ימתין עד שהשינוי יגיע לפתחו, אלא ייצא לדרוש אותו".
יש לו המון מה לומר, אבל הוא בוחר לסיים במסר ברור לצעירי העדה. "אל תוותרו, אל תתייאשו ואל תתנו לדברים שקורים לתסכל אתכם. תמיד תהיו עם הראש למעלה. חשוב לי שתדעו שיש אנשים מאחוריכם שתומכים בכם. ולכל העם עצמו, שבעזרת השם תהיה אחדות, אהבה והכלה ושהפילוג הנוראי שקיים בינינו ייגמר".
