"האחרים תמיד היו מוקד העניין שלי", מספרת עטרה צחור דיין, מאמנת אישית, תושבת רגבים, "בחזון של לימודי האימון שלי ב-2007 נכתב שהמסע שלי יהיה לנפש האדם". עכשיו היא מתכוונת להרחיב את הידע והרוח בקבוצת מאמנים שהיא מגבשת.
צחור דיין, בת 49, נשואה למוזיקאי איגי דיין, חבר להקת משינה לשעבר, ואמא לשניים, למדה לימודי קולנוע בסם שפיגל ויצאה לדרך כמלהקת עצמאית, ובגיל 29, ב-2009, פתחה את משרד סוכנות השחקנים בשותפות עם עובד מחפוד. בעוד הסוכנות תוססת ומצליחה ומייצגת מגוון שחקנים בארץ, היא נכנסה יותר ויותר לסרטים. "באותה תקופה זרמתי עם מה שהגיע אלי בחיים, גישה אופיינית לגילאי 20+. סוכנות עבד מאוד קשה, והצלחנו לאפיין אותה כסוכנות שמגלה אנשים. זאת הייתה תקופת תחילת הטלנובלות, חיפשו הרבה פנים חדשות וידענו לעשות זאת. אבל מהר מאוד הבנתי שזאת הייתה טעות. תמיד הייתי עצמאית ועבדתי לבד, ובמשרד 'עובד מחפוד ועטרה צחור בע"מ' הבנתי שאני בכלא. החיים שלי היו מוקדשים לשחקנים, עם כל חששות והחרדות שלהם וענייני הביטחון העצמי. היה צריך להגיע מוקדם ולעבוד כל היום, להגיע להצגות ופתיחות, יום צילום מתחיל ב-5:00-6:00 בבוקר ונמשך ונמשך. היה גם המון עיסוק עם חוזים, סעיפים, גביית כספים, מפיקים, צעקות וויכוחים. המון מתח. תוך כדי זה הקמתי משפחה: שנתיים אחרי הקמת העסק נולד בני הבכור, סהר, ונוצר קונפליקט בין האמהות לקריירה, כשבמשרד היה עלי לחץ חזק (גם אם סמוי) שאהיה שם. לשותף, עובד, לא היו מגבלות, וכל הזמן הייתה תחרות בינינו. היינו צעירים, ולעובד קרה מה שקורה לעתים קרובות לאנשים צעירים שנחשפים לכסף ולתהילה: זה עלה לו לראש והוא התחיל לאבד את זה. אני הייתי שומרת השפיות במשרד, עד שזה גבה מחיר גם מהקשר בינינו. חייכתי לכל העולם, כולם נהנו ממני, אבל הייתי בדיכאון, היו לי פרצי בכי בסתר, וכל יום א' קמתי לעבודה בתחושה של רובוט. עשיתי את המיטב בשביל כולם, יום ועוד יום, והמשכתי ככה שנים כי השקעתי המון בעסק, וקשה לזרוק דבר כזה. הבור הרגשי רק גדל וגדל, וכך גם הסדקים ביחסים עם עובד. הוא היה אדם מאוד צבעוני, כריזמטי, בעל כושר שכנוע, ועם זאת, בשלב מסוים הוא נגרר לשימוש מסיבי בסמים (דבר שנודע לי רק בדיעבד) שגרמו לו לפראנויות וחרדה. הוא הסתבך עם גורמים שונים והפסיד המון כסף, וב-2004 החליט לעזוב ללונדון ולהשאיר את העסק לי. זה נראה לי אז כמו פתרון טוב: 'אני אשאר בעסק לבד ואנהל אותו כפי שמתאים לי, לפי הקצב שלי'. אבל בפועל, למרות שהיו לי עובדים, הלחץ רק גדל".
בשנת 2005 הכל הגיע לידי משבר. "בתחילת אותה שנה איבדתי את סבתי למחלת הסרטן, והיה מאוד קשה עם זה שהמשפחה שלי בבית חולים ואני 'גונבת זמן' בגלל העבודה. זמן קצר אחרי מותה של סבתי התברר שבעל של אמי, עיתונאי הספורט משה לרר, חולה גם הוא, בסרטן הריאות. הוא הכיר את אמי שנה אחרי שאבי נהרג בתאונת דרכים, כשהייתי בת 18, ואני הכרתי ביניהם. איש מאוד אהוב בחיי, ואמא שלי שוב הייתה צריכה להתמודד עם אובדן עברו כמה חודשים לא פשוטים, ואז קיבלתי טלפון שבו אמא שלי בישר לי שגם לה יש סרטן, סרטן המעי בשלב 4. כשסגרתי את הטלפון פשוט התמוטטתי. באותו יום התאבלתי, הבנתי מה הולך לקרות, והרמתי טלפון לעובד בלונדון. סיפרתי לו, הוא בכה, וחצי שעה אחר כך אמו התקשרה ואמרה לי שהוא חוזר לעסק מלונדון, שאני אקח חופש של שנה. חשבתי שזה מעשה חברי. בדיעבד היו עוד גורמים שגרמו לו לעשות זאת. יצאתי לטפל בזוג חולי סרטן, לקחת אותם לטיפולים, לבוא בשבת, לנקות ולסדר, לדאוג למטפלת ולזכויות, ובמקביל נכנסתי להריון, רציתי להביא חיים לתוך הטרגדיה משפחתית. ואז שמעתי שהעסק נקלע לקשיים וחובות. באותו לילה מכרתי אותו לעובד במחיר של החוב שלי, בתשלומים, והבנתי שצריך לעשות הסבה. ככה נעלמתי בבת אחת מהתחום. זה נפל על כולם בהפתעה ואיש לא הבין למה, פרט לאיגי, כמובן, שהבין וידע מה עובר עלי. עובד המשיך להידרדר ולהסתבך, עד שב-2009 נפל ממרפסת דירתו ונהרג".
ככה הסתיימה הקריירה שלה בעולם הפרסום, הקולנוע והטלוויזיה. "חודשיים אחרי שנולדה בתי, אביב, קרסו המערכות בגופה של אמי, וכשישבתי ליד מיטתה קיבלתי שתי החלטות, שהיו להחלטות חיי. האחת, לעזוב את תל אביב ולקחת את המשפחה לקהילה קטנה ושקטה שבה אוכל להתחיל להכשיר את עצמי בדרך חדשה, כך שבמקום תמיכה הורית, שאין לי, תהיה לי תמיכה קהילתית. ההחלטה השניה הייתה לעשות שינוי מקצועי ולא לחזור לתחום שהייתי בו. אמא שלי לא הייתה בהכרה, אבל דיברתי אליה ואמרתי: 'אני יודעת שתמיד רצית להיות גאה בי וראית בי מי שמסוגלת להצליח, ואני מבטיחה שאצליח'. העיקרון שהנחה אותי משם והלאה הוא שאני לא רוצה להיות מי שאני לא. אם אני מטבעי טיפולית, רואה את הטוב באנשים, 'תמימה' כפי שהיו מגדירים זאת רבים, לא אהיה קשוחה, קרת לב או אסרטיבית, כל הדברים שנדרשו ממני בעבודה בסוכנות. אני יודעת ויכולה לעשות גם את הדברים האלה, אבל זה לא אני. אמי נפטרה, בהלוויה הייתי עם התינוקת עלי במנשא, ובסוף השבעה כבר אמרתי לאיגי 'זהו, זזים'. עברנו לכפר בן-נון (ליד לטרון), ושנינו הרגשנו שם שהסביבה מאפשרת לנו מיקוד רבה יותר טוב, בלי הסחות הדעת התמידיות שבתל אביב. שם נפרדנו ממשה לרר, שנפטר גם הוא. עברתי שם שנה ראשונה לא פשוטה. לראשונה בחיי הלכתי לטיפול, והבנתי מהמטפל שלי שלמרות שאני יודעת להתמודד יפה מאוד, יש גבול ליכולת ההתמודדות של אדם עם שינויים קיצוניים תוך זמן קצר. במצב כזה, אתה כבר לא יודע מה יהיה הדבר הבא. הטיפול בילדים החזיק אותי חזק, ומצד שני, הם מרגישים את הלחץ. למזלי, איגי הוא אבא נפלא, והוא היה שם ברמות מטורפות, והיו גם החברות שעזרו לי לטפל באביב בחודשיים הראשונים, עד שאמי נפטרה. במושב התחלתי לטייל הרבה בשדות עם אביב. הפכתי להיות יצור מאוד חסכוני. הלכתי בשדות, עדיין לא מבינה מה עשיתי רע בעולם, והייתה לי סוג של תובנה קיומית, שהדבר הכי חשוב שאנשים מעבירים הלאה כורים, מעבר לרכוש ולחפצים, הוא הדמות שבה עיצבו אותך. אם אני בדיכאון, אני פוגעת במו ידיי בעבודת החיים של הוריי. אם אבא שלי, שהיה ניצול שואה, הצליח להיות הורה חייכן וחיובי ולהרבות טוב בעולם, גם אני יכולה וצריכה לעשות זאת. זו הייתה סגירה והשלמה. קראתי הרבה על המוות כראי לחיים, יצאתי לסדנת ויפאסאנה, להתבוננות על המוות, אבל עדיין לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. כשיצאתי בפעם הראשונה מהבית, למסיבת רווקות, הייתה שם נומרולוגית שהתחילה בי, ושאלתי אותה מה אעשה בחיים. היא אמרה לי 'את הולכת להיות מאמנת מצוינת'. שאלתי מה זה. אימון היה טרנדי בתקופה ההיא, אבל אני התנתקתי לגמרי מטלוויזיה ותקשורת, ולא ידעתי במה מדובר. כל הנשים במעגל אמרו לי 'זה בדיוק את, זה מה שאת צריכה לעשות'".
היא הרימה את הכפפה וב-2007 יצאה ללימודי אימון של שנה, ובגיל 36 התחילה לעבוד בתחום. "הבנתי שאני לא צריכה מורה אחד אלא הרבה מורים, שיהיו לי המון גישות וכלים בשביל הלקוח. יש לקוח רוחני, יש לקוח שהוא יותר 'ריאלי', יש שבא למטרה שקשורה ליחסים, ויש שלמטרה שקשורה למימוש אישי. למדתי עם התמחות ביחסים ודיאלוג, מה שנתן לי יכולת לאימון זוגי. יצרתי לעצמי מסלול. ב-2011, תוך כדי המעבר לקיבוץ רגבים, התחלתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, והמשכתי בלימודי תעודה באימון פסיכולוגי בבר אילן. את התואר סיימתי באפריל השנה, בהצטיינות יתרה. החלטתי שאניcoach Life, מאמנת לחיים. המטרה היא לייצר חזון כולל עם האדם, שכל תחומי חייו נגזרים ממנו. כשהתחלתי לעבוד, ב-2009, הגיעו אלי באופן טבעי בעיקר שחקנים, יוצרים ואנשים מהתעשייה. בהמשך, התחילו להגיע כל סוגי האנשים עם כל סוגי הנושאים שבעולם. הקמתי כאן את קבוצת הנטוורקינג BNI המושבות, ובעזרתה התעריתי באזור במהירות. עד היום אימנתי כבר כמעט 250 אנשים. לפני 4 שנים בתי חלתה במחלה אורתופדית נדירה, ועם כל ההתמודדות שלנו, ידעתי הפעם שאני לא עוזבת הכל. העבודה שלי היא התרפיה שלי, היא נותנת לי שקט וממלאת אותי. עזבתי רק את קבוצת הנטוורקינג, שממשיכה להתנהל בלעדיי, והמשכתי באימון. אני מקפידה עד היום על יום בשבוע שבו אני עובדת בתל אביב, ורואה את ההבדל: בתל אביב יותר אנשים נוטים להיות ממוקדי עשייה, ואני צריכה להביא להם באימון את המשמעות וה'למה', ובפרדס חנה כרכור והסביבה יש יותר נטייה למשמעות ופחות ירידה לעשייה, ואת העשייה אני צריכה להכניס באימון".
"השנה עברו 10 שנים מאז שאני עובדת בתחום, והחלטתי שהגיע הזמן לצעד הבא: הדרכת מאמנים. אני פותחת קבוצה בשם mentor-ring, מעגל מאמנים שמבוסס על חוויות שעברתי בדרך שלי. אצלי, ברגבים, ייפגשו מאמנים מכל מיני גישות. בדרך כלל אנשים לומדים אימון ושייכים לגישה מסוימת ובית ספר מסוים. אני רוצה לפתוח את המפגש הבין-גישתי ולהביא אליו חומרים ספציפיים וגם נקודות מבט שונות. הקבוצה מתגבשת בימים אלה ותצא לדרך בסביבות סוף השנה האזרחית".
למאמנים שמסיימים את לימודיהם ומתלוננים על כך שהם מתקשים להתפרנס מהתחום, היא אומרת: "התפרנסתי מאימון כל שנים, יש לזה ביקוש ויש דרכים. אבל אני אומרת גם שאימון זו דרך, לא קורס 'זבנג וגמרנו'. צריך לקחת עוד ועוד הכשרות. הלוואי שיום אחד התחום ייכנס לאקדמיה".
בינתיים היא מפרגנת לבעלה, איגי, שהפתיע השנה כשגיוון את פעילותו המוזיקלית בהוצאת ספר, "חוה", אותו כתב כולו על הטלפון הנייד שלו. "אני נותנת לעצמי ציון על זה שבמרחב שלי יושב אדם בן 50 במרפסת ועושה משהו, נראה כאילו הוא לא עושה כלום, אבל הוא עושה משהו חשוב. אמרתי לו 'אם אתה כותב ספר, אני לא רוצה לראות את הטקסט עד שיהיה יצירה מוגמרת, שאוכל לחוות אותה ברצף ולהביע דעה'. אז התאפקתי כשנה עד שקראתי את הספר לראשונה. באתי עם אהבה גדולה וגם עם סקפטיות, ואחרי שקראתי פרק אחד אמרתי לו: 'אתה לא נורמלי, מאיפה זה בא, הרמה הזאת?' היו לי בכל זאת שתי הערות ספרותיות ששלחו אותו לחודשים נוספים של כתיבה, עד שיצא עם הספר לדרך. כשבהוצאת עם עובד אמרו שרוצים לוציא את הספר, הרגשנו שלא משנה מה יקרה עם ספר בהמשך, הכל אפשרי. זאת חוויה מאוד מספקת".
חמש שאלות עם עטרה צחור דיין
מודל להשראה: סבא שלי ז"ל, יוסף "יופ" וייס, שידוע בכינוי "מנהיג היהודים בברגן-בלזן", אדם משכמו ומעלה, שהצליח בתוך המקום הכי מזעזע שאפשר להעלות על הדעת ובתנאים קשים, להיות מנהיג מיטיב, מסייע, יוזם. נכתב עליו ספר עב כרס, יש פינה לזכרו במוזיאון ברגן-בלזן ורחוב על שמו בגרמניה. הסיפור שלו תמיד מגביר בי תחושות של שליחות. בימי השואה אני נוהגת ללכת למסגרות שונות ולהרצות על קורותיו.
מה לא תאכלי לעולם? שומנים של חיות.
מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר? מחייכת.
אמונה טפלה: כמי שחוקרת אמונות ומעמידה את כולן בסימן שאלה, אין דבר כזה אמונה טפלה. כשיש אמונה, היא לא טפלה.
מה לא יודעים עלייך? יש לי חרדה גדולה מחשיפה. אני מעדיפה לעבוד אחד על אחד ולא לשים את עצמי מול כל העולם. לכן סירבתי, למשל, להצעות לתכניות טלוויזיה.
