פוסט שכתבה טלאור גרין, תושבת כרכור, היכה גלים ברשת בשבוע שעבר. עבור קוראים רבים מדובר בטקסט מהפכני של ממש. בשביל טלאור, בת 44, פרודה ואמא לשניים, זה ביטוי טבעי לתפיסת עולמה הייחודית, שבשנים האחרונות קיבלה אומץ וביטחון לבטא אותה בפומבי ואף לרפא בעזרתה אנשים, רובם ילדים.
בפוסט היא מספרת על פגישה עם מטופלת בת 11. "את באמת מאמינה לי?' היא שואלת. 'כן, כל מה שאת שומעת ורואה זה אמיתי בראש שלך ויש לזה הסבר', אני עונה. 'אז אני לא משוגעת?' היא ממשיכה לשאול. 'לא, את לא, אפשר לחיות ולעבוד עם כל הקולות והחלקים. מה שלא נעים נשחרר ועם מה שנשאר נלמד לעבוד', אני ממשיכה. חיוך על פניה, עיניה זוהרות, ובשקט היא שואלת 'אז אני בסדר, לא השתגעתי?'".
גרין מגדירה את עצמה כמטפלת, מלווה ומדריכה אנשים רגישים מאוד, הפרעות, חרדות וטראומות. את המושג "אנשים רגישים מאוד" (Highly Sensitive Person) טבעה בשנות ה-90 הפסיכולוגית האמריקנית ד"ר איליין ארון, וכיום הוא מושג ידוע למדי בתחום הנפש. ארון טענה ש~20-15 אחוז מהאוכלוסייה נולדים עם מערכת עצבים רגישה במיוחד, דבר המתבטא ברגישות תחושתית גבוהה, עוררות יתר, תגובות רגשיות חזקות ותגובות שלעיתים שונות ואינן מובנות על ידי סביבתם. טלאור, שחקרה את הנושא לאחר שנחשפה לספריה של ארון וגילתה שהיא עצמה אדם רגיש מאוד, מרחיבה את המושג עוד לפי תפיסתה: היא מאמינה שמה שמסווג על ידי הפסיכולוגיה הקונבנציונלית כמחלות נפש, לעיתים קרובות אינו אלא תוצאות של רגישות גבוהה מאוד וטראומות הקשורות לכך.
"בעבר היינו, הרגישים מאוד, 20 אחוז מהאוכלוסייה, וכיום אני מאמינה שהאחוז עלה מאוד. אנחנו ערים להמון דברים שאדם לא רגיש לא ער אליהם: ריחות, צלילים, מראות המסווגים כ'דמיונות' אך אינם כאלה. אנשים מגיעים להתקפי חרדה, כי הם לא יודעים מה לעשות עם הצפת הרגשות והמחשבות, ולפעמים מגיעים גם לטיפול תרופתי ולאשפוז. הם יכולים לשמוע במקביל גם את חלקי הנפש וגם קולות חיצוניים. רבים מסתובבים בעולם באמונה שהם משוגעים, ואין מי שיסביר להם שהכל בסדר. מנסים 'לנרמל' אותנו. אי אפשר. בטמפרמנט שלי, הכל יוצא החוצה. אני לא יכולה לאטום את עצמי. השינה שלי, למשל, מאוד קלה, וכל דבר מקפיץ אותי".
היא חוזרת לילדותה וממחישה מאין היא מבינה את אותה ילדה רגישה, השומעת קולות שאנשים סביבה לא שומעים: "תמיד הייתי 'חייזרית', הייתי בצד, לא שייכת. דיברתי עם בעלי חיים, עצים ופרחים. לפני קטיפת פרח, ביקשתי מהפרח רשות לקטוף אותו. גמגמתי, והמטפל בגמגום אמר 'המחשבה שלה פשוט רצה'. ילדים רגישים מאוד רבים מאובחנים בטעות בקשיי תקשורת ושפה. בגיל 12 התחלתי להתבטא בכתב. במשבר גיל ההתבגרות שהתחיל בכיתה ט', בבית ספר חדש, התחלתי לשמוע את 'הקול הרע', כפי שקראתי לו. מחשבות וקולות היו בראשי. הפכתי לאלימה לעצמי ולאחרים, רעה, מסתגרת וקשוחה, חשבתי שאני מורמת מעם, ובמקביל, חלקים וקולות אחרים כיוונו אותי להיות ילדה טובה ומרצה".
היא לא הלכה לאבחון, אבל פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מטפלים ואפילו רופאת המשפחה זרקו אבחנות: "אמרו לי שאני סכיזופרנית, שיש לי הפרעת אישיות דו קוטבית, מאניה דיפרסיה, הספקטרום האוטיסטי. בתיכון הפנו אותי ליועצת, והייתי יושבת אצלה ולא אומרת לה מילה. בלילות הייתי שומעת צעדים ומפחדת שמישהו ימשוך אותי מהמיטה. התחלתי לחקור את מחשבותיי וקטלגתי אותן לסוגים שונים. הייתי בטוחה שמישהו מדבר מתוכי ואני שומעת המון דברים. היום אני כבר בוחרת מה לשמוע".
גרין המשיכה במסלול חיים רגיל יחסית: "בצבא הייתי מ"כית בנח"ל, ואחר כך גרתי ועבדתי בקיבוצים בעבודות ביטחוניות ובהמשך ברפתות. ב-1994, שיבצו אותי בעבודה בבית ילדים וגיליתי שאני טובה בזה, ועבדתי 12 שנים כמדריכה בכל סוגי ההוסטלים: אוטיסטים, בעלי פיגור, בני נוער וילדים בסיכון, מחלקות סגורות. אין לי תעודה קונבנציונלית מוסמכת בבריאות הנפש, אך בשנים ההן אספתי המון ידע. אז נישאתי והפכתי לאמא, ואחרי הלידה נכנסתי לדיכאון לידה חריף. לא אכלתי, לא ישנתי והייתי בחרדה כל הזמן. לא רציתי שנועם, בן זוגי, יילך לעבודה וישאיר אותי לבד. נתנו לי כדורים פסיכיאטריים, ואחרי חודש של נטילתם היו לי תופעות לוואי פיזיות לא נעימות והחלטתי שאני לא מכניסה אותם לגוף שלי, ועושה את כל מה שנדרש כדי להחלים בדרכים אחרות. קראתי המון פסיכולוגיה קונבנציונלית, על כל המחלות הנפשיות. מטפלת בשם איריס סובינסקי היא שאמרה לי שאני רגישה מאוד. התחלתי לחקור את עולמם של 'רגישים מאוד', והבנתי: הסכיזופרניה היא המצאה, אני לא חולה בשום מחלה. ואם למדתי לחיות עם הרבה מהחרדות וה'הפרעות' שלי בשלום ובהרמוניה, אני יכולה ללמד גם ילדים, מתמודדי נפש וגם אחרים לעשות זאת. נחשפתי לקולות החיצוניים. ילדים שומעים מלאכים והסיוטים שלהם בלילה הם אמיתיים. אם הם מרגישים משהו בחדר, הוא קיים: רוח, אנרגיה של מקום ועוד. המחשבה המערבית ה'מודרנית', שהתרכזה בחומר ובחלקי הנפש, לא הכירה ברוח, אבל היום, בעידן החדש, חומר ורוח יכולים לעבוד יחד. בסרט הדוקומנטרי 'הסוד', יש מפגש בין מדענים ואנשי רוח שמנסים להסביר את ה'רוח' בדרכי הפיזיקה. כיום מדברים בפיזיקת הקוונטים על זה שאנחנו בוראים מציאות".
למרות שהמושג "רגיש מאוד" ידוע, כאמור, הטיפולים הקונבנציונליים עדיין לא מתייחסים בעומק לנושא וחסרי ידע וכלים בו, לדבריה, ולכן הם מפספסים: "מטפלים באמנות ובעיסוק לא כל כך יודעים מה לעשות עם שלל הילדים שמגיעים אליהם לטיפולים המסובסדים. ברוב המקרים שבהם אני נתקלת, המצב אינו משתנה וריפוי ושינוי אינם נראים לעין בעקבות אותם טיפולים. אני מלמדת את הילדים ואת ההורים שפה אחרת, תקשורת שמתאימה לצרכים שלהם. את ההורים אני מלמדת להחליף את המשקפיים ולצלול לעולמו של הילד. לילדים אני נותנת במפגשים מקום לכל הקולות, הפנימיים וגם החיצוניים, ההזויים וגם המפחידים, ועם הדרכה, טיפול וליווי אנחנו מתחילים למיין את כל המחשבות והחלקים. את הלא נעימים משחררים, ועם הנעימים לומדים לעבוד. בסוף הם מטפלים בעצמם ועושים בעצמם את העבודה. אנשים המוגדרים כ'פגועי נפש' ו'מתמוטטי נפש' למדים לחיות בעולם על אף הרגישויות".
