נדב קקון נולד וגדל באור עקיבא למשפחה גדולה ומוזיקלית, וכבר בכיתה ג' החל לנגן בגיטרה. בבית הספר בו למד, שמו לב לכישרון הטבעי, הצמידו לנדב גיטרה וצירפו אותו לחוג מוזיקה. תוך זמן קצר, היה ברור לכולם שמדובר במוזיקאי מוכשר. "המוזיקה היא חלק ממני, כולם במשפחה היו מנגנים ושרים, דורות של קקון", הוא מתאר. "במתנ"ס אור עקיבא הקמתי יחד עם כמה חברים מבית הספר הרכב שקראנו לו 'קפה עם חלב'. הופענו על הרבה במות, גם בתוכנית 'הופה היי' המיתולוגית וגם הוצאנו שלושה סינגלים, הייתי גם חבר בלהקת חתונות מצליחה והופענו המון בכל הארץ".
גם בצבא נדב מצא את דרכו למוזיקה. "למדתי במגמת חשמל בבית הספר, כך שכשהגעתי לצבא, שלחו אותי להיות חשמלאי רכב בחיל החימוש. בטירונות פגשתי את קובי אוז (סולן להקת טיפקס), גם איתו לא כל כך ידעו מה לעשות, שנינו היינו סוג של נפלים במסגרת המקצועית. אחרי הטירונות, סיפחו אותנו לחינוך בבה"ד 20 והקמנו יחד את צוות הווי וחימוש. הרמנו מופע שנקרא 'צמד החימושניקים' ואחרי כמה חודשים זה כבר הפך לטייטל שלנו. בהמשך, צורפנו לקח"ר (קצין חימוש ראשי), הכירו בנו וכשראו שזה עובד, הקימו גם להקה בחיל החימוש והביאו את מאיר סוויסה לנהל אותה. אני עוד הספקתי להופיע איתם פעמיים לפני שהשתחררתי".
כשהשתחרר, היה נדב מוכר בתעשיית המוזיקה, וחיית במה לא קטנה, ולכן החליט להירשם ללימודי מוזיקה בבית ספר 'רימון'. "לא היה לי תקציב ללימודים, קיבלתי מלגה חלקית ואחותי שילמה על חלק מהלימודים, כשתוך כדי הלימודים המשכתי להופיע כל ערב".
למה החלטת ללכת ללמוד ברימון?
"לא הייתה לי דרך ברורה, לא היה מי שיכוון אותי. הגעתי לרימון מתוך מחשבה שאלמד כדי להתמקצע ולרכוש ידע. בפועל, לא יכולתי להתפנות ללימודים. בתקופה ההיא, רוב האנשים שהגיעו לרימון באו עם גב כלכלי, עם הורים שמסוגלים להשקיע בהם כלכלית. אני לא הייתי במקום הזה".
מה הכוונה שלא היית במקום הזה?
"הרגשתי שכולם מסביבי עשירים והרגשתי שונה. אנשים לא ראו את זה, אבל התביישתי אפילו לפתוח את הפה ולדבר ליד אנשים. מצד אחד הופעתי על הבמות הכי גדולות בארץ ומצד שני פחדתי לדבר עם אנשים כי ידעתי שהעברית שלי לא ממש תקנית וידעתי שאם אדבר, ידעו שאני מרוקאי. לקח לי שנים לקבל את עצמי ולהתנגד לתחושה הזאת, שאני משמח את כולם, אבל אני לא באמת חלק מהם".
אחרי סמסטר אחד של לימודים, החליט נדב לעזוב את 'רימון'. כל זה היה לפני שלושה עשורים והיום יש מקום לכל סגנונות המוזיקה וכמובן, גם למוסיקאים מזרחיים. "הכל התהפך מאז", אומר נדב, "האוכלוסייה גדלה והפריפריה התחזקה, יש את תל אביב, אבל יש גם את הפריפריה, שהיא הרוב המוחלט. היום גם מוזיקאים מזרחיים מאד מצליחים, אבל אז זה לא היה ככה. לא יכולת להגיד 'אני בא מבית מזרחי, אבל אני יכול לנגן גם זוהר ארגוב, גם יהודה פוליקר וגם שלמה ארצי או צביקה פיק".
על איזה סגנון מוזיקלי גדלת?
"לא היה סגנון מוגדר, שמענו הכל מהכל וגם היינו פתוחים מאד לסגנונות חדשים. ליד הבית גרה משמאל משפחה הודית, מימין טריפוליטאית, מלפנים תימנית. במדינה שלנו יש תערובת מיוחדת של סגנונות".
ומה דעתך על המוזיקה של היום?
"אין ספק שיש היום מוזיקה טובה ואנחנו גם מדינה שיש בה המון כישרונות מדהימים, אבל לדעתי הבעיה עם המוזיקה בימינו היא שהכל נעשה בפאניקה והכל זמני. מוסיקאים מייצרים שירים כדי שיהפכו ללהיטים וכדי שיוכלו להרוויח כסף, אבל כשמייצרים שיר מתוך מחשבה למסחר אותו, רוב הפעמים הוא נעלם אחרי חודש. החינוך המוזיקלי הוא לא לכתוב טקסטים אמיתיים שבאים מהקרביים אלא לכאן ועכשיו, לייצר להיט, לדפוק קופה".
לקראת סיום הסמסטר ברימון קיבל נדב מאחיו, המתגורר כבר שנים בצרפת ועוסק גם הוא במוזיקה, להגיע לצרפת להופעה אחת. נדב לא חשב הרבה והגיע להופיע בליון מול 400 איש מהקהילה היהודית. ההופעה הייתה הצלחה אדירה וכבר באותו הערב, היומן שלו התחיל להתמלא בהופעות נוספות והוא העביר את מרכז חייו לצרפת והתגורר שם בשבע השנים הבאות. באותן שנים חווה הצלחה מקצועית אדירה. "עשיתי שיר שהצליח לפרוץ והגיע למקום חמישי במצעד הפזמונים בבלגיה, הופעתי בטלוויזיה, המשכתי לכתוב ועשיתי דברים מדהימים עם גדולי המוזיקאים בצרפת, אפילו התחילו לדבר עליי כיורש למייק בראנט, אבל לא הרגשתי שייך, הייתי נטע זר. חינכו אותי להיות ישראלי, גדלתי במשפחה שורשית ישראלית וגם אחרי שבע שנים בצרפת, המשכתי להציג את עצמי כישראלי מאור עקיבא. עם כל הכסף וההצלחה, היה חשוב לי להצליח בארץ שלי".
שנה לפני שחזר לארץ, הגיע לחופשה קצרה בישראל ופגש את סימה, מי שלימים הפכה לאשתו ואם שלוש בנותיו. "היא הייתה אז חיילת, פגשתי אותה כשהייתי באילת עם חברים. כשהכרתי את סימה, פשוט ידעתי שאני אתחתן איתה, הרגשתי את זה וגם אמרתי לה את זה כשנפגשנו. זה היה משהו הזוי, בתור ילד שמנגן ומופיע ותמיד מוקף בבנות, עם סימה הרגשתי שמצאתי את הבית".
"כשחזרתי לארץ, קיבלתי סטירת לחי מצלצלת. פתאום הבנתי שאף אחד לא חיכה לי ושאם אני רוצה לקחת את המקום שלי בחזרה, אצטרך להשקיע מחדש ולבנות את עצמי. אספתי את עצמי, למדתי שירים מחדש, בלי קיצורי דרך, ועבדתי קשה דרך השטח, כל לילה בהופעות".
היו תקופות שהרגשת שבחרת במקצוע הלא נכון?
"אף פעם לא חשבתי שאני נמצא במקצוע הלא נכון, אבל לאורך השנים הבנתי שבחרתי במקצוע הכי קשה שיש. להעביר שעה וחצי או שעתיים על במה זה קשה, אני מתעסק עם הנשמה שלי ומגיש אותה לאנשים על בסיס יומי".
מהפרפורמר המצליח, נדב הפך תוך שנים אחדות לאיש משפחה. הוא וסימה נישאו ותוך שנה נולדה ליאור, בתם הבכורה, ואחריה שי. "כשליאור נולדה, עדיין לא הייתי שם, בהורות. עדיין לא ויתרתי על הקריירה ודי נבהלתי, הרגשתי שאני עדיין מחפש את הדרך שלי ופתאום יש אדם שתלוי בי. הייתי די מפולג ביני לבין עצמי, מצד אחד משפחה ומהצד השני הרצון לפתח קריירה ולהצליח. למזלי יש את סימה בכל הסיפור הזה, היא למעשה גידלה את ליאור. אני לא הייתי בבית וגם כשהייתי, לא הייתי נוכח. אהבתי, חיבקתי כמו שאני בטבע שלי, אבל לא לקחתי אחריות אמיתית, לא כבעל ולא כאבא".
ומה השתנה?
"אני קורא לזה המפץ הגדול. לפני 12 שנים אני וסימה החלטנו להתגרש. הייתי מבולבל, לא ידעתי מה אני רוצה, מה מותר לי, מה אסור לי, איך אני ממשיך לעשות מוזיקה ושומר על המשפחה, על הזוגיות. עזבתי את הבית לשלושה חודשים ואז הבנתי שכל מה שאני אעשה או לא אעשה בחיים האלה, זה בשביל המשפחה שלי, בשביל הבית. הבנתי שאם לא בשבילם, אז בשביל מי כל העשייה שלי? אני לא יכול לשחרר את עצמי מהאחריות הזאת. עשיתי סטופ, פיזרתי את השטויות מהראש והחלטתי אחרי המון שיחות נפש עם עצמי להיות נוכח, לתת מקום אמיתי למשפחה, לאהבה, לחיבור ולנתינה. הבנתי שאני צריך לשחרר את הרעיון של להפוך לכוכב ואני צריך לפרנס משפחה. שיניתי פאזה ואני מרגיש שלא רק שהצלתי את חיי הנישואים שלי, הצלתי את עצמי וזכיתי בכל העולמות".
ליאור (19), בתו הבכורה של נדב, בחרה ללכת בדרכו והשתתפה בעונה הרביעית של תכנית הריאליטי the voice, בנבחרת של שלומי שבת. היא הגיעה לגמר וקיבלה ביקורות מצוינות על הופעותיה. נדב, שהתרגש בכל השלבים של the voice, לא חוסך ביקורת מענף הריאליטי ובמיוחד מתכניות השירה. "אין ספק שזו הייתה חוויה מדהימה, ליאור קיבלה חשיפה נהדרת, אבל הרבה פעמים אחרי שהתכנית נגמרת, אתה נשאר לבד עם עצמך. אתה חושב שאתה כוכב, אבל אתה לא באמת כוכב. אתה חושב שתוציא שיר מצליח, אבל לרוב זה לא קורה. אין את הדרך בתוכניות מהסוג הזה, הכל מאד מהיר. מכתירים אותך, אבל אתה מדלג על שלבים חשובים כמו דרך, ניסיון, חיבור למוזיקה, חיבור לנשמה שלך".
כיום ליאור חיילת ומשרתת בלהקה צבאית. האב הגאה מספר עליה שהיא כותבת שירים ויוצרת את עצמה ואת התכלית שלה ואת הכיוון אליו היא רוצה ללכת.
גם בתו השנייה של נדב, שי (16.5), עושה חיל, אם כי בענף אחר לגמרי. לפני שלושה שבועות זכתה שי קקון במדליית ארד באליפות העולם בשיט עד גיל 20. "שי מדהימה, בכיתה ג' התחילה בחוג שיט בשדות ים והתאהבה, אנחנו מלווים אותה לאורך כל הדרך ומאד תומכים בה".
על בתו הצעירה, מיה בת ה-8 אומר נדב: "מיה הגיעה כתיקון. אחרי שנים שלא הייתי נוכח בחיי המשפחה, היא נכנסה לחיים שלי ולימדה אותי להיות אבא".
וגם המוזיקה נותרה מרכיב קבוע בחייו של נדב. "חיי הלילה הם חלק בלתי נפרד ממני. אני ממשיך להופיע, מפיק מוזיקלית וגם מפיק קליפים לבני ובנות מצווה ולאירועים שונים. לפעמים, בתוך כל הקליפים וההקלטות, אני נתקל בכישרונות צעירים ומדהימים ואני נותן גם פוש מקצועי, ליווי וגיבוי. היום אני מגיע להופעות שלי עם הרכב, או אני והגיטרה. בלי פלייבקים, בלי מניירות, נקי. רוצים אותי, זה אני".
