אלברט עובדיה נולד בבגדד של שנות העשרים למשפחה יהודית בעלת אמצעים. אביו היה חייט צמרת שתפר חליפות מהודרות לבית המלוכה העיראקי ואימו, שהגיעה ממשפחה אמידה, הייתה אשת תפנוקים שנהנתה מהחיים הטובים.
כבן הבכור במשפחה ועם שלוש אחיותיו, אלברט טעם מהחיים הטובים מגיל צעיר ובגיל 12 טס עם אימו לחופשה משפחתית בישראל ובלבנון. כמה חודשים אחר כך, לפני שחגג את בר המצווה שלו, חלתה אימו ונפטרה, ולמרות גילו הצעיר הוא הספיק לקרוא עליה קדיש. לימים, אביו של אלברט נישא בשנית, כפי שהיה נהוג באותם ימים ומאשתו השנייה נולדו שלושה בנים נוספים.
בחג שבועות 1941 התרחש הפרהוד בעיראק, סדרת פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בה נרצחו לפחות 180 ואלפים נפצעו. אלברט בן ה-16 שהה באותו הזמן עם משפחתו בבית הקיץ שלהם מחוץ לבגדד וכך ניצל. אבל החזרה הביתה הביאה אותו להחלטה להצטרף למחתרת הציונית בעיראק. אחד ממנהיגי תנועת החלוץ בבגדד היה צעיר בשם יגאל, שגייס את אלברט לתנועה ועם השנים הפך לגיסו. בביתו של יגאל התארחו אישים רמי מעלה כמו הפעיל הציוני אנצו סירני שנהרג כצנחן במלחמת העולם, ושלמה הלל, לימים ח"כ במפא"י ובמפלגת העבודה.
בביתו של יגאל פגש אלברט באחותו בת ה-12, רחל, לימים אשתו. באותם ימים, החוק בעיראק אסר על יציאת יהודים מהמדינה, אך למרות הסכנה יהודים רבים הבריחו את הגבול לפרס השכנה, שם הצטרפו למשפחות יהודיות שעלו ארצה. לימים, התירה ממשלת עיראק את יציאת היהודים משטחה והחל מבצע עולי בבל.
רחל הייתה בין הראשונים שעברו את מסלול העלייה הלא חוקית בשנת 1949. חודשיים אחריה, אלברט עשה את אותו המסלול והגיע, כמו רחל, לשער העלייה. בנם של אלברט ורח, אורי, מספר מסיפורי הוריו: "פעם בשבוע היה נוחת מטוס וכולם רצו לראות מי הגיע. יום אחד אמי הייתה שם וראתה את אבי. הוא אמר לה שיש לו קרובי משפחה בתל אביב והוא רוצה לבקר אותם והיא התנדבה לקחת אותו לשם ומכיוון שהיא כבר עבדה, היא אפילו שילמה על הנסיעה. כל פעם שהספור הזה מסופר במשפחה, אמא אומרת, 'עד היום הוא לא החזיר לי על הנסיעה ההיא'".
אלברט עלה ארצה בגיל 25, מבוגר מכדי להתגייס לצבא, אבל הוא התעקש להתגייס ולשם כך שינה את שנת הלידה שלו בתעודת העולה. בשל הערבית שבפיו, וידיעתו את השפה העברית, גויס לחיל המודיעין שם תרגם חומרים מודיעיניים חשובים במשך חצי שנה, מסלול מקוצר בשל גילו "המופלג".
אלברט חיזר בהתלהבות אחרי רחל, ולאחר שחרורו מצה"ל נישאו בני הזוג במקום מעניין. "קרוב משפחה של אמי, שעבד ברכבת בעיראק, הגיע לארץ וקיבל עבודה בתחנת בנימינה. מכיוון שבתחנה לא היה רציף, ההורים שלי החליטו להתחתן בזיכרון יעקב, שם היה רציף גדול ונוח. כשהרב השיא אותם, רכבת יצאה מהרציף וכל הנוסעים מחאו כפיים, זו הייתה חגיגה אמיתית", מספר אורי.
הנשואים הטריים נשלחו משער העלייה למעברת אגרובנק בחדרה ונאלצו, יחד עם משפחות רבות כמותם, להתמודד עם מציאות חדשה. "ההורים שלי קיבלו אוהל לגור בו, כשהרצפה הייתה כמובן חול. הייתה שם מיטה, אמא שלי הביאה אבנים גדולות כדי להציב עליהן את הפתילייה ואבא שלי חפר בור באדמה, הניח בו ארגז עץ ובתוכו היה מניח גוש קרח, זה היה המקרר באותם ימים".
ידיעת העברית עזרה לאלברט והוא הפך לאיש החינוך בקהילה המתפתחת במעברה וגויס ע"י משרד החינוך להפעיל בית ספר. מלבד עבודתו כמחנך ילדי עולים בבית הספר הממלכתי במעברה, אלברט הקים בית ספר ללימודי ערב לנערים שיצאו לעבוד כדי לעזור בפרנסת הבית.
"אבא שלי נתן את כל כולו לקהילה. גם כנער בבגדאד וגם כגבר צעיר בישראל ובין מובילי הקהילה במעברה. הוא היה בקשר עם הסעד ועם ההורים, הילדים ובני הנוער והפך לשליח הציבור שלהם מול מוסדות המדינה", מספר אורי. אחרי מספר שנים בהן חיו באוהל, עבר הזוג הצעיר ל"בדון", שהיה אוהל משודרג ביריעות זפת, מה שמנע טפטופים בימים גשומים והיה יציב יותר בהתמודדות מול הרוחות. בהמשך, הזוג קיבל צריף, שם נולד אורי, בנם הבכור. חודשים אחדים לפני מלחמת סיני בשנת 1956, אלברט, רחל ושני בניהם עברו להתגורר בשכונת גבעת אולגה ג', ברחוב הנגב.
גבעת אולגה התפתחה באותם הימים בשלבים. ראשית צמח האזור של עולי סין, אחריו הגיעו אולגה א' עד אולגה ד'. במקביל ליישוב השכונה, שהייתה משופעת בחולות ומחוסרת בכבישים ודרכים מוסדרות, מעברת אגרובנק החלה להתרוקן מדייריה, בית הספר נסגר בשלבים ותלמידיו עברו לבתי הספר "עמישב" ו"אור לטף" שנפתחו בשכונה החדשה. אלברט השתלב כמחנך ב"אור לטף", ושליח הציבור ייצג את השכונה המתפתחת כחבר מועצת העיר במשך ארבע קדנציות.
"אבי היה מוכר כ'מורה עובדיה' מהמעברה, הוא היה כמו דמות מאיזה סרט איטלקי, שרוכב על אופניים עם קליפסים במכנסיים. הוא היה זה שמחנך את הילדים ודואג להם, זה שאכפת לו ועוזר לתושבי השכונה מול העירייה או מול מוסדות כאלה ואחרים. באופן טבעי, גם אחרי שעברנו לאולגה, הציבור המשיך לבוא אליו והוא המשיך כמובן לסייע".
אחרי שנים רבות בהן חינך דורות של אולגאים, יצא אלברט לפנסיה מוקדמת והמשיך לעבוד בהסתדרות, והתנדב בעמותת מלב"י (מרכז לאביזרי בית יד שנייה), שמספקת לנזקקים אביזרי בית חיוניים במחירים מוזלים, עד גיל 90.
אלברט נפטר לפני כחודש והלווייתו נערכה לפני ערב יום הכיפורים. "אבא נפטר בשיבה טובה, הוא לא סבל. בערב ראש השנה קראו לנו להגיע לבית החולים, אחרי כמה ימים הייתה התאוששות מסוימת ובינתיים הספקנו להביא את כל הנכדים, גם אלה שבחו"ל ונפרדנו ממנו כולנו".
הוא היה מאושר?
"בהחלט כן. היו לו חיים טובים מאד, אישה שתמיד תמכה בו וללא תמיכתה היה לו קשה לעשות את כל שעשה. הוא היה ציוני נלהב ועשה כל שביכולתו למדינה. הקהילה, הסביבה והחינוך היו כל כך חשובים לו ואני חושב שהקהילה גם החזירה לו אהבה ותמיכה".
מדינת ישראל תאמה את הציפיות שהיו לו?
"בהתחלה לא ממש, כי מה שמכרו להם בחו"ל לא תאם את המציאות. הם חשבו שהם באים למקום בו הכל זהב, כל האנשים טובים ואין חוסרים, כשלמעשה, הם הגיעו לתקופה קשה מאוד בישראל, ישר לתקופת הצנע. לא היה כלום, מגורים באוהלים, אוכל מוקצב עם תלושים, מנת בשר אחת לחודש. הם לא האמינו שזה ככה".
איך הם התגברו על המכשולים הללו?
"אבא ואמא עלו צעירים כשעלו לארץ ולמרות ששניהם הגיעו ממשפחות אמידות, רמת הציפיות שלהם הייתה נמוכה מזאת של מי שעלה כמשפחה. זו הייתה נפילה לכולם ומי שהצליח להתאושש מהר, יצא מזה מהר. העזרה לקהילה מילאה את הורי ועזרה להם גם להתמודד עם חבלי הקליטה".
אלברט היה מעורב בפוליטיקה?
"מעורב מאד. כמו רוב עולי עיראק, הוא היה מפא"יניק, ובן גוריון היה האורים והתומים שלו. גם אז הפוליטיקה הייתה מאד סוערת ובמעברה היו שני צדדים פוליטיים, מפא"יניקים מול חרותניקים. אבל הציונות אפיינה את כולם באותה העוצמה, בין אם הם מצביעי מפא"י או חרות".
נשמע שהוא היה אדם עסוק,איך הסתדרתם עם זה?
"בתקופות הללו אבא כמעט ולא היה בבית. בבוקר חינך, אחר הצהריים פעל כאיש ציבור ובערבים היו לו פגישות וישיבות. גם כשהוא היה חוזר הביתה בערב, הבית שלנו היה תמיד מלא באנשים שנשארו לתוך הלילה ותמיד הייתה לו סבלנות לכולם. הוא גם נתן בבית שיעורים פרטיים בהתנדבות לילדים שהתקשו ואנחנו הילדים היינו יוצאים מהבית ומשחקים בחצר כדי לא להפריע לו ללמד".
הוא אהב את השכונה ואף ייצג אותה במשך שנים במועצת העיר. מה הוא חשב על חוסר ההשקעה העירונית בגבעת אולגה?
"בזמנו אולגה הייתה השכונה הגדולה ביותר בעיר, אבל היא תפקדה כמו בית מלון. מרבית תושביה, למעט נותני השרות, יצאו בבקרים לעבודה בחדרה או מחוצה לה וחזרו הביתה בערבים. אבא נבחר לייצג במועצה את השכונה, שתמיד הייתה הבייבי שלו. אבל לא השקיעו בה, וכשהדור שלנו בגר כל מי שהיו לו קצת אמצעים ואמביציה עזב את השכונה. היה קשה לאבא שלי לראות את השכונה מתרוקנת".
אתה מרגיש שהלכת בדרך דומה לזו שההורים שלך צעדו בה?
"היום כשאנחנו בוגרים, אנחנו מבינים מה משמעות הנתינה העצומה של הוריי. כמה שלא היה, הם נתנו מעצמם בתמיכה, סיוע, חיבה והקשבה. הם לא יכלו לתת עזרה חומרית, אבל תמיד היה חשוב להם מהקהילה. ממרום גילי אני מבין היום שאני לא עושה אפילו עשירית ממה שההורים שלי עשו, אבל אני משתדל ללכת בדרך הזו ולהתנדב למען הקהילה שלי".
