כל מי שעובר את בית גולדמינץ בשדרות בן עמי דרומה בכניסה לשכונת גלי ים עובר כיכר שבמרכזה פסל דמוי אוניה. זוהי אנדרטה וקיר זיכרון למעפילי האניה "פנצ'ו" שהוקמה לפני 11 שנים. האנדרטה עשויה מגוש שיש בצורת ספינה הנוטה על צידה כשהיא מתנגשת בסלע. על קיר הזיכרון כתובים שמותיהם של המעפילים.
האניה פנצ'ו יצאה ב־18 במאי 1940 מנמל ברטיסלאבה שבסלובקיה לעבר ארץ ישראל. בספינה היו 500 איש. ארבעה חודשים היא הטלטלה על הדנובה, עם דגל בולגרי מחוף אל חוף בין רומניה, בולגריה ויוגוסלביה, שהרחיקו אותה מתחומן ולא אפשרו הצטיידות במזון לטובת הנוסעים שסופקו להם בחלקם על ידי קהילות יהודיות מבולגריה ויוגוסלביה, וארגון הג'וינט. בספטמבר הפליגה האונייה אל הים השחור במטרה להגיע לארץ ישראל דרך הים התיכון. ב־9 באוקטובר הם נסחפו עם הרוח, התרסקו אל הסלעים שליד האי כמילי שבים האגאי. נוסעי האונייה ניצלו, ושרדו במשך כעשרה ימים על האי הבודד ללא מי שתיה. ביום השלישי לשהותם באי הם שלחו בסירת הצלה חמישה נערים לנסות להזעיק עזרה. אחד מהם היה אימי שדאור ליכטנפלד – ממציא קרב מגע שבשנת 1964 פרש מהשירות הצבאי ופתח מכון ללימוד קרב מגע בנתניה. מטוס איטלקי גילה את הספינה ושתי אוניות איטלקיות מהאי רודוס נשלחו כדי לחלצם. הם הועברו למחנה אוהלים במחנה צבאי ברודוס וכעבור שנתיים הועברו למחנה המעצר בדרום איטליה. יהדותם הייתה ידועה לשלטונות האיטלקים, אך בשונה מיהודי איטליה שנשלחו למחנות ההשמדה הם ניצלו. באוקטובר 1943 נכבש המחנה על ידי כוחות בעלות הברית, וחיילי הבריגדה היהודית פגשו את העצורים. שנים עשר מהנוסעים נפטרו בעת השהייה ברודוס. בנתניה עדיין חיים מספר מניצולי הספינה אחד מהם הוא אליהו גרוס שבחודש הבא 23.11.19 ימלאו לו 100 שנים. והנה הסיפור שלו
אליהו (אלי) גרוס, נולד בשנת 1919 למשפחה יהודית חמה, אוהבת ופשוטה בוולקה-אוהרצה שבסלובקיה. היה השלישי מבין שלושה בנים ואחות. מאיר (מרצי הבכור), דב, אלי ואדית. האב, משה, אורתודוקסי מתקדם, היה בעל חנות גדולה, אהב מאוד ספורט והיה שופט כדורגל בעיירה, לא מפתיע שהוא עודד את ילדיו לעסוק גם כן בספורט. האם,אידה, אישה נאה ומסורה לבית קלרמן, גם כן בת למשפחה שדגלה ביהדות מתקדמת.
את ספורו של אביה אליהו מספרת אשת החינוך הציירת ד"ר אולי ברמסון:
בכפר היו רק ארבע משפחות יהודיות, לכן נשלח ללמוד בטופולצ'ני אצל סבתו מצד אביו, שם סיים את ביה"ס היסודי היהודי. לאחר סיום העממי התקבל לגימנסיה בטרנצ'ין, שם חיו הסבים מצד האם, ואחר כך המשיך לימודיו בפרייבידזה, לשם נסע ברכבת מדי יום. בשל רדיפות היהודים, לא המשיך את לימודיו לאחר התיכון אותו סיים ב-1938.
אבא חזר לטופולצ'ני והתחיל לעבוד בחנות ברזל, ובאותו זמן הצטרף כמדריך ספורט בתנועת הנוער "מכבי" של טופולצ'ני. מאוחר יותר ביחד עם דב, אחיו, פתחו חנות לאופנועים ולאופניים והתעסקו במסחר. באמצע שנת 1939 החליט ללכת להכשרה של מכבי הצעיר בפרשוב שבסלובקיה המזרחית, שם שהה מספר חודשים עד שגויס ע"י הצבא הסלובקי למחנה עבודה בג'לינה.
אחרי כמה חודשים שוחרר, היות שקיבל הודעה מתנועה ציונית בסלובקיה, כי צורף עם אחיו דב לעלייה שיוצאת ב-1940 לישראל.
כשהתאריך הגיע נסעו, הוא ואחיו לברטיסלאבה יחד עם מיטלטליהם ועלו לאוניה שאמורה הייתה להביאם לרומניה, ומשם לאוניה אחרת שתיקח אותם לישראל. שלושה שבועות חיכו להוראה לצאת לדרכם, אולם בלחץ הנאצים התקבלה הוראה מיוגוסלביה, שאסור להובילם דרך הדנובה. מחוסר ברירה התפזרו כולם לביתם.
באותו זמן, האח הבכור, מאיר היה רשום לעלייה של ביתר הרביזיוניסטית, והתכונן ליציאה. את ההודעה על היציאה קיבל במאי 1940. יחד עם הסב ליווהו לברטיסלאבה למקום המפגש. אבא ואביו ישבו בארוחת צהריים כשלפתע העלה אבא את הרעיון שאוליי יש עוד מקום באוניה והוא יוכל להצטרף. הסב אמר מייד: "בני, איני רוצה להפריע לך בדרכך, נלך למשרד של הרביזיוניסטים ונוודה. אכן היה מקום, הסב שילם 7000 כתר דמי נסיעה ונתן לאבא חמש מטבעות זהב, אותן יוכל להמירן אם יזדקק לכסף. "אני אפרד בשמך מאימא", הבטיח ונסע לדרכו ללא הבנים…מעולם לא נפגשו שוב.
כאן מתחילה אודיסיאה של ארבע שנים:
אוניית המעפילים פנצ'ו יוצאת ב- 1940מברטיסלאבה בסלובקיה בעיצומה של מלחמת העולם דרך מדינות עוינות. ספינת גרר קטנה חמישה מטרים וחצי רוחב וחמישים מטר אורך ועליה 500 מעפילים, ללא סירות הצלה או סידורי אבטחה כלשהם, לא רדיו ולא קשר אלחוטי. צוות פיראטי בלתי מיומן משייט את האונייה. זוהי העלייה האחרונה מאירופה מאז פרוץ המלחמה. האונייה נמצאת בבידוד מוחלט מן העולם, ואין עזרה מאף אחד. הדרך מובילה בשדות מוקשים וספינתם מגורשת מארץ לארץ. במשך שבועות ללא מזון הם מיטלטלים על הדנובה. אין עידוד למסע מהסוכנות ואפילו אויר חולק בהקצבה לעולים על הסיפון. יחד עם זאת ולמרות התנאים לא אבדו צלם אנוש ואיש לא נפטר או חלה. כך עוברים את יוגוסלביה, בולגריה ורומניה. בסולינה שברומניה קיבלו מעט מזון, החליפו את הצוות, אך לא קיבלו אוניה מתאימה, כפי שהובטח להם, ויצאו שוב לדרך בים השחור. בספטמבר 1940, ארבעה חודשים לאחר ההפלגה עברו את הבוספורוס, איסטנבול, ולפיראוס-אתונה הגיעו בערב ראש השנה. יהדות יוון סיפקה אוכל ומשם הפליגו לא"י. בים דודקנס התפוצץ דוד הקיטור ולא היה איש שיכול היה לעזור. הוציאו את הסדינים ותפרו אותם למפרשים.
9.10.1940, עולה האוניה על שרטון. במשמעת מופתית ובשקט מעורר כבוד ירדו לסלעים בים האגאי בשם קמילה ניסים. כל אחד הצטייד בדבר אחד בלבד. 512 יורדים לסלעים עם מעט מזון שהצליחו להוציא מבטן האוניה. בליל כיפור התרסקה האוניה לשניים וטבעה.
ארבעה ימים שהו על אי הסלעים וניזונו מחלזונות, כתבו על הסדינים אותות מצוקה עד שהאיטלקים גילו אותם, ושלחו את הצי האיטלקי להצילם (האי נותר נקי מחלזונות). הצי האיטלקי העבירם לרודוס, למחנה ספורט, ומשם בחורף דצמבר למבנים של הצבא האיטלקי. ושם קיבלו עזרה מהיהודים. אחרי שנה וחצי באי רודוס, בינואר 1942 יצאו בדרך רצופה סכנות לאיטליה. בפרמונטי שבאיטליה הוקמו במחנה הריכוז בתי ספר ותנועת נוער והשתדלו לנהל חיים נורמאליים. 1943 הגיעו אנשי צבא של יחידות עבריות וארגנו הכשרות כדי שיהיו מוכנים לעלייה.
28.5.1944 יצאו באוניה לבטורי מנמל טורנטו שבאיטליה בעלייה לגאלית לא"י. ב-2.6.1944 מוסעים מאלכסנדריה ברכבת למחנה עתלית שליד חיפה, שם הוחזקו שבוע ימים, ואחר כך כל אחד פנה למחוז חפצו. כך בא לסיומו הטוב מסע בן ארבע שנים. וכך זכיתי לשמוע את סיפורו הבלתי יאמן של אבי הנפלא".
