יום הזכרון הבינלאומי לזכר קורבנות השואה יצוין בתאריך 27 בינואר – היום שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים. יום זה נקבע כיום זכרון בהחלטה של האו"ם הקוראת למדינות העולם לפתח תכניות לימוד בתחום זיכרון השואה, מעודדת לשמר אתרי מחנות ריכוז והשמדה, דוחה תופעות הכחשה ומגנה תופעות של שנאה ואלימות.
מי שזוכרת את היום הזה בכל יום היא יפה הרט, 95 דיירת דיור מוגן "נופי השרון" שבקניון השרון. ספור ההישרדות של יפה הוא נדיר ומרתק והיא זוכרת כל אירוע וכל תאריך במדויק. את ספור ההשרדות שלה שמעתי השבוע ביחד עם חברותיה בדירתה המטופחת בנופי השרון.
יפה נולדה בחיפה להורים ילידי פולין יהודיים שהיו דתיים. בשנת 1927 כשמלאו ליפה שנתיים אמא שלה חלתה במלריה ונאלצה לחזור אל בית הוריה בפולין. אחרי שהחלימה מהמחלה הסבתא לא נתנה לאמא ולתינוקת לחזור לארץ ואביה נאלץ גם הוא להגיע מחיפה לפולין. במהלך הזמן הפך להיות סוחר. למשפחה היתה פרנסה וחיים מלאים בחיק המשפחה המורחבת.
"כשפרצה מלחמת העולם השנייה נשלחתי לאושוויץ, שם בזכות בן דודי ששכנע אותי לא להתנגד וללכת עם כולם נשלחתי למשך שנתיים לגרמניה לעבוד בחפירות נגד טנקים. עבודה פיסית קשה לנערה צעירה. אני הבנתי גרמנית ולכן לא קבלתי מכות, הבנתי מה הגרמנים אומרים ומה בדיוק הם רוצים".
איך ניצלת מצעדת המוות?
"ברחתי עם עוד ארבע בנות מצעדת המוות והסתתרנו במתבן בכפר קטן בדרך. כשהיה שקט בחוץ יצאנו מהמתבן, פגשנו חייל יהודי שאמר לנו לברוח. המשכנו וחיפשנו מקום אחר להסתתר בו, נכנסנו לבית של גרמנים שברחו, סגרנו מהר את הדלת. עם שחרור המחנות היינו בנות 19 רזות ממש שלדים מהלכים. הלכנו שבועיים ברגל לפולין בכוונה לחזור ללודג' כשאני לבושה בבגדים של גבר מחשש שהרוסים יאנסו אותנו. זה היה הפחד הגדול ביותר שלנו. אחרי שבועיים הגענו לקאליש העיר בה גרה אחת הבנות, אכלנו ונחנו ורצנו לרכבת לנסוע ללודג' לחפש את הבית שלי. כולם באו לחפש את הבתים שלהם, המשפחה שלהם."
יפה הגיעה ללודג' ובמהלך יום ולילה אחד עלתה 20 ק"ג במשקלה: "כל הזמן אכלנו ושרנו 'קדימה אוכל'".
היא נשארה בלודג' במשך שנתיים, עלתה לארץ בשנת 1947 עם הנוער הציוני, נישאה לבעלה צבי באיטליה ועלתה לקיבוץ ניצנים שם נקלעה למלחמת השחרור. בעלה נפל בשבי וישב בכלא במצריים במשך תשעה חודשים. כשהשתחרר הבין שנולד מחדש. המשפחה עזבה את הקיבוץ למגדיאל, בעלה היה מדריך חקלאי ויפה הדריכה מטפלות. בהמשך עבדה עשר שנים בלשכה המרכזית ובעלה לימד חקלאות בבתי ספר יסודיים בנתניה. כשיצאה לפנסיה פתחה בנתניה מועדון לניצולי שואה, הרצתה את סיפור חייה בבתי ספר, בפני חיילי צה"ל וקצינים.
"ההחלטה הכי טובה שעשינו היה שהגענו ביחד אני ובעלי לדיור מוגן 'נופי השרון' בקניון השרון. המקום אידיאלי בשבילנו מבחינה פיסית בהיותו נגיש וקרוב לכל מקום וגם מבחינה חברתית. בעלי נפטר ועכשיו אני מעריכה עוד יותר את הצעד הנבון שקיבלנו כשעברנו לכאן. בזמנו למדתי במכללה למנהל ועכשו נהנית בכל יום מהרצאות ואירועים".
