מלחמת יום הכיפורים היתה מלחמה שהפתיעה אותנו, קשה ורבת נפגעים. הפתיעה אותנו בבית הכנסת, בשדה הקרב ובבית הספר. חברים מספרים מה הם זוכרים מהמלחמה בה חשנו לראשונה סכנה קיומית. לא מצאתי הורים שבניהם יצאו למלחמה אלה צריכים להיות היום בני 90 ל- 100.
אותי המלחמה תפסה בדיוק כשפרקנו את החפצים לאחר שעברנו לגור בערד ולאחר שנודע לי שאני בהריון. זוכרת שנשארתי כמעט לבד לתפעל את סניף בנק לאומי בערד, שבעלי היה בזירה המזרחית ובעיקר שדאגתי. דאגתי לאחים שלי, להורים שלי שדאגו לילדים שלהם ולחברים שלי מהמושב ומבית הספר שזה עתה השתחררו משרות סדיר ויצאו למלחמה האמיתית.
ד"ר גלית שאול ראשת המועצה עמק חפר
מגן דהרי מוסיקאי
במלחמת יום כיפור הייתי תיכוניסט בבית ספר שרת בנתניה בשלב מסוים לקחתי גיטרה עליתי על טרמפים ובמקום להגיע לבית ספר הגעתי לבסיסי צה"ל לשמח ולעודד חיילים. הזיכרון החזק ביותר היה נפילתו בקרב של דודי אח של אימי בעמידתו בגבורה ועצירתו את הטנקים הסורים ועל כך קיבל את עיטור העוז. מהמלחמה הזאת קיבלתי שיעור גדול ואת האסון שביהירות מנהיגים ושחצנות שהובילה למוות ליתומים אלמנות ושכול.
רותי חי יוגה צחוק
גרתי אז במושב ינוב. ישבתי במרפסת עם כל המשפחה. יום כפור שקט וכולם צמים. פתאום השכן מגיע עם רדיו ביד. לא הבנו. כפור, רדיו? ואז הודיע שהתחילה מלחמה. החל גיוס מילואים. מה שאני זוכרת שהייתי צמודה לרדיו ומבקשת מהלב שלא יודיעו על הרוגים. עברו יומיים שלושה ואז החלו הדיווחים על הרוגים. כל יום. זה היה נורא. אני זוכרת שהייתי שמה את ידיי על האוזניים כדי לא לשמוע. אך זה לא עזר. כל כך פחדתי שמישהו שאני מכירה ייהרג.
וינקלר חן אומן פסל
הייתי בן ארבע במקלט ברחוב שמואל הנציב. זוכר שהחשכנו חלונות וצבענו פנסים של רכב. זוכר את השכן שעמד בכניסה למקלט לשמור. זוכר שאבא חזר לחופשה ראשונה מהצבא מהמלחמה. פשוט זוכר מלא מאז גיל ארבע, מדהים שאירוע טראומטי כזה נצרב בזכרון של ילד בן ארבע.
חיים יחזקאל מנהל וסופר
הייתי כבן שבע, הזיכרונות המשמעותיים שלי קשורים בהתלחשויות בבית הכנסת, שפרצה מלחמה ובידיעות החדשותיות אחת לרבע שעה בדבר ההתפתחויות במלחמה. אני זוכר שכנים וקרובים, שהיו צמודים לטרנזיסטורים כדי להתעדכן. אני זוכר שאחד מבני כפר יונה, שלום לביא, נשבה בשבי הסורי ובעקבות זאת, הסיפורים הקשים על העינויים בשבי. זכורה לי גם חזרתו מן השבי בהסדרי חילופי השבויים. הזיכרון המשמעותי הבא היה קשור במותו הפתאומי של דדו, מי שהיה רמטכ"ל במלחמה.
מירי שחף מנהלת פרויקט כיתות רוקדות
שירתי ביחידת מודיעין 8200 באום חשיבה שבסיני. הייתי בבית כשהתקשרו אלי בעשר בבוקר להגיע לשדה התעופה. בהרקולס שירד לרפידים שבסיני הייתי חיילת יחידה. כשנחתנו ברפידים הודיעו שמפנים את כל החיילות למרכז כי ההרוג הראשון היה הטבח מבסיס אום חשיבה. נתתי לאחד הלוחמים את מפתח הארון שלי להשתמש בכל מה שהיה לי שם. מרפידים נסענו כל החיילות שמונה שעות בחזרה למרכז הארץ. הכי זכור לי שאנחנו ביחידה שלנו ידענו בוודאות שתפרוץ מלחמה.
אמיר גולן בעל חנות סקס
הייתי בן 13, גרנו באביחיל. אכלנו צהריים, חבר שלי ריצ'ארד מארקס שצם והיה בחוץ בחצר צעק לנו לצאת ולראות מרדף מטוסים בשמיים. זוכר שצבענו פנסי כלי רכב שיצאו לחזית. זוכר את ההודעה שנמרוד הררי אח של איילת מהכיתה שלי נהרג. כן, היינו זחוחים וחטפנו בומבה לפנים.
מיכה פדרינג איש פרסום
הייתי יו"ר מועצת תלמידים בתיכון "טשרניחובסקי". זוכר שצבענו את פנסי הרחוב בכחול וגם את פנסי המכוניות. זיכרון שמהדהד לי מהמלחמה הזאת שהופתענו בשתיים בצהריים.
דליה פרידמן מורה
השעה שתיים בצהרים, בית הכנסת הגדול, אני בעזרת נשים ואהובי מתפלל חרישית, לפתע פילחה את האוויר שמועה שיש גיוס מילואים. יצאנו במהירות לרחוב הרצל, משאיות צבאיות חנו במוקדים שונים. אנשים יצאו עם טרנזיסטורים לרחוב והחלו להסתודד. הגענו במהירות לבתינו. נשמעה הסיסמה ואהובי יצא לדרך למקום האיסוף שם המתינו רבים למשאיות בשקט חרישי. המחשבות, הדאגות , הפחד והאהבה ליוו אותו תוך נפנוף יד לשלום. למחרת היום הייתי אמורה למדוד בפעם הראשונה את שמלת החתונה שלי. אלא מצאתי את עצמי מגיעה ליחידה שלי, שרק לפני חודשיים החזרתי את פנקס המילואים שלי.
עופר אדר מדריך נהיגת שטח ומוביל טיולים
הייתי חייל סדיר בסיירת שקד באוגדה של אריק שרון. בליל חציית התעלה זחל"ם המ"פ שלנו נפגע פגיעה ישירה וכל הצוות שכלל כמעט את כל סגל הפלוגה נהרג.
שלווה ברטי זמרת
מהמלחמה הזו יש לי זיכרונות של בהלה ובעיקר חרדה. האזעקות והפחד שמא מישהו שאני מכירה לא יחזור. ואכן השותף של הדוד שלי ניתפס על ידי הסורים והומת בייסורים. זהו הזיכרון הכי כואב.
ישראל שובל מתנדב בכפר עידוד
הייתי נשוי ואב לבת גוייסתי לחרמש שריון בצהרים בירושלים שם גרנו. במוצאי שבת עלינו לרמת הגולן וכשהגענו הסתבר לנו שהסורים הקדימו אותנו. נתקלנו בקרבות קשים. בכל פעם שהגיע טנק לתיקון היינו צריכים להוציא ממנו את ההרוגים. הייתי חצי שנה במילואים ונלחמתי במובלעת הסורית.
אסתר ונציה לשעבר גננת
מלחמת יום הכיפורים הייתי בסוף חודש תשיעי להריון עם ילד בן שנה וחצי. מה שהכי זכור לי הן האזעקות של המלחמה בשעה 14.00 וזה שבעלי עוזב אותי בצו 8. אני והבטן ההריונית שלי נישארנו לבד. בעלי היה מגוייס במשך חצי שנה. בסוף המלחמה נסעתי לבד באוטובוס מאסף לבית חולים בילינסון כדי ללדת רק אחרי שבוע בעלי הגיע מהמלחמה לברית. במהלך חצי שנה הוא כמעט ולא הגיע הביתה.
יעל מילפלדר – בעלת שלטי עץ בבית יצחק
הייתי ילדה בת 11. האזעקה תפסה אותי בבית של חברה, מספר רחובות מהבית שלי. היינו בבית הכנסת הגדול בנתניה וחשבנו להעביר ביחד את השעות עד צאת הצום. האווירה ברחובות בישרה מצב חירום אבל כילדים לא ייחסנו לכך חשיבות. זוכרת שבבית הורי הרדיו לא פסק לשדר (נדמה לי שהיה על רשת זרה) באזעקת הרגעה אמי הגיעה לבית החברה והחזירה אותי הביתה. היות ואבי היה נכה צה"ל הוא לא גוייס והיה בין הגברים היחידים בבנין שהיה איתנו במקלט.
חיליק עמיר צלם ואיש שיווק
במלחמת יום כיפור הייתי ברפידים שבסיני בגדוד הקשר. חבר טוב שלי שמואל וייס היה קשר של האלוף מנדלר ונהרג יחד עם האלוף. אושפזתי בבית חולים בילינסון אחרי תאונה קשה שעברתי באחת מיציאותיי הביתה ובה הייתי מורדם ומונשם למשך שבעה ימים בגלל שטף דם וצלעות שבורות שגרמו לי לקושי עצום בנשימה. בהמשך התפניתי לבית הבראה בחיפה להחלמה. בגלל מצבי הרפואי העבירו אותי למרכז לקצין הדואר ביפו. שם שירתתי עד תום המלחמה. זכרון משמעותי צרוב היה נפילתו בשבי המצרי עם שבויי המזח של חברי הכי טוב מאז ומעולם איציק סויסה. היינו כמו תאומים סיאמים. תודה לאל הוא שוחרר כעבור שלושה חודשים היה מתח בלתי נסבל.
טלי פולג לשעבר מנהלת נופי השרון
במלחמת יום הכפורים הייתי אמא לתינוקת. צביקה אישי נפצע בזחל"ם בו נהרג מג"ד 12 של חטיבת גולני יענקל’ה שחר בהתקלות בכח סורי ברמת הגולן.
מיכל דובי מורה בפנסיה ומורת דרך
במלחמת יום הכיפורים למדתי לבחינות באוניברסיטה הייתי בבית. חברה אמרה לי לפני יום הכיפורים שהיא תצלצל אלי בפרינציפ. ואז הטלפון צלצל, ולא עניתי. בדיעבד התברר שזה היה אחי שהיה באחת הסיירות עם אריק שרון. ועל כך הצטערתי. בשעה 14:00 התחילו הצופרים, וזה היה די מוזר, ועד מהרה אנשים התחילו להתקבץ בצמתים, והגיעו אוטובוסים שלקחו אותם לנקודות החיול. זה היה שוק רציני. בימים שאחר כך הייתה תחושה רעה משום שההודעות התחילו בפומפוזיות וודעכו אט אט, והפכו לקוניות ומעורפלות, והיה ברור שזו מלחמה קשה ואכזרית. מאחי לא שמענו הרבה זמן והשתגענו מדאגה. אחרי שבועיים בערך הודיע שהוא בסדר ונשמנו לרווחה, אבל חבר שלו שהגיע הביתה לחופשה סיפר שהוא במובלעת מעבר לתעלה וזה גיהינום שם, ושוב צפו הפחדים והחרדות.
