לדוגמנות ולוינטאג' אין גיל

דבורה קמינר, 66, בזוגיות שנייה ואם לשלושה בוגרים מקיבוץ עין כרמל, המנהלת את מערכי הדיור המוגן והבריאות בקבוץ, לא מפסיקה לדגמן בגדי וינטאג'. היא עושה את זה בעיקר בקבוצות כאלה ואחרות בפייסבוק, כגון קבוצת השוות של פרדס חנה והסביבה, מכורות ליד שנייה ועוד. ואין כמעט חובת וינטאג' שאינה מכירה אותה. היא מסתובבת בשווקים, מודדת, מצטלמת ומקדמת את המכירות של מוכרות הבגדים שהיא חפצה ביקרן.

אחת כזאת היא חננה (חטף פתח ושניים קמץ) מפרדס חנה, 66,  בזוגיות שנייה ואם לשלושה גדולים, שמנהלת חנות קטנה לבגדי וינטאג'. השתיים נפגשות למפגש פסגה מצולם פעמיים בחודש, באופן קבוע. פאר, 67, מרצה למחשבים ומתמטיקה לשעבר במכללת רופין, פתחה את החנות שלה כשפרשה מהמכללה, לפני שבע שנים. היא הכירה את קמינר שלוש שנים אחר כך ומאז משמשת לה קמינר דוגמנית הבית.

אז עכשיו  הן אוכלות יחד צהריים: דבורה מצטלמת עם הבגדים של חננה ושתיהן מתראיינות על וינטאג', על הגיל ועל מה שביניהם בחנות הביתית של פאר.

"כל הבגדים בחנות היו פעם שלי"

"אני אוספת בגדי וינטאג' כבר עשרות שנים", מספרת פאר. "זה התחיל אחרי הצבא, מתוך מצוקה כלכלית שהייתה לי ונמשך עד היום. אז אם בשנות ה-70 קניתי ואספתי בגדים יד שניה, היום כל הבגדים שלי נחשבים לוינטאג'". (הגדרה המתייחסת לבגדים ולחפצים שהם לפחות בני 15 שנים, א"ק). בחנות יש רק בגדים שנרכשו על ידי ומה שיש בה זה עוד כלום, כל הקומה השניה של הבית מלאה בארגזים, וכל פעם אני מוציאה מהם פריטים ומשחררת".

לדבריה, הרי שבניגוד לחנויות יד שנייה אחרות, אין אצלה בכלל אפשרות של קונסיגנציה. "אני לא מקבלת בגדים למכירה. כמו שאמרתי קודם, כל הבגדים בחנות היו פעם שלי ונלבשו על ידי, ואני בוחרת אותם אחד אחד".

לדבריה, רוב לקוחותיה רוכשות דרך אתר האינטרנט ורק מעטות מגיעות למקום. זה הקונספט, ולא בגלל הקורונה. "אני קונה בערך 50 פריטים בחודש מחנויות יד שנייה ומה שאני כבר לא לובשת, מגיע לחנות".

ואפשר להתפרנס מזה?

"אפשר, אבל אני לא. זו תוספת, כי אני עובדת על איכות ולא על כמות וזה בתוך הבית שלי".

יש בי משהו בולט לעין שמזמין התייחסות

קמינר, אומרת שעד גיל 50 היא בכלל לא אהבה להצטלם. "הייתי בטוחה שאני בכלל לא פוטוגנית", היא מגלה. "ואז התחילה לעבוד במערך הדיור שאני מנהלת עובדת חדשה מהפיליפינים, שהתעקשה לצלם אותי כל הזמן".

היא הביטה בתמונות שצולמו, והייתה מרוצה. קמינר: "בהתחלה, חשבתי שהתמונות יצאו מוצלחות רק בגלל שהיא יודעת לצלם. אבל אחר כך התחילה לאהוב את מה שהיא רואה. כלומר את עצמה, בתמונות. "ואז נפתח בי משהו. הבנתי שאצלי זה גם ה"איך", ולא רק ה"מה". שיש בי משהו בולט לעין, שמזמין התייחסות. אני מעדיפה לקרוא לזה טעם".

לדבריה, האהבה לוינטאג' נולדה אצלה אחרי האהבה להצטלם ומתוך הרצון למצוא פרטי לבוש מיוחדים. "ברגע שארגיש שיש בזה משהו נלעג ושאני פתטית, אפסיק מיד", היא אומרת. "אין יום שאני לא בוחנת את העניין וחושבת על זה וגם אומרת לעצמי: אז אולי עכשיו? או אולי עוד רגע? אבל בינתיים לא".

"לא מצטלמת להן יותר" – דבורה קמינר

קמינר ופאר, שתיהן נשים פעילות שלא נותנות לגיל להשפיע עליהן. בנוסף לוינטאג' פאר גם כותבת ספרי ילדים, מציירת ומוכרת את ציוריה. וקמינר עובדת 12 שעות ביום בניהול מערכי הבריאות והדיור. "הפנסיה שלנו לא נראית באופק", היא צוחקת.

קמינר: "אני בת זקונים, אז תמיד אשאר צעירה. ואני חושבת שהבחירה באדם מבוגר כדי לדגמן וינטאג', היא מתבקשת. כי היא מתאימה לתקופה בה נולד הבגד. אני אוהבת את הבגדים האלה ויש לי יותר בגדים מאשר ארונות".

אני שואלת אותה אם יש גם תגובות פחות נעימות, לתופעה הייחודית שבה אישה בגילה מצטלמת ומדגמנת בפייסבוק, כמעט על בסיס יומיומי.

"בדרך כלל לא", היא אומרת. ואני מפרסמת כל הזמן את חננה, ברכה, גלית ואורנה. כולן בעלות חנויות לבגדי וינטאג' שאני מאוד אוהבת.  "אבל  פעם אחת זה קרה לי. אני חברה בקבוצת נשים בפייסבוק, של גילאי 50 פלוס. אחת מחברות הקבוצה כתבה לי שאני פתטית. בן זוגי יעץ לי לצאת מהקבוצה. לא יצאתי, אבל אני לא מצטלמת להן יותר".

החנות של חננה פאר: www.Timetovintage.com

ש לכם סיפור? דברו איתי.
ayeletked@gmail.com