דני פליישמן, 65, נשוי ואב לשניים, הוא דמות מוכרת וידועה בחדרה. יליד העיר, שנולד בשכונת ברנדס, גדל וחי בה כבר 65 שנה. אביו, יצחק פליישמן, היה בעל המסגריה הראשונה בחדרה, שהייתה אז בחזקת העירייה. "אבא שלי, בנה את כל הנדנדות והשמשיות שהיו בעיר", הוא אומר בחיוך.
הוריו, ניצולי שואה, חברו לפרטיזנים ובסופו של דבר עלו לישראל ובנו את ביתם בחדרה. בה אף נפטרו, לפני ארבע שנים. בראיון איתו, מספר דני פליישמן על נעוריו וילדותו. משחזר את השיר ששרו ילדי חדרה בכל בוקר, בבית הספר אחד העם, לפני 50 שנה ויותר. וגם מגלה לראשונה מהו מקור הכאב. שהוא נושא עימו כבר ארבע שנים, מאז מות אביו.
"נגמר הסיפור"
דני פליישמן מקבל את פני בדירתו הביתית, הצבועה כולה לבן, הממוקמת בקומה החמישית של בניין דירות חדש. במרכז העיר. "עברתי לכאן בגלל המחלה של אשתי", הוא אומר. ומוסיף כי אשתו, 64, אורנה, חולה בזאבת. ולאחרונה, אף בסרטן. "עברתי חיים לא פשוטים, נעבור גם את זה", הוא אומר. "אבל מבחינת העולם, בגדול, נגמר הסיפור. הרסנו את האוזון. המחלות יבואו, אחת אחרי השניה. גם אחרי הקורונה. ואני, עוד שנה בפנסיה".
לדני פליישמן, יש אח אחד. שמתגורר היום ברמת גן. "בשנות ה-70, נסעתי לארה"ב כדי להכין את השטח. חשבתי לעבור לגור שם", הוא אומר. "שם חיכתה לי האחות של אשתי, בעלת מפעל טקסטילך בלוס אנג'לס. לאשתי יש גם אחות נוספת בלאס ווגאס, שגם היא מסודרת. ושתיהן רצו לסייע לנו להגר לשם. אבל בסופו של דבר, רצה הגורל וזה לא קרה. חמי נפטר, וכעבור שבעה לחודשים חזרתי לארץ".
הקיוסק המיתולוגי
מאז ועד היום, היו לו לדני פליישמן לא מעט עסקים ועיסוקים. והוא נפל וקם. היה לו קו למכירת גלידות של סנוקרסט. אבל כשסגר המפעל את שעריו, הוא נאלץ למכור את המשאיות שברשותו. ואף לסגור את בית הקירור ולפטר את העובדים. בנוסף, הוא גם נפל בבורסה. ונאלץ למכור את אחד הנכסים שברשותו. הוא גם שימש כגזבר משרד הקליטה בעיר חדרה למשך שנתיים, אי שם בשנות ה-90. ועזב.
אבל תמיד היה לו הקיוסק שלו. וכבר 40 שנה הוא שם. מוכר קפה וסיגריות ומקבץ סביבו את כל אושיות העיר המיתולוגיות. וגם ביחס לקיוסק, יש לו סיפור.
"הקיוסק, היה פעם שייך לחבר שלי, לפני 40 שנה. והוא לא רצה להיות שם יותר. אז הוא אמר לי: תן לי 100 דולר וקח אותו". הוצאתי 100 דולר שהיו לי בכיס וזהו. הוא נתן לי את המפתח ומאז, אני שם".
כשפתח דני פליישמן את הקיוסק, לפני 40 שנה, המצב היה כמובן שונה מכפי שהוא היום. "לא היו אז מנויים לעיתונים וגם לא חלוקות של עיתונים בתחנות הדלק", הוא משחזר. "אז אני ביום שישי, הייתי מסדר את העיתונים שלי בחוץ, ביחד עם שלוש עובדות נוספות, שהיו לי אז. והייתי מוכר בין 700 ל-1000 עיתונים של 'ידיעות אחרונות', ובין 300 ל-400 עיתונים של 'מעריב'. ועוד כ-120 עיתונים של 'הארץ'. זה היה ככה, עד לפני עשר או 15 שנה. ומאז הכל השתנה לנו. לא טוב לי עם העולם היום, וגם לא עם המסיכות. זה עושה לי רע. אני לא צעיר, אבל לא בא לי למות ככה, מקורונה. ולפי מה שאני קורא, אני כבר נמצא בגיל שהוא כבר בסיכון. וגם יש לי עודף משקל. לא טוב בעולם. אנחנו נעבור ממחלה למחלה, יהיה מאוד קשה לצאת מזה. נכון, היו מגיפות בעבר. אבל לא נגמר האוזון ולא נשרף דלק. מה רוצים עכשיו מהחיים שלנו?"
ילדי חדרה
בוא נחזור לעבר. איך הייתה פעם חדרה?
"אני זוכר אותה, בעבר, כעיר עם 15 אלף תושבים. ימים טובים היו פה. עכשיו, זו לא חדרה. הבן שלי, שעזב את חדרה ועבר לת"א בגיל 21, אמר לי: "אם אתם לא הייתם פה, לא הייתי דורך בחדרה".
וואו, עד כדי כך
"כן. ואני גדלתי פה. בבית הספר אחד העם, יש עדיין את החריטה עם השם שלי, שחרטתי על העץ שבחצר. ואני זוכר בבירור את השיר. ששרנו כל יום בבוקר, בחצר".
תשיר לי
"ילדי חדרה אנו \ ידוע לכולם \ כי בלעדינו אנו \ לא יתקיים עולם"
זה הרג אותי
אבל מצב רוחו הקודר משהו של דני פליישמן, לא נובע רק מהקורונה. ומהסגר הכפוי. אלא גם, ואולי בעיקר, ממות הוריו. ויותר נכון: ממות אביו. ומהעובדה, שהוא לא הספיק לומר לו. את מה שרצה להגיד כל השנים לבנו, אבל שמר בבטן.
דני פליישמן: "ההורים שלי, נפטרו ממש אחד אחרי השני. וקברתי אותם בחדרה, בבית העלמין החדש. וזה היה לי עצוב וכואב, מאוד. הם חסרים לי. כי הייתי רגיל, שבימי שישי אבא מטלפן אלי ומבקש שאקנה ואביא לו. וארזתי את הכל ונסעתי אליהם. הייתי חייב לראות אותם לפחות שלוש פעמים בשבוע, הבאתי להם פיליפינית והסתדרנו. למרות שבשנים האחרונות, אימא כבר לא זיהתה אף אחד מאיתנו. אבל עד יום מותה, היא קראה בשמו של אבי, יצחק. גם עשר דקות לפני שהיא נפחה את נשמתה, היא קראה לו. היא לא זכרה כלום חוץ ממנו. זה הרג אותי".
אבא לא הספיק להגיד לי
אחרי מות אשתו, לא מצא אביו של דני פליישמן נחמה. "הוא כל הזמן אמר לי: 'אני הולך לאימא', הוא מספר. "אמרתי לו, תפסיק. יש לך נכדים. אבל הוא לא הפסיק. ואז, יום שישי אחד, הוא לא הרגיש טוב. לקחתי אותו לבית החולים הילל יפה. אמרו שיש לו משהו בכיס המרה, יעשו דיקור ואולי הכל יעבור בשלום. נסעתי לפתח תקווה, לטוטו. הם אמרו שהניתוח יהיה בעשר בבוקר, חשבתי שעל בטוח אחזור לבית החולים בזמן. כדי לראות אותו. הוא אמר לי, עוד באותו היום, שהוא רוצה ללכת לאימא. אבל לא חשבתי על מוות. שלוש שעות לפני מותו, באותו יום שישי, ביקש אבא מהפיליפינית שלו להסתפר. היא טילפנה אלי, ואמרה לי שאבא שלי רוצה שנביא לו ספר. וגם אז, לא הבנתי למה הוא צריך את זה".
הוא התכונן למותו
"כן. אבל לא הפנמתי את זה אז. ובדרך חזרה לבית החולים, אני מקבל טלפון: תבוא מהר, אבא שלך לא מרגיש טוב. אבל לא הספקתי להגיע. ולפני כן, הוא עוד אמר לי: עשר דקות לפני שאני אמות, אני רוצה להגיד לך משהו. הוא אמר את זה גם קודם לכן. ולא גילה לי במה מדובר. ולא הספקתי להגיד. זה משגע אותי, במשך כל השנים האלה. שעברו מאז מותו. אז אני הולך אליו לקבר ומתפלל לדעת מה הדבר. וגם מחכה. אולי הוא יגיד לי את זה בחלום. אבל כלום. לפני שנתיים, נסעתי למשפחת אבוחצירא בנתיבות. גם זה לא עזר ".
הישארו מעודכנים באתר ובפייסבוק חדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס
