להיפרד מהחיים, לקיים את הנדר. סיפורו של דוב זולדן

46 שנים אחרי מלחמת יום כיפור, המלחמה נשארה חדה וברורה בזכרונו של דוב זולדן, תושב זכרון יעקב. המלחמה פלשה לחייו ושינתה אותם לנצח, במהלך היומיים הראשונים של קרבות הבלימה הקשים של השיריון ברמת הגולן.

זולדן, בן 66, נשוי, אב ל-5 ילדים וסב ל-7 נכדים, הוא יליד זכרון יעקב ובוגר בית ספר ניל"י ותיכון אורט השומרון. בשירות הצבאי הגיע לתפקיד תותחן בחיל השיריון. "כשהתגייסתי, ב-1971, נתנו לי בבקו"ם שתי אפשרויות: חרמ"ש או שיריון. אמרתי 'אני מעדיף להיות טנקיסט מאשר האבק שאחרי הטנקים', ומישהו בבקו"ם אמר לי 'תיזהר, משיריון יוצאים רק על אלונקה'". למילים האלה נודעה בהמשך משמעות מיוחדת, אבל עד המלחמה, השירות התנהל כשורה. "השירות הסדיר שלי התחיל בסיני, ובתחילת 1972 עלינו לרמת הגולן, לחטיבה 188 (חטיבת ברק), גדוד 53, פלוגה א'. לפני מלחמת יום כיפור היו לנו 3-4 ימי קרב עם הסורים. זה קרה כשהם היו יורים לכיוון רמת הגולן בטילים, תותחים וטנקים, ואנחנו השבנו אש. באחד מימי הקרב האחרונים זכיתי להוריד טנק סורי לפנות ערב, ובהתאם למה שהיה נהוג אז, מי שהוריד טנק היה מקבל בקבוק שמפניה ותעודת הוקרה מהמח"ט".

ערב המלחמה ערך זולדן בן ה-20 עם חבריו את המאזן המבהיל. "היו לישראל 177 טנקים בכל רמת הגולן, ומולנו, בקו הראשון, היו כ-2,000 טנקים סוריים. ידענו שלסורים יש עדיפות מספרית עלינו, אבל לא כך. בפלוגה א' שבגדוד 53 היו לנו 11 טנקים, על 3 מחלקות. הוצבנו בקונייטרה הנטושה, בכוננות מוגברת. לא ידענו שתהיה מלחמה כוללת, אבל ידענו שיהיה יותר מיום קרב 'רגיל'. חשבנו שאולי ייכנסו לשטחנו וינסו לכבוש מוצב, או משהו בסגנון. ואז, בשעה 13:55, ראינו מעלינו מטוסים סוריים שיצאו להתקפות מעבר לנו. הם הורידו פצצות גם עלינו, ואחת מהן עשתה בור ענק במרחק כ-50 מטרים מאיתנו. היינו כבר בתוך הטנקים. מפקד הטנק שלי היה סגן נמרוד כוכבי, מפקד המחלקה, שהיה היחיד מצוות הטנק שלא צם. לאחר מתקפת המטוסים קיבלנו פקודה לצאת לשטח, על הגבול, שם חיכו לנו רמפות מוכנות, בעמדות שבהן רק צריח הטנק חשוף וממנו משקיפים לכיוון סוריה, ותעלת נ"ט הפרידה בין שטח ישראל לסוריה. לאורך הגבול היו מוצבי חי"ר מאוישים ו-200-300 מטרים מהעמדה שלנו היה מוצב 109. התחלקנו ל-3 מחלקות לאורך פתחת קונייטרה, והמחלקה שלי הייתה הדרומית ביותר, ליד המוצב. ידענו שאם הסורים רוצים לחדור לשטח ישראל, הם יעשו זאת דרך פתחת קונייטרה, המקום הנגיש ביותר והפחות סלעי ברמת הגולן".

בדרכם לרמפה, דקות אחרי מתקפת המטוסים הראשונה, נפתחה עליהם אש כבדה. "נפלו פגזים וטילים. השקט של יום כיפור הופר בבת אחת, באופן בלתי צפוי, וכל רמת הגולן התמלאה עשן. אחרי שהתמקמנו ברמפה הסתכלתי בפריסקופ לכיוון סוריה וראיתי מחזה מפחיד: מדרום עד צפון, במרחק של כ-5 ק"מ מאיתנו, כל הצבא הסורי התקדם אלינו עם טנקים, נגמ"שים, תותחים, טילים נגד מטוסים, חי"ר… טווח הירי שלנו היה 2 ק"מ, קצר מדי למרחק שלהם, ודיווחנו לחיל האוויר כדי שיבואו לעשות את המלאכה. הם לא הצליחו להגיע, כי כל מטוס הופל על ידי אש נ"מ צפופה. הזעקנו את התותחנים שמעלינו, שהיו להם טווחים ארוכים, וגם הם לא עזרו, כי ירדה עליהם אש ארטילריה כזאת שהם לא יכלו אפילו להרים את ראשם. נשארנו בלי עזרה וכוחות הצבא הסוריים המשיכו להתקרב אלינו. כל אחד עשה את חשבון הנפש שלו. חשבתי: 'זהו, אף אחד לא בא לעזור. נצטרך לעצור אותם בגופנו'".

בספר "על בלימה – סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור", מספר המחבר, אבירם ברקאי, שמי שהציל למעשה את עם ישראל ברמת הגולן היו אנשי אותה חטיבה, שכ-80 אנשים מתוכה נהרגו וכ-150 נפצעו, והיה צורך להרכיבה מחדש במהלך המלחמה. כפי שהבין זולדן שעומד לקרות, אנשי אותה חטיבה עצרו את המלחמה בגופם, ואחרי שהותשו בקרבות הבלימה, הגיעה חטיבה 7 של אביגדור קהלני. ביומים הראשונם של המלחמה, זולדן חי את זה מבפנים. "הסורים, שהיו כבר במרחק של פחות מ-2 ק"מ, שלחו טנקי גישור לחציית התעלה. "הפקודה הראשונה שקיבלנו הייתה לפגוע בטנקי הגישור כדי שלא יוכלו לעבור. הירייה הראשונה שלי פגעה בטנק גישור שהתפוצץ. כל המחלקה ראתה וצהלה: 'זולדן, שמפניה!' אמרתי: 'עוד יהיו הרבה שמפניות, שיהיה בהצלחה'. ואז, בסביבות 14:30, התחילה למעשה המלחמה. נמרוד כוכבי ראה מלמעלה הרבה טנקים והורה לי לכוון את התותח כך שלא אבזבז יותר מפגז אחד על כל טנק סורי. התחילו קרבות שיריון-שיריון. הם הגיעו עם דיוויזיה שלמה, מאות טנקים מול 11 הטנקים שלנו. כל פעם שפגענו בטנק והוצאנו אותו מכלל פעולה, באו עוד אחרים, והלוחמים הסורים היו יותר נחושים משהיו במלחמת ששת הימים. אז, כשטנק סורי נפגע והחיילים שבתוכו לא נפצעו, הם יצאו מהטנק עם דגל לבן ונכנעו, ואילו במלחמת יום כיפור הם יצאו ורצו לעברנו עם תת מקלעים. כוכבי ירה מלמעלה בתת מקלע על החיילים שהתקרבו. הלחימה נמשכה כשעתיים, הורדתי במהלכן 10-12 טנקים סוריים והמחלקה הורידה עוד טנקים. ואז הטנק שלנו קיבל פגז. הרגשתי זעזוע, הפגז לא חדר לטנק אלא פגע בסל שבו נמצא הציוד שלנו, כולל הקשר. מאוחר יותר פגז נוסף החליק עלינו ולא חדר. הייתי רגיל לקבל פקודות מנמרוד, ופתאום שמתי לב שכבר כמה שניות הוא לא מדבר. הסתובבתי וראיתי אותו יורד לאט כשראשו זב דם ומתיישב כשדם ניגר מרקתו השמאלית. התעשתתי, אמרתי לנהג הטנק 'סע אחורה,שלא נהיה חשופים', הוצאתי מכיסי תחבושת אישית וחבשתי את נמרוד בעזרת הטען קשר, דיווחתי למ"פ שהמפקד נפגע ושאלתי מה לעשות. הוא אמר לי 'אין אפשרות לפנות, הוראות כמו בתרגול'. פירוש הדבר היה שמכניסים את הפצוע פנימה ואני מחליף אותו כמפקד. עליתי למעלה וצפיתי מעמדת המפקד לכיוון הסורים, וראיתי משם מראה אחר: דחפורים של הסורים ממלאים את התעלה וטנקים במרחק 200-300 מטרים מאיתנו. בפעם הראשונה אחז אותי פחד מהמלחמה. יריתי על חיילי החי"ר ועל הטנקים, וככה נלחמנו עד השקיעה.

בשלב הזה קיבלנו הוראה שאפשר כבר לאכול, אבל לא היה מה לאכול בתוך הטנק, אפשר היה רק לשתות מהמימיה. באותו יום המחלקה עצרה את הכוח הסורי שלא הצליח להיכנס לשטח ישראל, וקיבלתי הוראה לפנות את המפקד לכיוון התאג"ד בקונייטרה, עם הטנק. הוא פונה משם לבית החולים רמב"ם ונפטר שם מפצעיו אחרי 10 ימים".

את הלילה בילה זולדן בעמידה בתוך הבונקר הצפוף בקונייטרה, תחת אש ארטילרית וכוננות מפני קומנדו סורי העלול להגיע. על שינה לא היה מה לדבר, והתלאות של יום הקרב הקשה בחייו של זולדן, היום השני למלחמה, רק עמדו להתחיל. "בבוקר הטנק שלי טופל על ידי צוות טכני ונפגשתי עם טנקיסטים אחרים, ועדכנו אחד את השני, מי נהרג ומי נפצע. פגשתי שם חבר שלי, נהג טנק בשם עציון אשכנזי, גם הוא תושב זכרון יעקב. כשנגמ"ש הגיע להעביר פצועים מהתאג"ד למנחת ההליקופטרים, הצטרפנו אליו כדי לפנות בו מ"פ פצוע. נכנסנו לנגמ"ש, ישבתי צמוד לדלת האחורית ועציון ישב מאחוריי, בנוסף לפצוע ולצוות הנגמ"ש. בסביבות 10:00 ירדנו מקונייטרה ועברנו את עין זיוון, ופתאום מפקד הנגמ"ש נכנס המום וחיוור כסיד. הסגן שלידו יצא לראות מה קורה, והתחוור לנו ששלושה טנקים סורים חדישים עשו עלינו מארב, על הציר הראשי. סגן המפקד הורה לנהג להמשיך לנסוע ולעקוף את הטנק שמלפנים. הטנק שמלפנים ירה פגז אל הנגמ"ש, וטכנית, לא היה לנו סיכוי. סגן המפקד ראה את ההבזק שיצא מכיוון הטנק, הוריד את הראש ונשאר עם ידיו למעלה, והפגז פגע בחלקו העליון של הנגמ"ש והוריד לו כמה אצבעות. הטנק השני עקף אותנו מימין וירה פגז שפגע באמצע הנגמ"ש. רוב הרסיסים שלו פגעו בי, בברכים, ושאר הרסיסים פגעו בעציון, בחלק גופו העליון. עשן יצא מהנגמ"ש, צעקתי כי הרגשתי שהרגליים שורפות לי מהרסיסים, חום אדיר, ולא הרגשתי את רגל שמאל. בינתיים עקפנו את הטנק. בסיעתא דשמיא, לא פגעו במנוע או בשרשראות שלנו. על הכביש הנגמ"ש האיץ וברח לכיוון נפאח. הטנקים הסורים הסתובבו ורדפו אחרינו".

אחרי כמה דקות, הנגמ"ש עצר והנהג הודיע שאי אפשר להמשיך לנסוע. "כל מי שיכול קפץ החוצה וברח. נשארנו שלושה: המ"פ הפצוע, אני ועציון, ששאל אותי אם אני יכול לצאת. עניתי לא שאני לא יכול לזוז ושאלתי מה מצבו. הוא ענה 'אני פצוע קל ויכול לקום ולצאת'. אמרתי לו 'תציל את עצמך, חייך קודמים לחיי' אך הוא סירב להשאיר אותי שם ואמר 'אסחוב אותך על הגב'. אמרתי לו שאני חושש שהוא לא יוכל כי פציעתי קשה, והוא התעקש לנסות. פתאום שמענו את המ"פ אומר משפט שריגש אותנו עד דמעות: 'ומה איתי? תשאירו אותי פה?' עציון אמר: 'אני לא יכול לקחת אותך על אלונקה כי אני פצוע. אני מאוד מצטער, אני יכול לקחת רק את זולדן על הגב. אזעיק כוחות'. הוא לקח אותי על הגב ורץ איתי על הכביש. הרגשתי כאבי תופת. אחרי 10 מטרים לא יכולתי יותר ועצרנו, ואז ראינו שהנגמ"ש שהשארנו התחיל לנסוע. בניגוד למה שחשב הנהג, הנגמ"ש יכול היה להתקדם, והמ"פ שבתוכו נכנס לתא הנהג ונסע. עציון סימן לו כדי שייקח אותנו, אבל הוא המשיך לנסוע, ברח והציל את עצמו ולא עצר".

שני חברי הילדות, דוב ועציון, נשארו על הכביש, ודוב ביקש מעציון שישכיב אותו על הגב בתעלה הרדודה שבצד הכביש. עציון ראה שני טנקים ישראלים במרחק קרוב וניסה להזעיק אותם לעזרה, אך התברר שאלה טנקים שנפגעו והוא מצא את אנשי הצוות שלהם הרוגים בפנים, וחזר אל דוב. "אמרתי לו 'תשאיר אותי פה ורוץ. את עצמך אתה יכול לסחוב. תשאיר אותי פה, אני כבר אסתדר'. הוא אמר 'לא, אם אתה הולך אני הולך איתך', ורק כשנתתי לו פקודה, הוא נפרד ממני בחיבוקים, דידה על רגלו וברח. בזמן שהוא ניסה ללא הצלחה להביא כוחות שיחלצו אותי, ואני שמחתי על שעציון הציל את עצמו, לקחתי דם מהרגליים ומרחתי על פני וגופי, תלשתי קוצים ועשבים והסוויתי את עצמי בהם בתעלה. אחרי כמה דקות הטנקים הסורים הגיעו, עצרו ממש מולי בצד השני של הכביש, 12 מטרים ממני. אנשי הצוות שלהם ירדו, אכלו ושתו ועשו את צרכיהם, צעקו והשתוללו בשמחה, ואני עשיתי את עצמי מת, עם הלשון בחוץ ועינים פקוחות. פחדתי, בקושי נשמתי. בשלב מסויים אחד החיילים הסורים רץ לכיווני, כנראה במטרה לעשות את צרכיו. כהגיע למרחק של 3 מטרים ממני, המפקד שלו צעק לו 'יאללה, אודרוב'. הוא סימן לו 'רק רגע', והמפקד התעקש: 'לא, תעלה לטנק'. החיל התלבט רגע, ובמרחק 2 מטרים ממני הסתובב וחזר לטנק".

כשהטנקים נסעו, גילה זולדן שיד שמאל שלו, שהיתה מונחת מתחת לגופו כל הזמן, שותקה ולא יכול היה להניעה. לא נותר לו אלא לחכות בתקווה שיגיעו להצילו, וזה לקח זמן. "חיכיתי עוד שעה ועוד שעה, ובסביבה לא נראו בכלל כוחות שלנו. שמעתי קרבות ארטילריה ומטוסים מסביב. קפאתי מקור. עברו לי מחשבות על ילדותי, על החברים. חשבתי: 'אני כבר לא אגיע הביתה. איך יקבלו את זה הוריי, אחיותיי, אחי? אני עוד כל כך צעיר'. מכיוון שהשתמשתי בתחבושת האישית שלי כדי לחבוש את נמרוד, לא היתה לי תחבושת לעצור את הדם שלי. קרעתי שוב ושוב חלקים מסרבל הטנקיסטים שלי וליפפתי סביב הרגל כדי לעצור את הדם, וכל פעם הם התמלאו בדם. הייתי צמא מאוד מאיבוד הדם ומהצום, ותלשתי עשבים וניסיתי למצוץ מהם קצת לחות, שהגוף לא יתייבש. כשירדה החשיכה, לקחתי את תעודת החוגר והעט מכיס הסרבל שלי, וכתבתי על החוגר צוואה להוריי. כתבתי: 'להוריי היקרים, נפצעתי ב-7 באוקטובר ולא יכלו להגיע אליי. אני מצטער שלא חזרתי הביתה. תקברו אותי בזכרון יעקב. סליחה שלא חזרתי', וחתמתי בשמי. החזרתי את החוגר לכיס וסגרתי את הרוכסן. כבר היה 22:00 בלילה, וההכרה שלי התחילה להתערפל מהפציעה והצום יום קודם. הסתכלתי למעלה וראיתי בין הפגזים את הכוכבים. התחלתי בתפילה: 'אתה שם למעלה, אתה בטח רואה אותי. יש לי בקשה קטנה אליך: תוציא אותי מהתופת הזאת. אם אתה מוציא אותי, כולי שלך. כל מה שתאמר לי, אעשה'. לא היית דתי ולא ידעתי מאיפה התפילה הזאת באה, אבל אחריה היתה לי הרגשה טובה, שאני לא לבד, ושהוא איתי. שתי דקות אחר כך שמעתי רעש מנוע של זחל"ם ישראלי".

בזחל"ם היה כוח צנחנים שהיה בכיוון קוניטרה, אך אנשיו לא שמעו את צעקותיו של זולדן בגלל רעש המנוע ולא ראו אותו בחשיכה, והמשיכו לנסוע. "שוב היתה ירידה במצב הרוח. באתי בטענות לקב"ה: 'מה ביקשתי ממך?' והרגשתי שהוא עונה לי: 'חכה רגע'. אחרי שתי דקות נוספות הגיע עוד זחל"ם. אספתי בידי הימנית, המתפקדת, אבנים וגושי עפר וזרקתי על הזחל"ם. הם עצרו, כיוונו את התת מקלעים לכיווני והדליקו פרוז'קטור, והרמתי את היד וצעקתי להם 'חייל ישראלי, אל תירו'. מהזחל"ם ירדו שני חיילים שנתנו לי מים ושמיכה. החובש שם לי קרש מתחת לרגל וכל ניסיון להזיז אותי גרם לכאבי תופת. איכשהו שמו אותי על המנוע שחימם אותי, דיווחו והגיע אמבולנס. הגעתי לבית החולים זיו בצפת".

בצפת גזרה האחות את הסרבל של זולדן מעליו, כדי לאתר את פציעתו, ואנשי צוות בית החולים, שמצאו במהומה שמסביב את פנקס החוגר שלו בכיס הסרבל, ראו את הצוואה והניחו שמדובר בחייל שנהרג, התקשרו למשטרת זכרון יעקב והודיעו להוריו של זולדן שהוא נהרג. אביו, שמעון, היה שוטר במשטרת זכרון יעקב וקיבל את הידיעה ישירות. זולדן קיבל בינתיים כמה מנות דם והוטס מאוחר בלילה לניתוח בבית החולים רמב"ם. "בבוקר ראית ששתי הרגליים שלי מגובסות עד למעלה, ושמחתי שיש לי רגליים. במחלקה האורתופדית שכבתי בחדר ענק עם כ-50 פצועים, והתברר שעציון אשכנזי שוכב שתי מיטות לידי. הוא ביקש שייקחו אותו במיטה אל המיטה שלי, התנפל עלי בחיבוקים ופרץ בבכי, וסיפר: 'כל הלילה לא ישנתי, ראיתי את הטנקים מגיעים בדיוק למקום שבו היית והייתי בטוח שאיבדתי אותך'".

שעה מאוחר יותר הגיעו הוריו של עציון לבקרו. השמועה על מותו של דוב כבר התפשטה בזכרון יעקב, והם הופתעו לראות שדוב חי וקיים. אביו של עציון התקשר לאביו של דוב והודיע לו שבנו חי. "אבא נסע אלי מיד, עם עוד שוטר, לוודא שאני בחיים".

כמעט חצי שנה שכב ברמב"ם ועבר ניתוחים שונים. ברגלו השמאלית נותרה רק עצם המשנה, והוא עבר ניסיון השתלת עצם ראשית שלא צלח. הודיעו לו שלא ירוץ ולא ישחק כדורגל, ועד היום נותרו ברגלו רסיסים, אבל את הרגל הצילו, והוא עומד על רגליו והולך. אחרי שנתיים נוספות של שיקום ופיזיותרפיה, הוכר כנכה צה"ל. הוא המשיך בחייו, הקים משפחה, אבל הנדר שנדר באותו לילה בתעלה נשאר בשנים הראשונות פתוח. "אתה חוזר לחיי החומריות שלך ושוכח את מה שהבטחת, אבל ההוא שם למעלה לא שוכח. התחילו להגיע תזכורות, בהתחלה דברים קלים, אחר כך יותר ויותר. היו נפילות כלכליות ונפילה בריאותית. סיפרתי על כך לחבר דתי, שאמר 'מה שנדרת אתה חייב לקיים'. התחלנו ללכת לבית כנסת, הוא הביא לי רב שהסביר לי מושגים מהיהדות והפנה אותי ואת אשתי לסמינר לאקדמאים בו ראינו שיש תכלית של תורה ומצוות וחיזוק המשפחה וכיבוד הורים. בשבילי, זו הייתה סגירת המעגל. וכשהוא נסגר, בשנת 1985, עשיתי מסיבת הודיה. הייתה לנו השגחה שכל מה שלא הלך קודם, התהפך. הסתדרנו כלכלית ונהנינו מהחיים. אנחנו שייכים לחוג חב"ד, ואצלנו אין הבדל בין דתיים ללא דתיים. אנחנו חברים של כולם ואוהבים לעזור. ב-1990 נסעתי לרבי מלובביץ' וקיבלתי ממנו דולר וברכה. בני הבכור שירת במחזור הראשון של הנח"ל החרדי, שסייענו בהקמתו. אני דוגל בכך שמי שלא לומד יתגיס לצבא במסגרת חרדית. בתי הנשואה היא שליחה בבית חב"ד בגוואטמלה. משפחתי המורחבת לא דתית, ואני אוהב ומקבל את כולם".

כיום זולדן נמצא בקשר עם החטיבה, ומגיע לטקס לפני יום כיפור. מדי פעם יוצאים לסיור והוא מספר את סיפורו לחיילי החטיבה לדורותיהם. הוא מספר אותו גם בתיכון המושבה בזכרון יעקב, בבתי ספר אחרים, ובפני חוגים שונים. בזכרון יעקב ממשיך להתגורר כיום גם עציון אשכנזי, החבר שהיה לצדו באותם ימי מלחמה. "אבא שלי ז"ל היה באושוויץ, הוריו ואחיו נהרגו והוא הגיע לארץ, התחתן ונולדו לו חמישה ילדים. גם לי נולדו חמישה", סוגר זולדן מעגל נוסף. "מה שהתחילו הגרמנים ניסו הערבים להמשיך. אומרים שהנקמה היא לא שלנו, הנקמה היא בכך שאנחנו ממשיכים לגור פה, בארץ שלנו". והוא מסיים: "משמעות החיים היא רגישות. תוותר. מי שמוותר בסוף מרוויח. ותמיד תחפש את השלום. תן אהבה ותקבל אהבה".