במקום שבו נמצאים היום בית ספר החורש והבתים שסביבו, בשטח שכונת גבעת עדן, היה פעם – בשנות ה-50 וה-60 – עולם שבו חיו אנשים בתוך ניגודים שהתקיימו ביחד: עוני שיש בו שפע, בנייה מהירה עם טבע פראי, צפיפות וגם מרחבים, מגבלות חיים עם המון חופש; ותושבים שהתחברו זה לזה באחווה של אנשים שונים ומגוונים שמצאו את עצמם חולקים את אותו מרחב בתקופה סוערת. זה היה השיכון הצפוני של זכרון יעקב, שהגיע לקצו בפתאומיות לקראת סוף שנות ה-60.
השיכון הצפוני הוקם ב-1950, במהלך העליה הגדולה לארץ, וקלט כ-60 משפחות עולים מארצות מוצא שונות: יוון, טורקיה, אלג'יר, מרוקו, תימן וטוניסיה. ולהבדיל משיכונים רבים אחרים שקמו במדינה בשנות ה-50 ונועדו להתאכלס בעולים, השכונה ההיא התאפיינה בבתים צמודי קרקע עם חצרות של כ-2 דונם. "השכונה הוקמה כי רצו ליישב את החלק הצפוני של זכרון יעקב, כדי להוות הפרדה מול פראדיס, וגם כי אלה היו שטחים שבזכות תוואי הקרקע היה אפשר לבנות עליהם מהר יחסית. הגיעו לשם אנשים פשוטים שבאו ארצה מתוך חזון ציוני", מתאר חבר מועצת זכרון יעקב מאיר ליאני. הוריו, שמחה ויצחק ליאני, עזבו את ביתם וכל רכושם באלג'יריה, עלו לארץ ב-1949 ונכנסו לגור בשיכון הצפוני.
מרדכי ושרה רוסו, תושבי זכרון יעקב, נשואים כבר יותר מ-68 שנה ולהם שני ילדים, ששה נכדים ו-11 נינים. הם זוכרים איך הקימו את ביתם כזוג צעיר בשיכון הצפוני. מרדכי נולד בטורקיה ב-1930 ועלה לארץ לבדו בסוף 1948 כצעיר בן 18, וגויס מיד לצבא. שרה נולדה ב-1933 ועלתה לארץ ב-1949, למעברת בית ליד, משם עברה משפחתה כעבור חצי שנה לשיכון הצפוני בזכרון יעקב, שהיה כבר בנוי. התנאים אומנם נחשבו לטובים יותר מאשר במעברה שבה חיו באוהלים, אבל גם התנאים בבתי השיכון היו בסיסיים, לא יותר. עבור המשפחות, שבאו ממקומות שהיו בהם תשתית של חשמל ומים וחיו ברמת חיים טובה, זו הייתה ירידה בתנאים. "קיבלו בית של חדר אחד באורך של כ-5 מטרים ורוחב של 2 וחצי או 3 מטרים, ובקצהו ברז וכיור שהיו אמורים לשמש מטבח", מתאר מרדכי. "המקלחת והשירותים היו צמודים לבניין מבחוץ. הכל היה בחדר האחד הזה: מבוגרים, ילדים, רהיטים. כדי ללכת למקלחת ולשירותים היו חייבים לצאת החוצה, בכל מזג אוויר. בעשר השנים הראשונות לא היה חשמל. המשפחות הגדולות קיבלו שני חדרים, בחדר אחד עשו מטבח 'אמיתי' ובשני השאירו שירותים".
משפחתה של שרה, שכללה הורים ושני ילדים, קיבלה חדר אחד. שרה: "לא היה כביש סלול. באנו למקום בדיוק בזמן השלג של 1951, והרעפים היו עפים מהגג ברוח. הרצפה הייתה עשויה מבלוקים. מאוחר יותר הוצאנו את הכיור מהחדר ושמנו אותו בשירותים כך שיהיו שירותים-מקלחת, קנינו גז והסתדרנו. אלה היו חיים קשים, אבל לא התלוננו. היום לא הייתי אוכלת במקום כזה".
אחרי שנתיים בצבא, מרדכי רוסו שוחרר, וביוני 1951 התחתן עם שרה לאחר שפגש אותה כשהגיע לשיכון עם חבר מהמחנה הצבאי בו שירת. החבר הכיר את משפחתה של שרה והשניים קפצו לביקור בטרמפים. "ראיתי אותה, היא מצאה חן בעיני, אבל היה לה חבר. כשפגשתי מאוחר יותר את דודתה, היא עדכנה אותי שהחבר של שרה עומד לעזוב את הארץ, ובתיווך הדודה הכרנו. בהתחלה, לפני שהיינו נשואים, גרתי עם משפחתה באותו בית של חדר אחד. אחרי החתונה, במאמצים קיבלנו חדר, ובו גידלנו שני ילדים".
עבור הילדים, לגדול בשכונה עם התנאים הפשוטים והבסיסיים ייצר זכרונות ילדות מתוקים. "התפתחה שם אווירה נהדרת שלא ראיתי בשום מקום אחר", מתאר ליאני, שנולד בשכונה ב-1953. "בשכונה היו שלושה בתי כנסת: טורקי, מרוקאי ותימני, והיו בר מצוות וחתונות עם תהלוכה מרשימה לבית החתן או הכלה, וכולם הוזמנו. היה בשכונה גן ציבורי אחד, אבל למעשה חיינו בתוך פארק אחד גדול. אנשים לא לקחו מפתח כשיצאו מהבית. היו קמים בבוקר, הולכים ברגל לעבודה מחוץ לשכונה וחוזרים. הם היו שכירים, ועבדו במקומות כמו היקב, סולל בונה או בקידוחי נפט. כילדים, היינו הולכים ברגל לגן, שהיה במרכז המושבה, ובהמשך לבית הספר, כשחלקנו למדנו בניל"י וחלק ביעב"ץ. אחרי בית הספר ובחופשות תמיד היה לאן לטייל ומה לראות. היה שפע של צמחים שאני זוכר עד היום את שמותיהם. היו כלניות וסייפנים ונוריות באביב. חיינו בין ארנבות, תנים, שועלים וצבועים, והוותיקים יותר אומרים שהיו גם זאבים. בעונה שאנחנו נמצאים בה, למשל, היינו יורדים כולנו, כל הילדים, לנחל דליה, שוחים, קוטפים קני סוף ומביאים הביתה לבנות מהם סוכות. בקיץ היינו קוטפים סברסים, והיו עצי זית שלא שייכים לאיש. בירידה לנחל היה גשר טורקי שהיינו קופצים ממנו ישר למים. במערב הייתה באר עתיקה וחושה יפהפייה בנויה מאבן, שלידה משטחי אבן ששימשו בעבר כמקומות פולחן, מה שניכר בבורות שנחצבו בסלע. ליד הבאר הייתה שכבת קרקע קדומה בגובה כ-40 ס"מ ובה מאובנים מים תטיס העתיק: כוכבי ים, סרטנים, חלזונות. אתר נוסף קרוב היה מערת המייש, שנקראת על שם עץ המייש הצומח באחד משני פתחיה. בקוצי הדורבנים שנמצאו שם היינו משתמשים לעבודות אמנות, כמו שבשבות רוח. המועצה העבירה צינור ביוב לתוך המערה, ורק בזכות פעולה אמיצה שלנו, הילדים, עם כמה תושבים, הצינור פורק".
למרות שהוקמה מתוך כוונה להוות מעין חיץ מול פראדיס, ליאני מתאר יחסי שכנות מצוינים עם רועי הצאן של פראדיס. "הם היו עולים בהר עם עדריהם, ולכל רועה היה חליל, שק מזון וגבינות צאן, ולפעמים היו מכבדים אותנו בהן. רועה בשם חליל לימד אותי איך ללכוד נחש בטכניקה פשוטה, בלי לפחד ובלי לחטוף הכשה". גם בתוך השכונה עצמה היה מה לעשות: "במקום שבו בנוי היום בית ספר החורש, אנחנו, הילדים והמבוגרים בשכונה, ניכשנו וסיקלנו לנו מגרש כדורגל לתפארת. שם התקיים גם אירוע ל"ג בעומר היישובי, ותזמורת זכרון יעקב הוזמנה לנגן שם".
גם דור ההורים מצא את השמחה בחיים בשכונה. מרדכי: "למרות התנאים והדלות, היו לנו חיים מאושרים. בלי חשמל, בלי טלוויזיות, אני הייתי מהראשונים שהיה להם רדיו עם בטריה, שהוחלפה יותר מאוחר בבטריה נטענת שהיו ממלאים במרכז המושבה. היו בשכונה המכולת של אהרון ופרחיה כהן, בית הקפה של משפחת חביב, המרפאה שעבדה בה האחות אסתר בן עטר ופעמיים בשבוע היה מגיע אליה רופא. בשבתות חלק מהאנשים הלכו לבית הכנסת, ואחריו רצו לכדורגל, שאחריו היו הולכים לקולנוע שהיה מול המגרש. בלילה, אחרי הסרט, היינו חוזרים בשיירה. בשמחות ובאירועים העצובים, אנחנו, בני העדות השונות, למרות הבדלי הרקע, היינו מאוחדים, ואחד עזר לשני. כשהבן שלנו התחתן בנתניה, שלחנו לחתונה שני אוטובוסים בשביל תושבי השכונה שהוזמנו ולא היה להם רכב. לילדים בשכונה לא היו צעצועים ואופניים. הם לא התלוננו ולא ביקשו כלום".
במקומות העבודה התקדם מרדכי רוסו עם השנים בהדרגה: "בהתחלה אבא של שרה לקח אותי איתו לעבודה במחצבה. הייתי ילד מפונק עם ידיים של בחורה, ובמחצבה שברתי אבנים ומילאתי קרונות והתחריתי בערבים, ובאתי הביתה עם ידיים פצועות. אחר כך עבדתי בבניין וחפרתי ביקב, עם מכוש, בורות עבור סככת ענבים. יום אחד הזמין אותי בעל היקב לעבוד ביקב, והתחלתי לעבוד במחלקת הקוניאק".
ב-1967-1968 הוחלט לפנות את תושבי השיכון הצפוני ולהעבירם לדירות עמידר שברמת צבי, ואת בתי השיכון הצפוני להרוס. הדירות ברמת צבי היו גדולות ומסודרות יותר, דירות 3 חדרים בגודל של כ-70 מ"ר ומצוידות במטבח, מקלחת ושירותים נפרדים. אבל משהו מהחמימות והתום אבד עם המעבר. "ה'ביחד', האהבה במיוחדת והעזרה ההדדית, נעלמו איכשהו כשעברו לבתים משותפים", מספרים בני הזוג רוסו.
מרדכי רוסו בחר לעצמו עתיד שונה. "כשחיסלו את השיכון הצפוני, וההורים של שרה עברו עם כל האחרים לרמת צבי, החלטתי שאני בשום אופן לא עובר לבית משותף. חיפשתי ומצאתי את הבית בו אנחנו גרים עד היום, בשכונת נווה עובד צפון, ולאחר שעברתי מבחן מוועד השכונה, רכשתי אותו. בבית היו אז חדר אחד, שירותים ומטבחון, ועם השנים הוספנו חדרון. אחרי שאמא של שרה נפטרה ואביה נשאר לבד, הוא גר בו מספר שנים".
עבור מאיר ליאני וחבריו, אז נערים בני 14-15, זה היה שבר של ממש. "היינו הולכים אחר כך לפעמים למקום, מסתכלים ורואים בתים הרוסים. במקום שצהל ושקק חיים בעבר היה עכשיו שקט מצמרר. היינו יושבים שם, וחוזרים עצובים לרמת צבי". המבוגרים, כדרכם של בני הדור שהקים את המדינה, קיבלו את הדין בהסכמה ובהשלמה. "הם התפנו בשקט, אהבו מאוד את המדינה והאמינו שאם כך נקבע, היה צריך לעשות זאת. לימים, כשהייתי דירקטור של הנהלת השיכון הציבורי לישראל בירושלים והייתה לי גישה לחומר כתוב, נודעו לי הסיבות האמיתיות לפינוי השיכון הצפוני, אך איני יכול לפרט אותן כאן".
רבים מהאנשים שעברו לרמת צבי התפזרו ועזבו את זכרון יעקב, וחלקם נשארו ביישוב. כדברי מרדכי ושרה רוסו, "לאט לאט כל אחד הסתדר בדרכו". בית אחד בלבד נותר עוד שנים על הגבעה שאכלסה בעבר את השיכון הצפוני – ביתו של ז'אן לאל, שנרכש על ידי הסופרת רינה שני (ריין שיין). היא הקימה במקום מרכז של כת שעלתה לכותרות בשל בעיות חברתיות שונות, וגם הבית הזה נהרס לבסוף. עם הריסתו הפך שיכון צפון לשכונה היחידה בזכרון יעקב שלא נותר לה שריד וזכר, ועל חורבותיה קמה לבסוף שכונת גבעת עדן. תושבי השיכון הצפוני לשעבר לא זכו לעדיפות או להנחות כלשהן כשפורסמו מכרזי הבנייה לשכונה החדשה.
ליאני מצר על הרס שכיות החמדה של הטבע, מרגע שהוחלט על בנייה מסיבית בשטח: "לימים חיברו לנחל דליה את השפכים וזיהמו אותו. גם החושה והבאר נהרסו כליל, בגלל תאוות נדל"ן וחוסר רגישות של ראשי מועצה לטבע ולשמירה על אתרים ייחודיים. זו בכייה לדורות, כי אלה אתרים שהיה אפשר ללמוד מהם המון. את חושת האבן הרסו ואת הבאר סתמו. השכונה לא זכתה להכרה ולתיעוד, ואני אוסף חומר וצילומים ופועל, גם במועצה, לכך שייכתב ספר על קורותיו של השיכון הצפוני, והשכונה תיזכר כחלק ממורשת זכרון יעקב".
