חורף עכשיו בבנגקוק. שזה אומר: 30 מעלות פלוס ביום, 25 מינוס בלילה וגשמי מונסון. לפחות מידי פעם. תאילנד, שסגרה את נמלי התעופה עם תחילת מגיפת הקורונה, נשארה ירוקה. ובניגוד לישראל, האזרחים ממושמעים. מקפידים על עטיית מסיכות. צביקה לזרוביץ', פעם חדרה והיום בנגקוק, הגיע לשם בעקבות אשתו. שקבלה חוזה בחברה לציוד אלקטרוני ורפואי למשך ארבע שנים. ביחד עם שני ילדיו, בני 17 וחצי ו-14. הבן השלישי, קצין בצה"ל, נשאר בישראל. לזרוביץ' עובד בשגרירות הישראלית, נהנה מטיולים בתאילנד וחושב על חדרה ותל אביב. שלוש פעמים היה אמור לנסוע לבקורים בישראל, אולם הקורונה עצרה את הכל. "בוודאי שאני מתגעגע", הוא אומר. "קודם כל, לבן שלי. אותו לא ראיתי כבר יותר משנה. אבל גם לטעמים ולמזג האויר".
"ברור שזה עצוב"
בימים בהם זכתה מפלגת העבודה לייצוג הולם יותר בכנסת, היה צביקה לזרוביץ' יו"ר סניף תא העבודה בחדרה. "הובלתי את הרשימה למועצת העיר, בשנת 2013", הוא נזכר. "אבל בבחירות האחרונות, כבר לא התמודדה הרשימה לרשות המקומית. לא ראיתי סיכוי שתיכנס, זה לא היה ריאלי לזכות. העדפנו לשבת על הגדר. ברור שזה עצוב. אני עצמי, לא הייתי אז בכלל מועמד למועצת העיר. כי כבר ידעתי שאני עומד לצאת לתאילנד בתחילת 2019. אז חשבתי שזה לא יהיה ראוי. הייתי חלק מהפוליטיקה המקומית, החל משנת 2000. למשך 18 שנה. הייתי חבר מפלגה, ייצגתי את מועצת הסניף במרכז המפלגה. ייצגנו את תושבי חדרה וניסינו להשפיע. מפלגת העבודה כבר לא בשלטון הרבה שנים, אז ההשפעה שלי קטנה בהתאם, לצערי. ברור שזה עצוב".
עד מתי תישארו בבנגקוק?
"חוזה העבודה של אשתי, הוא למשך ארבע שנים. והכל פתוח, בגלל הקורונה. יכול להיות שנמשיך יותר, יכול להיות שבעקבות המצב נחליט לחזור. או שנעשה רילוקיישן במקום אחר. אנחנו מקבלים הצעות. נראה מה יהיה, הכל מאוד דינאמי".
אז אולי נראה אותך שוב, בפוליטיקה המקומית?
"אני לא פוסל שום דבר. למרות שאני לא בונה על הזירה המקומית ולא רואה את זה קורה".
מתחם סגור עם שומרים
משפחת לזרוביץ' מתגוררת במתחם סגור, המיועד רובו ככולו לטובת אוכלוסיית הדיפלומטים בבנגקוק. "בעיקר דיפלומטים אמריקאים, שגרים בבתים מאוד גדולים".
והבית שלך?
"גודלו של הבית שלנו, הוא 700 מטרים".
מה עושים עם כל זה?
מביטים למעלה, ולא רואים את הסוף של הבית. ויש גם מייד. כלומר עוזרת".
משרתת
"לא משרתת, מייד. היא גרה ביחידת דיור, מחוץ לבית. מנקה, מגהצת, מבשלת וגם נוסעת לקניות. זה כייף לא נורמלי. בשכונה שלנו גרים גם אסיאתים, כאלה שהממון נמצא בכיסם. ויש בשכונה גם בית ספר, שהוא משולב. יסודי, חטיבת ביניים ותיכון. הטוב ביותר באסיה. שבו לומדים הילדים שלי. שכר הלימוד השנתי בבית הספר הזה, הוא 35 אלף דולר".
אין שום היסטריה
כאמור, כשהחלה הקורונה, החליטו שלטונות תאילנד על סגירת השמיים. התיירים, מלבד אלה שהגיעו לצורך עבודה מסודרת, התבקשו לעזוב. הנתונים במדינה המונה 70 מליון איש, לדברי לזרוביץ' המעודכן בפרטים, בהתאם. 3800 נדבקים, 60 נפטרים. "אין יותר מידי בדיקות, זה נכון. אבל אלה העובדות. וגם אין שום היסטריה. יש רק כמה עשרות חולים פעילים. בחודש הזה, מתחילים לפתוח פה את השמיים ל-24 מדינות. שישראל, היא לא אחת מהן. והתנאים קשוחים, אז אני באמת לא בטוח כמה תיירים יגיעו. ויזה ל-60 יום בלבד, בדיקות קורונה ושבועיים בידוד. וגם אישור על ביטוח קורונה. פותחים בזהירות, אני לא רואה את התיירים חוזרים מהר. באפריל-מאי, היה גם עוצר לילי. משמונה בערב ועד לשעה חמש בבוקר. סגרו את כל מקומות הבילוי ולא אפשרו למלונות לפעול. והתאילנדים, מאוד ממושמעים. אין כאן תרבות של חיבוקים והתקהלויות. כל הנחיה שנוחתת, פשוט מבצעים אותה. הולכים עם מסיכות ולא מורידים".
והישראלים מתגעגעים תאילנד
"נכון. ואני לא חושב שישראלים יוכלו לבקר בתאילנד, לפני סוף שנת 2021. וגם אז, תחת הגבלות. תלוי כמובן בחיסונים ובאפקטיביות שלהם.
להרגיש זר
לדברי צביקה לזרוביץ', הספיקו הוא ובני משפחתו לטייל בוייטנאם, לפני פרוץ הקורונה. במקביל, הגיע הבן הגדול לבקר, לפני שנה. "אז אנחנו מטיילים באיים" הוא אומר. "בחודש הבא, נהיה בקוסאמוי וקופנגאן"
זה לא נשמע כל כך גרוע
"נכון. ובכל זאת: הייתי מעדיף לבקר במקום, בישראל. בחדרה ובתל אביב. יכולתי אולי לנסוע, אבל כרגע אני מעדיף שלא לעשות זאת. תאילנד ירוקה והתאילנדים מאוד נוקשים. כאן, בידוד זה בידוד. לא בבית, אלא במקומות מיוחדים לבידוד, מן מלוניות כאלה. ומלוים אותך לשם. ותנאי הבידוד נוקשים גם כן".
ולסיום: איך זה מרגיש להיות זר כשאין כמעט תיירים?
"זה נותן פרספקטיבה. לרוב האנשים כאן, אין בכלל מושג שבישראל גרים יהודים. אז אף אחד לא באמת נגדינו, כמו שחושבים בישראל. אבל יש גם מקרים פחות נעימים. אני זוכר שפעם, ממש כשהגעתי לכאן, הלכתי לקנות בגדים באיזה קניון וראיתי שיש הנחות. בקופה, הסתבר לי שההנחות הן רק לתאילנדים. בתור זר, אתה גם ממש בולט. במיוחד עכשיו, שאין תיירים. והתרבות מאוד שונה. הכל כאן על מי מנוחות, לא ממש לחוץ, לא צעקני. זו תרבות של חיוכים ותודה רבה. אין כאן הרבה אנשים זועפים".
