בשבוע שעבר, במהלך טקס מרגש שנערך בזום בנוכחות ראש מועצת פרדס חנה הגר פרי יגור וחברי מועצה נוספים, הפכו פרדס חנה ו העיר בדבורג שבגרמניה, לערים תאומות. אולם רק מעטים יודעים, שמאחורי ההכרזה המרגשת הזאת, עומד סיפור משפחתי מרתק. סיפורו של יוסי מאירי, תושב פרדס חנה. שמשפחתו התגוררה בבית מידות מרווח, ליד נהר, בעיר בדבורג. מאז שנת 1730. ולפני שנה וחצי, אחרי שנמכר הבית על ידי אחי אביו של יוסי מאירי, אלברט שמו, חזר לשם יוסי מאירי. לטיול שורשים, בבית בן שלוש הקומות שננטש ונמכר. "אין לי משקעים, ביחס לכל הסיפור הזה", הוא אומר היום. "אבל לאבא שלי, נפתלי, בהחלט היו".
הבית נבזז בליל הבדולח
אנחנו נפגשים בביתם של בני הזוג אפרת ויוסי מאירי, שבפרדס חנה. כמה ימים לפני הסגר. חצר שקטה, עטורת דשא. קנקן של תה צמחים, עוגיות מאפה בית. "אני חושב, שלגרמנים הייתה הערכה לסבא שלי, שהיה סוחר נדל"ן אמיד מאוד ונפטר לפני מלחמת העולם השנייה, בשנת 1918", הוא אומר. "ובנוסף, גם יש להם יסורי מצפון, ביחס לשואה של יהודי בדבורג. ולראיה: על קיר בית העירייה החיצוני, ישנו שלט: 'שלום לכל בני האדם'. זה אומר הכול, לא ככה?"
הסיפור של משפחת מאירי, פרנקן במקור, מתחיל אי שם בשנת 1730. החל משנה זו ואילך, קיים תיעוד של דברי ימי משפחת פרנקן, בארכיון העירוני. מדובר, כאמור, במשפחה יהודית עשירה ומסועפת. עם חמישה ילדים. שהתגוררו בבית של שלוש קומות. כאשר הקומה העליונה של הבית דאז, יועדה למגורי המשפחה. "הבית הזה", אומר יוסי מאירי בחיוך", "יכול היה בקלות לשמש מלון בוטיק. ולאכלס לפחות 20 דיירים. מדובר על בית של 750 מטר, עם נהר צמוד".
אחרי מות הסב הרמן, נשארה סבתא פרידה,-הסבתא רבתה של יוסי מאירי- שכבר הייתה חולה ובת חמישים לערך, לגור בבית. ביחד עם בנה אלברט. כאשר ית כך, עד עליית הנאצים לשלטון. וגם קצת אחרי. עד שבליל הבדולח, נופצו הרהיטים ונבזז כל הרכוש שבתוכו. יוסי מאירי: "היו שם רהיטים עתיקים ויקרים וכמובן שגם תכשיטים. והכל נבזז. לא נשאר כלוםר ילדיה, נפוצו לכל עבר. הדוד אלברט, נשלח לדכאו וחזר כעבור שבוע. על סבתא פרידה, שהייתה כאמור חולה, ריחמו הנאצים איכשהו. ונתנו לה כמה ימים של חסד, כדי לעזוב". והיא עזבה ולא חזרה אליו עוד.
הבית נמכר פעמיים
וכך יצא שבית המשפחה, שבעיר בדבורג, נמכר למעשה פעמיים.
הפעם הראשונה, הייתה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. יוסי מאירי: "סבתא פרידה הייתה חולה בסרטן. וכאשר עזבה את הבית-היא עברה לגור בבית החולים של המנזר הסמוך. ולמעשה, הייתה החולה האחרונה שנותרה בו. בסופו של דבר, שילמו לה הנאצים סכום זעום של 15 אלף מארק, עבור הבית שהיה ביתה. והיא עלתה לישראל ביחד עם בנה אלברט, ביחד עם הכסף. ממש בתחילת המלחמה".
סבתא פרידה, נפטרה מסרטן בישראל. שנתיים לאחר שעשתה עליה. הבן אלברט, לא מצא את מקומו בארץ הזרה. ובתום המלחמה, כשרצה להתחתן, חזר לגרמניה. ומכר לעירייה את בית המשפחה. וכך, למעשה, נמכר הבית בפעם השנייה".
יוסי מאירי: "לא ברור מה הלך שם, במהלך המכירה. היו כל מיני שמועות במשפחה, לגבי תיעולו של הכסף. אבל אותי זה לא מעניין. בסופו של דבר, הגעתי לשם בפעם הראשונה בשנות ה-70. ביחד עם אבי ז"ל. הביקור, תואם עם ראש העיר. אבא הכיר את הבית וגם זיהה את דלתות העץ הכבדות".
הביקור השני ויצירת הקשר
הפעם השנייה בה ביקר יוסי מאירי בבית המשפחה בבדבורג, הייתה קצת לפני לפני הקורונה. הוא היה שם, בביקור מתואם, ביחד עם אשתו אפרת. "כשהגעתי לבית העירייה", הוא משחזר, "חיכתה לי שם משלחת של שמונה אנשים. בנוסף, חיכו לנו גם הממונים על קשרי החוץ, ושני עיתונאים מקומיים. זו הייתה ממש הפתעה. סיירנו בבית ואחר כך ישבנו יחד בפיאצה. וכשקמתי לשלם, כי בכל זאת: אני בן של יקה, אמרו לי שלא צריך".
"בסופו של הסיור, נתנו להם חולצה של העיר, דגל וספר. והיינו בהלם מכל זה. ואז, כאשר קמנו כדי ללכת, אמרו לנו הנציגים של קשרי החוץ בעירייה: 'אנחנו רוצים שנקדם את הפיכתן של בדבורג ופרדס חנה, לערים תאומות". וכשחזרנו לישראל, קבלתי עוד טלפון. מנכדו של השכן. הוא אמר לי, שברשות משפחתו יש פרוכת. אותה הביא לו הדוד אלברט, עם פרוץ המלחמה. והוא שמר עליה עד היום".
הסבא רבה של השכן הגוי הזה, אגב, הגניב אוכל לסבתא פרידה ולאלברט בנה. בימים שלפני ליל הדולח, בהם היה עוצר וכל היהודים חוייבו להישאר בבתים. "תפסו אותו על חם", משחזר יוסי מאירי, "והוא בילה איזה זמן בדכאו. אבל בסופו של דבר, יצא משם. ועכשיו, אני מחכה. שתיגמר הקורונה, ואוכל לחזור לךבדבורג ולקחת את הפרוכת הזאת. שניתנה לשכן, בשנת 1938".
הישארו מעודכנים באתר ובפייסבוק חדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס
