fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

לתפור את החלום

אחרי שעבדה אצל מעצבים בפריז ופתחה חנות משלה באנטוורפן לצד אייקוני אופנה בינלאומיים, רויטל אבידר מאושרת מסדנאות התפירה שהיא עורכת בסטודיו שלה בשכונת ברנדייס
להתרגש בכל יום מהמפגש עם האנשים. רויטל אבידר. צילום: גיא זאבי
להתרגש בכל יום מהמפגש עם האנשים. רויטל אבידר. צילום: גיא זאבי

היא עבדה עם מעצבים בעלי שם בינלאומי, התחככה בזוהר הפריזאי והקימה חנות אופנה בבלגיה. כיום, כששלושה עשורים של עשייה אופנתית מאחוריה, לרויטל אבידר יש סטודיו בחדרה והיא מלמדת תדמיתנות בשיטה ייחודית לה.

רויטל, בת חדרה ותושבת העיר, מספרת שגילתה את מכונת התפירה בגיל  צעיר. היא מספרת על אמה שתפרה תחפושות ובגדים וגם כיום, בגיל 80, היא לומדת מסרטונים ביוטיוב להכין פיות ויצירות מחומרים ממוחזרים. "כשהייתי בערך בת 14 היו מכנסי שרוול של מותג מהאייטיז, 'ראש אינדיאני', שהיו מאד באופנה. היה לי עניין סביב המכנסיים האלה, ניסיתי להבין איך הם בנויים. יום אחד הגעתי הביתה מבית הספר, והתחלתי לגזור מסדין שמצאתי בבית. הייתה בבית מכונת תפירה ופשוט ישבתי ותפרתי, זה ממש נתפר ויצא משהו שהיה גם לביש. למחרת הראיתי לחברות בבית הספר וכולן התלהבו וביקשו שאתפור להן גם".

התגובות החיוביות לזוג המכנסיים, שהיו הפריט הראשון שרויטל תפרה, תורגמו עד מהרה לקהל לקוחות תיכוניסטיות, שהזמינו דגמים מיוחדים פרי ידה. "באיזשהו שלב כבר קנו לי מכונת תפירה וכבר לא גזרתי סדינים, אלא קניתי בדים, את הגזרות הוצאתי מהמגזין 'בורדה', שלא היה אז בעברית, אבל הצלחתי להבין את השרטוטים וזה הספיק לי. זה גם מה שעניין אותי. לא עניין אותי להיות מעצבת, יותר התעניינתי בגזרות, בשרטוטים, איך נוצרת כל הקונסטרוקציה הזו של בגד וכיצד הוא מצליח להתלבש על הגוף".

בגיל 6 עברה משפחתה של רויטל לחיפה, ובשל אהבתה לאופנה עברה ללמוד בתיכון ויצו בעיר, בו פועלת מגמת אופנה. מאז לימודי התיכון לא הפסיקה לתפור. בצבא היא תיקנה את המדים של כל חברותיה, בכל האירועים המשפחתיים היא הייתה אחראית על השמלות לבנות המשפחה, וכשהחברות שלה התחתנו, היא הייתה שם עם מכונת התפירה שלה.

רויטל אבידר. צילום: גיא זאבי
רויטל אבידר. צילום: גיא זאבי

לאחר השירות הצבאי, עברה לתל אביב. מפגש מקרי עם זוג מעצבי אופנה בשם אן ושמעון, שינה את חייה. "מלצרתי במסעדה תל אביבית וחבר טוב שעבד איתי הציע לי להצטרף אליו לביקור אצל זוג חברים שלו אחרי העבודה. כשהגענו אליהם, ראיתי את השולחן הגדול ומכונות התפירה והבנתי שהם מעצבי אופנה. היא צרפתייה, הוא ישראלי, הם זוג שסיימו לימודי עיצוב אופנה בפריז והגיעו לישראל. הם הביאו את הניחוח הפריזאי וייצרו בעצמם בסטודיו בגדים בסגנון מאד נקי, עם גימורים יפים ואיכותיים. באותו ערב הם הציעו לי לעבוד איתם. זה התחיל מפעם בשבוע ומהר מאד הפכתי ליד ימינם ועבדתי במשרה מלאה. החנות, ששמעון שיפץ בעצמו, הפכה תוך רגע למדהימה והדגמים נמכרו במהירות מסחררת".

אחרי שלוש שנים כצלע השלישית של הצמד אן ושמעון, רויטל נדבקה בעצמה בחיידק הפריזאי והחליטה לטוס לשם. "בכל דבר שהם עשו, הייתי שם איתם. אם זו תצוגות אופנה, פתיחה של חנות נוספת, בגדי גברים או שמלות כלה. התנסיתי בכל האספקטים של העסק, מגזירה ותפירה למכירה בחנות ועד לניהול הייצור. נהיינו גם חברים טובים ופתאום הצרפתית דיברה אליי, פריז דיברה אליי, הכרתי חברים של אן ושמעון מצרפת ואפילו למדתי צרפתית".

בגיל 26 טסה רויטל לצרפת, עם מכונת התפירה שלה ועם שפע של אומץ לב. אן 'סידרה' לה כמה עבודות התחלתיות ואת הקשרים המתאימים, אך השאר היה תלוי בה. "גרתי בפריז בחדר של 12 מטר מרובע, בכל בוקר הייתי מקפלת את המיטה שלי כדי לפתוח את השולחן, מוציאה את מכונת התפירה ומתחילה לעבוד. עבדתי בכל מיני חלטורות, עבדתי בין היתר במפעל לייצור בגדים מעור, בתפירת תלבושות לזמרת מתחילה, בייצור קולקציות שלמות לחנויות".

אחרי שנתיים בפריז, רויטל עשתה מעבר גיאוגרפי נוסף, הפעם בעקבות אהבה. היא הכירה גבר בלגי ועברה לגור איתו באנטוורפן שבבלגיה וגם שם יצרה לעצמה מעגל לקוחות מקומי שגדל במהירות מפה לאוזן. "הוא היה בלגי יהודי והתגוררנו בקהילה היהודית באנטוורפן. יש שם קהילה יהודית וגם ישראלית מאד גדולה והם מאד עוטפים את הישראלים שמגיעים לשם. בהתחלה הסטודיו שלי היה בדירה בה גרנו, התחלתי למכור ולגדול ובהמשך שכרתי מקום גדול יותר ובאיזשהו שלב הרגשתי שאני רוצה לפתוח חנות".

בלגיה עלתה על המפה בשנים הללו, כששישה מעצבי אופנה מקומיים פרצו ונחשבו בין מעצבי האופנה המובילים והחדשניים באותה התקופה. כדי להצליח לצדם של ענקי האופנה הללו, רויטל הייתה צריכה לחשוב מחוץ לקופסא ולעבוד קשה. "פתחתי את החנות שלי ברחוב שהיה סוג של שינקין. מימיני חנות סופר מפוארת של אנדה מולמסטר ומשמאלי החנות של טריס ואן נוטן, שניהם מהשישייה האגדית הזו של מעצבי אופנה בלגיים שהפכו לבינלאומיים. שתי החנויות היו בבניינים אירופאים עתיקים ומפוארים שרק מבחוץ עומדים רבע שעה ומצלמים אותם מרוב שהם כל כך יפים. החנויות שלהם היו ענקיות עם קולקציות גדולות ואקססוריז ונעליים וביניהם אני, עם חנות של מאה מטר מרובע, מי אני בכלל?"

שילוב של תמימות ואומץ גרם לרויטל להחליט לפתוח את החנות שלה. בדיעבד, היא בעצמה לא יכולה להסביר איך לא היססה לגשת לבנק לבקש הלוואה אבל אין ספק שזה השתלם. "הייתי בסביבה כל כך יצירתית לצד מעצבי אופנה שנמצאים בפסגה, אז הייתי חייבת להיות יצירתית וייחודית בעצמי. חבר טוב אמר לי, 'את לא בלגית ולא למדת פה באקדמיה, הבלגיים לא יודעים איך לאכול אותך והם לא מבינים אותך, לכן תהיי כל כך יצירתית עד שלא יוכלו להתעלם ממך'. זה בדיוק מה שעשיתי, פתחתי חנות יפהפייה, לא קרובה לסטנדרטים של המעצבים הגדולים אבל מעוררת השראה, ועשיתי המון שיתופי פעולה עם אמנים מיוחדים ואירועים מיוחדים כדי ליצור עניין ולמשוך את תשומת לבם של העיתונאים כדי שיכתבו על החנות".

היה זה תור הזהב של רויטל, שנהנתה מהצלחה עסקית וקיבלה הכרה תקשורתית נרחבת וחיבוק חם מהאוכלוסייה הבלגית. אלא שאז אירעה תפנית בעלילה: הייצור הזול בסין הפך להיות פופולרי ונפתחו חנויות מותג רבות כמו ברשקה, מנגו וזארה, שמכרו פריטי אופנה במחירים זולים. "פתאום h&m עושים שיתופי פעולה עם מעצבי אופנה כמו קארל לגרפלד או סטלה מקרתני ומייצרים קולקציות זולות ואפשר לקנות שמלת ערב ב-20 יורו, כשאני מכרתי שמלות ב-250 יורו".

אחרי למעלה מעשור באירופה, מתוכן שמונה שנים באנטוורפן, בגיל 37, החליטה רויטל לחזור הביתה. בהתחלה רק שרצה בים בכפכפים, נהנית ממזג האוויר הישראלי והאווירה הקלילה. אחרי כמה חודשים, התחילה לעבוד כתדמיתנית, אצל מעצבת האופנה התל אביבית רוני בר. במקביל, היא פגשה את ארז, אב ילדתה ובן זוגה בשמונה השנים הבאות ובגיל 39 הפכה לאמא. הם גרו במושב ליד אשקלון ורויטל לימדה בבית הספר 'קווים' לעיצוב אופנה בבאר שבע. חמש שנים אחר כך, בית הספר פשט את הרגל, ובאותה שנה רויטל נפרדה מבן זוגה ועברה עם בתה לחדרה.

"גרנו אני והבת שלי, שהייתה אז בת שש, בבית בברנדייס, שהיום הוא הסטודיו. התחלתי ללמד ופתאום מחוג זה הפך לקורס, מקורס אחד זה הפך לארבעה קורסים ואז נהיה ביקוש גם לקורסי ערב, עד שבאיזשהו שלב שכרתי את הבית שמעל והסבתי את הבית שגרנו בו עד אז לסטודיו מרווח".

הסטודיו שלה נעים ומזמין, השולחנות רחבי ידיים ומכונות התפירה איכותיות. היא מקיימת בו שבעה קורסים, וביניהם קורס "אמא תפרה לי" לאמהות שרוצות לתפור בגדים לילדיהן, קורס לאמהות בחופשת לידה שמגיעות עם תינוקותיהן ותופרות להם אקססוריז מושלמים, ויש קורס לנערות וגם סדנת תחפושות לפורים.

נשים מעדיפות לתפור לעצמן בגדים מאשר לקנות. הסטודיו של רויטל אבידר צילום: באדיבות רויטל אבידר
נשים מעדיפות לתפור לעצמן בגדים מאשר לקנות. הסטודיו של רויטל אבידר
צילום: באדיבות רויטל אבידר

עיצוב אופנה הוא אחד החלומות הנפוצים בקרב צעירים וצעירות, אבל כבר בתחילת הלימודים מגלה מי שפנטז על מקצוע אמנותי וקליל כי מדובר בעבודה קשה וסיזיפית הכוללת שרטוטים מורכבים וחישובים מדויקים ברמת המילימטר. רויטל, שחוותה את התסכול של תלמידים ותלמידות כשלימדה לפי השיטה הקלאסית ב'קוים', מצאה שיטה ייחודית וידידותית למשתמש, בעזרתה היא מלמדת את תלמידיה לשרטט גזרת בסיס מותאמת לפי מידה אישית או תעשייתית בחמש דקות, ומי שמבין דבר או שניים בתדמיתנות יודע שמדובר בבשורה של ממש. "כשלימדתי ב'קוים', ראיתי כמה התלמידות שלי היו מתוסכלות ומדוכאות. הן הגיעו כדי לתפור לעצמן שמלות יפהפיות ופתאום הן צריכות לשרטט ולחשב זוויות ומילימטרים. חיפשתי שיטה ידידותית יותר ומצאתי את שיטת AB, שהביאה לארץ אישה בשם אילנה ברטל. מדובר בסט סרגלים שמפשטים את העבודה ואפשר לשרטט בעזרתם בקלות".

רויטל מגדירה את השיטה כאפליקציית 'ווייז' של התדמיתנות. במקביל, היא ממשיכה לעבוד עם מעצבים, ומתרגשת מהלקוחות, מהתלמידים ומהחיים. "אני עם דמעות בעיניים כמה פעמים ביום. בשבילי ללמד זה המפגש עם האנשים, שהוא תמיד חדש, שונה ומרגש. אני שומעת המון נשים שמספרות על החלום שלהן לעצב ולתפור. למרות המחירים הזולים,  המון נשים מספרות שהן כבר לא קונות לעצמן בגדים".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות