סיפורן של הקצ'קס מתחיל לפני ארבע שנים, במפגשי סריגה שהחלו להירקם בין מיכל ודורית, ותיקות החבורה. השתיים נפגשו בכל יום רביעי וסרגו יחד ובכל שבוע נוספו אליהן נשים שרצו לסרוג בחברותא, עד שהתגבשו לקבוצה שמחה, מפרגנת ותומכת של חברות שנפגשות באופן קבוע, מטיילות יחד, אופות, או רוקדות. אין רגע דל אצל הקצ'קס. בין אם הן בטיול במרכז פרס לשלום או סורגות כובעים לניצולות שואה, הן עושות הכל בחיוך.
קצ'קס (באידיש): אווזות פותות, ברברניות, קשקשניות. ובהשאלה – קבוצת בנות המפטפטות ללא הפסקה.
דלת הבית פתוחה לרווחה ומובילה לסלון מרווח ושולחן רחב ידיים ועליו סביבוני עץ, טושים צבעוניים ושלל ממתקים. זהו ביתה של הקצ'קע שרה ריינר, שאירחה את הנשים בשבוע שעבר לחגיגה משולבת: שתי חברות חגגו יום הולדת, חגיגת טרום חנוכה, והכי חשוב -הכנת מארזי חג לילדים השוהים במקלט לנשים מוכות. הקצ'קס נכנסות בזו אחר זו, לבושות כולן בלבן לבקשתה של מיכל כהן, או כפי שחברותיה מכנות אותה, 'המפקדת אקה'. מיכל מגיעה מתחום המלונאות, בהמשך עברה למפעלי נייר בחדרה שם עסקה בייצוא, אבל את כל היצירתיות והרעיונות הכי מקוריים שלה,היא כנראה שמרה במיוחד עבור הקצ'קס, שאומרות עליה שהיא הדבק המחבר בין כולן.
דורית גופמן, גם היא מדור המייסדות של קצ'קס, שהתחילה במפגשי הסריגה המשותפים שלה ושל מיכל. "אנחנו חברתו מילדות, או יותר נכון לומר מילדותם של הבעלים שלנו. יש כאן גרעין של ארבע נשים שהבעלים שלהן היו בני אותה שכבה ושמרו על קשר כל השנים. השבוע אנחנו נוסעים יחד לאילת".
חלק מהקצ'קס מכירות אחת את השנייה עשרות שנים, עוד מימי בית הספר היסודי. אצל חלקן, החברות בין הבעלים חיברה ביניהן וחלקן נפגשו בקצ'קס בפעם הראשונה. אבל עבור כל אחת מהן, הקצ'קס היא עולם ומלואו והקשרים החברתיים שיצרו ביחד הם אוצרות יקרי ערך. עדנה טל, למשל, גויסה על ידי מיכל, השתיים חברות מאז היו בהריון עם ילדיהם הבכורים, כיום בני 45. גם מלכה ישראל אלון היא חברת ילדות של מיכל ובזכות החבורה חידשו השתיים את הקשר. "מיכל ואני היינו חברות ילדות ובאיזשהו שלב נוצר נתק כלשהו באופן טבעי, אבל לשמחתנו הפייסבוק עושה נפלאות לקשרים חברתיים וותיקים," היא מספרת בחיוך. גם שרהל'ה ברטוב, ותיקת השבט בגיל, מספרת שההנאה החברתית שהיא מפיקה מהמפגשים השבועיים של קצ'קס היא אדירה. חברותיה מספרות שהמרוויח העיקרי מהמפגשים החברתיים הללו הוא בעלה, שמקבל בכל יום רביעי בת זוג מחויכת עם אנרגיות לכל השבוע.
עבור רונית רוזמן, הייתה זו תמונה בפייסבוק שעודדה אותה להצטרף לנשים. כמחנכת בעברה, היא חינכה את בתה של דורית, את בנה של הדס ואת בתה של שרי. את שרה היא הכירה כשהייתה הגננת של בתה ואת מיכל היא בכלל הכירה בזכות חברותם של הבעלים. "אלא אם כן קורה משהו לא צפוי, כל מי שמכיר אותי יודע שבכל יום רביעי אני עם הקצ'קס, זה הזמן שלי, אני מוקירה אותו וזה נותן לי המון." היא מספרת.
שרה קורן עבדה בעבר גננת שילוב במסגרות חינוך מיוחד לגיל הרך. חברותיה בקצ'קס מעידות שהיא הרוח החיה של החבורה. שרה הכירה חלק מהנשים בחבורה, אבל עם הזמן התברר לה שיש לה קשר מיוחד עם אחת הנשים, שלא. ידעה עליו. "בתי מתגוררת בתל אביב ובאחד המפגשים בינינו, עברנו על תמונות של הקצ'קס והיא זיהתה את הדסה מהקצ'קס כאמה של חברתה הטובה בתל אביב. לא הכרתי אז את הדסה והדסה לא הכירה אותי, אבל דרך הבנות שלנו, שהן החברות הכי טובות, התחברנו גם אנחנו".
שרי גלמן, גם היא גננת שילוב בעברה ומדריכת שלוב במט"י, עבדה בעבר בגן עם שרה קורן. "נהייתה לנו קבוצת תמיכה בה כל אחת נותנת ומקבלת תמיכה רגשית, מנטלית, קוגניטיבית ואפילו פיזית. ברגע זה, חברתנו נמצאת בשיקום אחרי ניתוח. הקצ'קס כולן באו לבקר אותה וכמה מאתנו גם עזרו לה בעניינים הבירוקרטיים או באיסוף תרופות מבית המרקחת".
שרה ריינר. "אם את צריכה משהו, את יכולה להרים טלפון וארבע יגיעו, לא אחת. אם קורה משהו חשוב, אם נתקעת ואת צריכה עזרה, או סתם על שטויות, תמיד תהיה פה תמיכה".
שרה יצאה לגמלאות לפני 3.5 שנים ולפני שפרשה עבדה בקרן לפיתוח חדרה, שגם עוסקת בפרויקטים קהילתיים וחברתיים. לפני שלוש שנים נכנסה לתפקיד יו"ר ויצ"ו חדרה בהתנדבות. "היה לנו משבר קטן בביגודית של ויצ"ו, הרמתי טלפון ואמרתי, 'בנות, אני חייבת עזרה'. התייצבו אצלי שש נשים, שעזרו למיין בגדים לביגודית".
הדסה זוהר מגיד עבדה כמנהלת לשכה במפעלי נייר חדרה במשך 43 שנים. כיום היא מתנדבת בבית אבות, במועדונית בגבעת אולגה וביד לבנים. "באחת מההזדמנויות, הבנות הגיעו לעזור לי לארגן מתנות לילדי מועדונית לשובע בגבעת אולגה. היה הרבה רעש וצלצולים, כמו שאנחנו אוהבות, אבל החשוב מכל זה שבסוף המתנות הגיעו לילדים כשהן ארוזות יפה וקשורות עם סרט מתנה ופתקים יפים עם הלוגו של קצ'קס".
הדס קריצ'מן הייתה בעבר מורה לספרות וכיום היא מדריכה לפיסול בקרמיקה. הדס, שהגיעה לחבורה דרך אחותה דבורה, נוגעת בנושא שמטריד רבים עם יציאתם לגמלאות – מה עושים עם הזמן הפנוי? "מאז שפרשנו לגמלאות, זה לא שיש לנו עודף זמן, אבל בהחלט נוצר איזשהו צורך במסגרת. הרי תמיד היינו במסגרת כלשהי, בין אם כאימהות צעירות או כנשים עובדות, והמסגרת הזו עונה על הצורך הזה.
באחת מהפעילויות שלהן למען הקהילה, הקצ'קס השתתפו גם בפרויקט "הלב זוכר", מיזם חברתי כלל ארצי המוקדש לזכר חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, שנערך לציון יום הזיכרון ויום העצמאות ה-70 למדינה. שלומית חפר, קרמיקאית מפרדס חנה, הגתה את הפרויקט, שבמהלכו עיצבו אלפי ישראלים למעלה מ-27 אלף לבבות קרמיקה אדומים, כמספר החיילים שנהרגו. התוצאה הוצגה במרכז יצחק רבין בצורת שביל זיכרון מרגש המתפתל לאורכו של המרכז ובהמשך, פוזרו הלבבות בבתי עלמין צבאיים ברחבי הארץ.
דרך הדס קריצ'מן הגיעה שלומית חפר גם אל הקצ'קס, ששמחו לקחת חלק ממיזם. הדס תרמה את החומר והנשים הכינו לבבות אדומים מיוחדים ומי שרצתה חרטה הקדשה אישית לחלל צה"ל מסוים. דרך הדס הגיעו הבנות לביקור מרגש בכפר הנוער נירים, כפר נוער טיפולי אתגרי לבני ובנות נוער בסיכון הקרוי על שמו של בנה של הדס, רס"ל ניר קריצ'מן, לוחם הקומנדו הימי שנהרג במהלך פעולה צבאית שלושה חודשים לפני שחרורו מהצבא.
הנשים כבר סרגו תמנונים מצמר לפגייה בהלל יפה, כובעים חמים לילדי מועדונית לניצולות שואה, ולילדי פליטים סוריים. בשבוע שעבר הן נפגשו כדי לצבוע ולקשט סביבוני עץ ולהכין מארזים מתוקים לחנוכה, במיוחד עבור ילדים השוהים במקלט לנשים מוכות, ועל הדרך הכינו לעצמן כתרים חגיגיים לחג ודאגו כמובן גם להצטלם ולהעלות לדף של החבורה בפייסבוק.
לאה קריצ'מן, גמלאית משרד החינוך, חולקת את אותו שם משפחה עם הדס. "בעלינו הם בני דודים. חברותיי שלא בקצ'קס שואלות אותי אם אני לא מתעייפת מהמפגשים השבועיים עם הבנות. לא רק שאני לא מתעייפת, זה אחד הדברים שהכי ממלאים אותי, אני מחכה בכיליון עיניים לימי רביעי. אני יושבת פה ומקשיבה לכל חברותיי מספרות על הקצ'קס ואומרת לעצמי, 'את כל זה עשינו בכמה שנים? כשאת בתוך זה את לא מרגישה את כל העשייה, אבל הקצ'קס זה עולם ומלואו".
הנקלטת האחרונה בחבורה היא חווה אחיעם, במקור מזיכרון יעקב והייתה חברת נעוריה של שרה. אחרי הצבא חווה עברה לבקעת הירדן אך לא ויתרה על הקשר עם חברתה. כשהקצ'קס טיילו באזור, חווה אירחה אותן והאהבה פרחה. "הכל התחיל מזה שאני חברה של שרה מהתיכון. שמרנו על קשר כל השנים והיה לנו חלום שמתישהו נגור אחת ליד השנייה. עברתי לכאן לפני כמה חודשים ואני מאד שמחה שהבנות הסכימו לקבל אותי כי בזכותן הכרתי המון אנשים חדשים והמעבר היה חלק ונעים".
הקצ'קס מספרות שהן מקבלות פניות רבות מנשים שרוצות להצטרף לחבורה, אבל למעט חווה, שהצליחה למלא את המשבצת האחרונה בקצ'קס, הנשים לא מקבלות אליהן עוד חברות חדשות וממליצות בחום להקים קבוצת חברים ו/או חברות כדי לטאטא את הבדידות ולעורר את חיי החברה.
